על אף האזכורים המעטים יחסית של האפיקומן בספרות חז"ל הוא זכה לעמוד במרכז שלל דיונים ביצירה התורנית מחד גיסא ובספרות המחקר מאידך גיסא. דיונים אלו נסבו בראש ובראשונה על היבטים הלכתיים הקשורים באכילת האפיקומן, ובייחוד על התפנית התמוהה שעבר עת הפך מדבר אסור ("אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן") לחובה הלכתית בליל הסדר (מצת האפיקומן). מרתק גם מקומו של האפיקומן בדיונים תאולוגיים־היסטוריים.
השערות שונות ומופלגות הועלו בנוגע למשמעותו כחלק מן הפולמוס היהודי־נוצרי בעת העתיקה ובהמשך בימי הביניים, גם בחקר הפולקלור לא נפקד מקומו של האפיקומן, בדגש ואפילו בעת החדשה. על מנהג "גנבת" האפיקומן בסדר הפסח. מאמר זה לא נועד להכריע בין הפוסקים, התאולוגים, ההיסטוריונים ואנשי הפולקלור או החינוך שנשאו ונתנו בסוגיית האפיקומן. עניינו בסקירת השיח הלשוני שנסב על אודות האפיקומן במרוצת הדורות.
שיח זה הוא מקרה בוחן ודוגמה מרתקת לעיסוק במילים נוכריות שנקלטו בשדה היצירה היהודי. תולדות הדיון באפיקומן משקפות את התועלת העצומה שייחסו חכמי ישראל ללימוד לשונות זרות ככלי לחשיפת מכמניה של הספרות היהודית הקדומה, אך הן מבטאות גם את הדילמות הערכיות שנתעוררו אצלם בעקבות זאת. גילוי מוצאן הנוכרי של מילים מעין אלו בספרות התנאית עשוי היה להבליט את משוגותיהם של אמוראים, גאונים ראשונים ואחרונים, שתהו על קנקנן כעיוורים המגששים באפלה וניסו לפצח את סודם של מונחים בדרכים הנראות מעתה חסרות עוגן ובסיס.