הצורה בִּן־ היא צורת נסמך חריגה למילה בֵּן. צורת הנסמך הרגילה היא בֶּן־, אך החיריק – המצוי גם בצורות בִּנְךָ, בִּנְכֶם, בִּנְכֶן – נחשב קדום יותר.[1]
הצורה החריגה מוכרת מן המקרא בעיקר בשם יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן, והיא משמשת בשם נוסף בספר משלי: אָגוּר בִּן־יָקֶה (ל, א).[2] עוד נמצא אותה בספר דברים ואצל יונה:
בתחילת ספר דברים פרק כה נאמר כך:"כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם, וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע. וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע, וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר" (כה, א–ב). נראה כי מדובר באיש שהורשע במשפט ונידון למלקות. פירוש "אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע" הוא או 'אם הרשע ראוי למלקות' או 'אם הוא חייב במלקות', בדומה לשימוש במילה בן בצירופים בֶּן־מָוֶת (שמואל א כ, לא), בְּנֵי תְמוּתָה (תהלים קב, כא), בְּנֵי חֲלוֹף (משלי לא, ח).
הצורה בִּן מזדמנת עוד בסיפור על יונה והקיקיון: במצוות אלוהים יבש הקיקיון שאלוהים זימן להָצֵל על ראש יונה. יונה, ששמח בקיקיון, שאל נפשו למוּת, וה' הוכיחו: "וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן־לַיְלָה הָיָה, וּבִן־לַיְלָה אָבָד, וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה" וגו' (ד, י–יא). נראה כי השימוש במילה בן בצירוף בִּן־לַיְלָה קרוב לשימושהּ לציון גיל, כמו בֶּן שנה או בצירוף תינוק בן יומו, ואם כך הקיקיון היה בן־לילה. אולם אנו נוטים להבין את הצירוף כתואר הפועל (כלומר כמתייחס לפועל היה או אבד), כאילו כתוב 'שבלילה היה ובלילה אבד' במובן 'שתוך לילה היה ותוך לילה אבד'. בעקבות הבנה זו נוצרו גם הצירופים בִּן־יום ובִן־רגע במשמעות 'תוך יום', 'תוך רגע', 'בזמן קצר', וכך יש הבדל בימינו בין בֶּן יום 'שגילו יום אחד' ובין בִּן יום 'תוך יום אחד'.
__________________________
[1] החיריק השתמר גם בנטיית צורת הנקבה בַּת – בִּתִּי, בִּתְּךָ (הנו"ן מיוצגת בדגש), והשוו גם לערבית bint (בַּת).
[2] לא ברור למה נשתמר החיריק דווקא בצירופים אלו ובשניים הנזכרים בהמשך ולא באחרים: האם קשור הדבר בעיצור הפותח את הסומך (שלושה מארבעת העיצורים הם הצוללים י, ל, נ) או מפני שלפחות לפני נ, י בוטאה הנו"ן של בִּן בהכפלה?