מקור הצירוף 'בן זקונים' במקרא. למילה המקראית 'זקונים' אין צורת יחיד (כמו נעורים, עלומים) ומשמעותה זִקְנָה. היא מופיעה ארבע פעמים במקרא בהקשר ללידת ילד בגיל זקנה.
בן הזקונים הראשון הוא יצחק: הוא נולד כשהיה אברהם בן מאה שנה ושרה בת תשעים. פעמיים נאמר על יצחק כי היה בן לזקוניו של אברהם: "וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו" (בראשית כא, ב), "וַתֹּאמֶר [שרה] מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו" (שם, ז). 'בן לזקוניו' מובנו 'בן לעת זקנתו'.
שני בני הזקונים האחרים הם יוסף ובנימין. על יוסף נאמר: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית לז, ג); ועל בנימין: "וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי [כלומר האחים אל יוסף] יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן" (בראשית מד, כ). החישוב מעלה שיוסף ובנימין נולדו ליעקב בשנות התשעים לחייו. מעניין לציין כי יוסף נקרא בן זקונים ברקע לסיפור מכירתו, לאחר שבנימין כבר נולד. הווי אומר שבלשון המקרא הצירוף בן זקונים אינו בהכרח צעיר הבנים.
לא אחת אנו נשאלים מה מובנו של בן זקונים או בת זקונים בימינו. מובנו המקורי של הצירוף הוא 'ילד שנולד להורה זקן' (במקרא – לאביו הזקן), והוא עודנוּ משמש. ואולם בימינו קיבל הצירוף מובן נוסף: 'הילד הצעיר (כלומר האחרון) במשפחה'. סביר שמובן זה התפתח בהיות הילד הנולד לעת זקנה גם הצעיר במשפחה, לעיתים קרובות בפער ניכר מאחיו.
כך למשל מספר חיים נחמן ביאליק על ראשית קורותיו בספרו האוטוביוגרפי "סָפִיחַ": "מזלי גרם, שאבוא לאבא ואמא בהיסח־הדעת, לאחר שכבר הִשּׂיאו רוב בניהם ונתיאשו מוְלדות חדשים. אני הייתי שמיני לבטן ובן־זקונים". ביאליק התכוון למובן המקורי, כלומר שנולד להורים מבוגרים (אביו היה בן 46 בהולידו, ונפטר בן 52), אבל אפשר לראות כיצד שני המובנים כרוכים במקרה זה יחדיו.
ובסיפורו של ש"י עגנון "סיפור פשוט" אנו מוצאים: "יחיד הירשל לאביו ולאמו, בכור ובן זקונים כאחד. לאחר שנתייאשו אבותיו מלהעמיד בנים נפקדו בבן זכר" וכו'. מאחר שנתייאשו הוריו של הירשל מהעמדת צאצאים, מסתבר שהיו הוריו מבוגרים, ועל כן בן זקונים היה, אבל בהיות הירשל בן יחיד, היה הוא גם הבן הראשון והאחרון כאחד.
בני נעורים
גם הצירוף בן נעורים – בעיקר ברבים בני נעורים – השתנתה הוראתו. במקרא הוא בא פעם אחת במזמור קכז בתהלים:
"הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים, שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן. כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר, כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם" וגו' (פסוקים ג–ה)
נעורים הם היפוכם של זקונים, כלומר ימי הנערות, ובני הנעורים במזמור קכז הם היפוכם של בני זקונים, כלומר בנים שנולדו לאדם בנעוריו, בצעירותו.
ואומנם כך כתב במאה ה־13 בספרד יונה בן אברהם (יונה גירונדי) בחיבורו "שערי תשובה" בהנגידו את הבנים הנולדים לאדם בזקוניו (בני הזקונים) לבנים הנולדים לו בנעוריו (בני הנעורים):
ודִבּר שלמה ע"ה בענין ימי הזִקנה שלא יתעצל אדם בהם מעבודת השם. ואמר 'בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר – הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים' [קהלת יא, ו]. המשיל ימי הילדות והשחרות לבֹּקר וימי הזקנה לערב, והזרע דרך משל לבנים ותלמידים. כמו שאמרו ז"ל [על דברי קהלת בבבלי יבמות סב ע"ב]: 'נשא אשה בילדותו, ישא אשה בזִקנותו; העמיד תלמידים בילדותו, יעמיד תלמידים בזקנותו'. כי אולי יצליחו בני הזקֻנים בתורה ובמִצות מבני הנעורים; וכן התלמידים שיעמיד בזקנותו אולי יצליחו מן הראשונים או יהיו כאחד טובים.
לעומת זאת בימינו היו בני הנעורים לנערים, כבשירהּ של נעמי שמר "חורשת האיקליפטוס":
בַּשְּׁבִיל הִנֵּה יוֹרֶדֶת עֲדַת הַתִּינוֹקוֹת [=ילדים]
הַם בַּיַּרְדֵּן יְשַׁכְשְׁכוּ רַגְלַיִם.
גָּדְלוּ הַיְּלָדִים וּכְבָר לָמְדוּ לִשְׂחוֹת
וּבְנֵי הַנְּעוּרִים חוֹתְרִים בִּשְׁנַיִם.
* * *
נחתום את דברינו בדברי ר' ישמעאל בפרקי רבי אליעזר:
כל בן זקונים אהוב לאביו, שנאמר "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו".