ברחבי העולם שוקדים במרץ רופאים וחוקרים על מציאת חיסון למחלה שמחולל נגיף הקורונה. מניין הגיעה המילה חיסון במשמעה הרפואי אל העברית? נראה שאפשר לשים את האצבע במדויק על השימוש הראשון במילה: מאמר מאת הרופא יצחק בן יוסף טובים שהתפרסם בעיתון המליץ משנת 1896.
טובים, "ד"ר לחכמת הרפואה בפטרבורג", פרסם ב'המליץ' סדרה של מאמרים על מחלת "הַדִּפְתֵּירִיָּה", הָאַסְכָּרָה בלשונו — ובהם פירט באריכות, בלוויית תרשימים, את דרך פעולתה ואת דרכי ריפוייה.
בחלק הראשון של הסדרה תיאר ד"ר טובים את דרכי ההתמודדות עם המחלה שהיו מקובלות בעבר, ובחלק השני הוא הציג את "אופן הריפוי החדש". כך פותח החלק השני: "בפרקי מאמרי זה הראשונים הנה דברתי על קדמוניות האסכרה, על הבצילים או המתגים המעוררים את המחלה הזאת […] על הליכות האסכרה, מראותיה וסימניה ועל המוקשים, אשר טמנה המחלה לנפש כל הנגפים בה" (המליץ, 22 במאי 1896).
"הבצילים" ו"המתגים" הם חלק מן השמות שניתנו ליצורים הקרויים בפינו היום חיידקים. המילה חַיְדַּק היא מחידושי אליעזר בן־יהודה (הלחם של 'חי' ו'דק'), ולפני כן השתמשו בשלל חלופות למילה: "בקטר", "מזיק", "יצרצור" (יצור קטן), "בציל" (מהמילה הלועזית בצילוס — bacillus, שפירושה מקל קטן), "מתג" (בשל צורת החיידקים שנתגלתה לחוקריהם הראשונים, מעין קו קטן — דוגמת המתג שבטעמי המקרא), "קו" ואף "מרכה", כשם הטעם שבמקרא. ד"ר טובים מכנה כאן את החיידקים בשמות 'מתג' או 'בציל', ובמקומות אחרים במאמריו הוא מכנה אותם "כמהים מתפוררים" או" פרפרות", "יען אשר ברבותם יתפוררו ויחצו לשנים" (כך במאמר מיום 19 בנובמבר 1895 — המאמר הראשון בסדרת המאמרים על הדיפתריה).
המתגים והבצילים כמעט אינם מוכרים לדובר העברית כיום (השם מתג עודנו משמש בספרות המקצועית לסוג מסוים של חיידקים), אך מילה אחרת שטבע ד"ר טובים מלווה אותנו עד ימינו אנו: החיסון.
את מאמרו מ־29 במאי 1896 הוא מכתיר בכותרת: "הַחֹסֶן מִפְּנֵי הַמַּחֲלוֹת הַמִּתְדַּבְּקוֹת – כְּאַחַד רָאשֵׁי הַיְּסוֹדוֹת אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם נוֹסְדָה הַמְצָאַת נַסְיוּב הָרְפוּאָה". בהערת שוליים הוא מבאר לְמה הוא מכוון בשם חוסן:
להעתיק לעברית את המושג אימוניטאֶט (אי־כשרון לחלות חלי ידוע) בחרתי בשם "חוסן", אשר יכוֵן באחת למושג "אומץ" ולמושג "מחסה". לפי זה תהיה הוראת שם התואר חסון — אימון בלע"ז — כלומר בלתי מוכשר לחלות חלי ידוע, וענין הפעלים "חסן" ו"החסין" — אימוניזירן בלע"ז, כלומר הנחיל אדם או חיה את הכשרון לעמוד נגד חלי ידוע ולבלתי חלות אותו […] בשמות "חיסון" ו"החסנה" אשתמש במאמרי זה לתרגם את המובן אימוניזציון בלע"ז — כלומר הנחלת החוסן מפני מחלה ידועה.
השורש חס"ן בתנ"ך נושא את המשמעים כוח ועוצמה – למשל "כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים" (עמוס ב, ט), וכן הוא מתפרש מלשון שמירה ואחסון – למשל: "וְנָתַתִּי אֶת כָּל חֹסֶן הָעִיר הַזֹּאת וְאֶת כָּל יְגִיעָהּ וְאֶת כָּל יְקָרָהּ וְאֵת כָּל אֹוצְרֹות מַלְכֵי יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד אֹֽיְבֵיהֶם" (ירמיהו כ, ה). ד"ר טובים מכנה את המשמעים הללו בשמות 'אומץ' ו'מחסה', ולכן הוא בוחר בשורש זה להביע את תכונת החוסן הרפואי – כלומר הכוח המעניק לבעל החיים מחסה והגנה מפני המזיקים.
כפי שהוא מתאר בהערתו, הוא השתמש בבניינים שונים כדי לתאר את פעולת החיסון – חיסן בבניין פיעל, כמו בימינו, וכן החסין, בבניין הפעיל. בהתאמה, שמות הפעולה יהיו חיסון או החסנה. לימים אימצה העברית את הצעתו, אך בחרה בבניין פיעל לשימושים הרפואיים, והותירה את שאר הצורות למשמעים האחרים של השורש חס"ן. כך, איננו משתמשים בתואר 'חסון' במשמעות הרפואית, וכן איננו אומרים שהתרופה 'הֶחסינה' את האדם, אלא קוראים לפעולת הענקת החסינות בשם חיסון, ובמטונימיה כך נקרא גם התרכיב שמוחדר לגוף במטרה לחסנו.
בתקופה מאוחרת יותר התרחבה המשמעות הרפואית גם לתחומים אחרים, וכך בגד חסין אש הוא בגד המחוסן ומוגן מפני האש, וחוקי החסינות מעניקים הגנה לבעלי תפקידים מפני האשמות שונות.