"כִּי הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר –
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ, חֶסֶד נוֹצֵר, לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר".
כך נפתח הפיוט המוכר שנוהגים לומר בליל יום הכיפורים. הפייטן[1] ממשיל את ישראל לחומר ביד היוצר, כלומר ביד הבורא, על פי הנביא ירמיהו: "הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל" (יח, א). בהמשך הפיוט הוא ממחיש זאת בדוגמאות נוספות (כאבן ביד המסתת, כגרזן ביד החרש ועוד).
אלו מילות הבית השלישי בפיוט:
כִּי הִנֵּה כַהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח, בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח –
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ, אֵל טוֹב וְסַלָּח, לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.
ההגה הנזכר כאן הוא ככל הידוע המקור הקדום ביותר למילה הגה המוכרת לנו – ההגה המשמש את נהג המכונית, את טייס המטוס ואת משיטי הספינות. ברם נראה שהפייטן כלל לא התכוון לכלי ההיגוי של הספינה אלא לכלי אחר בה – העוגן.
המילה עוגן מקורה כנראה ביוונית, והיא השתלבה בלשון חז"ל. במקורותינו היא באה בכמה צורות. במשנה למשל נאמר: "המוכר את הספינה – מכר את התורן ואת הנס ואת הַהוֹגֵין ואת כל המנהגים אותה" (בבא בתרא ה, א, בנוסח כתב יד קאופמן). בתלמוד הבבלי נוסח המשנה הוא "עוגין",[2] ובתוספתא למסכת שבת (יד, א) נאמר שאסור לטלטל בשבת את "האיגן של ספינה".
נראה שהפייטן תפס את הצורה "הוגין" כצורת רבים וגזר ממנה לאחור את הצורה "הגה" (בשל האקרוסטיכון נדרשה לו מילה הפותחת בה"א). פרשני ימינו אינם בטוחים בביאור המילה הגה שבפיוט,[3] אך מפירושים קדומים עולה בבירור שהכוונה לעוגן. כך למשל נכתב בהערה בשולי כתב יד של מחזור כמנהג אשכנז (גרמניה, 1279): "כהגה – הוא הברזל שזורקים במים, שמעמידים בה את הספינה".[4]
בדומה לזה פירש ר' אברהם בן עזריאל, מחכמי אשכנז בראשית המאה השלוש עשרה, בספרו 'ערוגת הבושם':
המלח, הוא בעל הספינה, כשרואה נחת רוח אז אוחז הגה ואינו מניחו במים, והספינה הולכת. וכשרואה שנחשול מתגבר – אז זורק הגה במים והספינה עומדת. כן אנחנו בידך שתוכל להגן עלינו ולהצילנו כמלח המגן על הספינה.
היאך קיבל אפוא ההגה את משמעותו המודרנית? נראה שסדר הדברים הוא כך: הפיוט 'כי הנה כחומר' היה נפוץ ואהוב על הבריות, ולכן הצירוף "כהגה ביד המלח" היה מוכר לרבים. סופרי ההשכלה נהגו לשבץ בדבריהם מליצות מלשון התפילה, ואף הצירוף "כהגה ביד המלח" מצא את דרכו לכתביהם. כך למשל כתב ברוך לינדא בספר הטבע 'ראשית לימודים' (דסאו 1810) בַּפרק העוסק בשני כוחות המופעלים על עצם כלשהו:
התנועה המורכבת נראית בעליל בָּאֳני שיט העובר בנחל מעבר לעבר, כי יש פה שני כחות מתנגדים בנטיה הפועלים בבת אחת על האניה – הזרם השוטף יניע אותה על פני אורך הנחל, וההגה אשר ביד המלח יניעה מהלאה לעבור על פני רוחב הנחל.
בלשונו של לינדא ההגה אשר ביד המלח הוא המשוט, שבעזרתו הוא חותר ומשיט את הסירה לרוחב הנחל (ואומנם בניגוד לעוגן הנאחז רק לעיתים רחוקות בידי המלח, המשוט מצוי תדיר בידיו). לימים עבר ההגה אל חלק אחר של האונייה הנתון ביד המלח – החלק שבאמצעותו הוא מנהיג את הספינה וקובע את כיוון השיט (בשביל המשוט לא היה צורך בחידוש מילה, שכן כבר במקרא נזכרים המשוטים: "וְיָרְדוּ מֵאֳנִיּוֹתֵיהֶם כֹּל תֹּפְשֵׂי מָשׁוֹט מַלָּחִים כֹּל חֹבְלֵי הַיָּם", יחזקאל כז, כח). ואולי השפיעה גם קרבת הצליל שבין המילה הגה לשורש נה"ג (גם במשנה שראינו לעיל המילה הוגין נזכרת סמוך לשורש הזה: "ואת ההוגין ואת כל המנהגים אותה").
הנה דוגמה מסיפור של א"נ גנסין משנת 1913, שבו ההגה הוא כבר זה המוכר לנו כיום – הקובע את דרך האונייה בלב ים:
והנה ישבה אותה ריבה בירכתיים ונטלה דומם את ההגה אחורנית… והסירה זזה והתחילה מכוונת ומכוונת את חטמה המשורבב ימינה.
לאחר שנתקבע ההגה לשמו של מכשיר הניווט, הוא עלה גם ליבשה, אל המכונית, ולימים אף המריא לשחקים במטוס. מן המילה הֶגֶה נגזרו בעברית החדשה המילים הַגַּאי (מלח המופקד על הגה כלי השיט) והִגּוּי (כגון בצירופים 'מוט היגוי', 'ועדת היגוי').
נסיים בציטוט קצר משירו של ביאליק "המכונית", שבו מוזהר הנהג לבל יסיח דעתו בעת שהוא אוחז בהגה, שכן ברגע קטון – ניד עין, בִּן הגה (מלשון הגייה, השמעת קול קצרה) – גומאת המכונית מרחק גדול. ואף שנסעה המכונית מרחקים מזמן ביאליק ועד לזמננו, עדיין נכונים הדברים לכל אוחזי ההגה:
שְׁקֹד, נֶהָג[5], עַל־יַד הַהֶגֶה!
מִיל – נִיד עַיִן, מִיל – בִּן־הֶגֶה!
כתב יעקב עציון
______________________________
[1] מחבר הפיוט אינו ידוע, אך הפיוט מתועד במחזורים אשכנזיים למן המאה השתים עשרה. בחלק מן הקהילות נהגו בו כחומר ביד היוצר, שינו את נוסחו וקיצרוהו. כך למשל במחזור וורמס (נכתב בשנת 1272, שמור כיום בספרייה הלאומית בירושלים) מופיע רק הפזמון והוא שובץ בתפילת נעילה. בנוסח המקובל כיום אקרוסטיכון האל"ף־בי"ת שבשיר נשתבש, והוא מגיע רק עד האות למ"ד.
[2] בבא בתרא עג ע"א. התלמוד מביא את דברי ר' חייא המבאר מהו עוגין, ואף מוצא לו סמך בעברית שבמקרא: "עוגין – תני רבי חייא: אלו עוגינין שלה, וכן הוא אומר (רות א, יג): הלהן תשברנה עד אשר יגדלו, הלהן תֵּעָגֵנָה לבלתי היות לאיש". נראה שהגרסה 'עוגן' התקבעה בעברית בעקבות נוסח התלמוד הבבלי, שהיה נפוץ יותר מן המקורות האחרים.
[3] דניאל גולדשמידט כתב על המילה הגה במחזור שהוציא לאור כך: "מילה בלתי ברורה. ייתכן שמדובר במשוט, בעוגן או בקרש ההיגוי".
[4] כתב היד שמור כיום בבית המדרש לרבנים בניו יורק, וסימנו שם: JTS 4843. כתב היד זמין לצפייה במרשתת.