יָצָא בְּשֵׁן וָעַיִן

פירוש הביטוי: 'נחלץ מן העניין בנזק כבד', 'יצא בהפסד גדול'.
דוגמה: מן העימות בטלוויזיה יצא המתמודד לנשיאות בשן ועין, והסקרים מנבאים לו הפסד.

פרשת משפטים בספר שמות מזמנת לנו חוקים בעניינים שונים, ובהם יחס האדון לעבדו ולאמתו העבריים, דיני נפשות, נזקי גוף ונזקים אחרים. בחוקים העוסקים בנזקי גוף נזכר חוק שעניינו אדון המכה את עבדו או את אמתו וגורם להם נזק גוף חמור. חוק התורה קובע כי אם מן המכות מאבדים העבד או האמה עין או שן, הם יוצאים לחופשי: "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ. וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ" (שמות כא, כו–כז).

בעקבות זאת עוסקים גם התלמודים (הירושלמי והבבלי) בעבד היוצא לחופשי בגלל נזק גוף, ובלשון התלמוד: 'יוצא בשן ועין'. כך למשל נחלקות הדעות בתלמוד הירושלמי מה דינם של ילדי העבד הנפגע, ולפי אחת הדעות: "היוצא בשן ועין – הואיל ושחררתו התורה, בניו בני חורין" (גיטין ד:ד, מה ע"ד).

התלמוד הבבלי מסביר שהאיברים שעליהם נסב החוק המקראי – שן ועין – הם דוגמאות לאיברים "שאינן חוזרים", כלומר הנזק בלתי הפיך. לכן כל נזק לאיבר בחומרה כזאת יביא לשחרור העבד (קידושין כד ע"א). מן ההקשר הזה של נזק בלתי הפיך לגוף נלקח הצירוף יצא בשן ועין, אלא שמובנו התרחב והשתנה: הפועל יָצָא כבר אינו מכוון ליציאה לחופשי, והמילים 'בשן ועין' אינן הסיבה לשחרור (בגלל שן או עין) אלא המצב של האדם (בלי שן ועין). בשימוש המחודש הנזק אומנם נזק כבד הוא, אבל לאו דווקא גופני (הוא יכול להיות למשל גם נזק כספי או תדמיתי).

ביטוי קרוב – אם כי סתום מעט – הוא 'נמלט בעור שיניו'. מקורו בספר איוב: "בְּעוֹרִי וּבִבְשָׂרִי דָּבְקָה עַצְמִי וָאֶתְמַלְּטָה בְּעוֹר שִׁנָּי" (יט, כ). רש"י מסביר שכל בשרו "היה לקוי בשחין ובתולעים חוץ מחניכי שיניו".