מילים לחמישה־עשר בשבט

נִצָּה

ניצה היא בליטה קטנה בצמח אשר ממנה מתפתח הפרח: "וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה" (ישעיהו יח, ה). בתנ"ך מתועדת כנראה גם הצורה נֵץ באותה משמעות: "וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ [אולי 'העלתה את הנֵץ שלה'] הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים" (בראשית מ, י). פעם אחת מופיעה בתנ"ך צורת הרבים ניצנים: "כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (שיר השירים ב, יא–יב). בצורה ניצנים יש ריבוי כפול: צורן הזוגי האכדי ־ָן וצורן הריבוי העברי ־ִים, ומכאן נוצרה אחר כך צורת היחיד נִצָּן באותה משמעות. למילים אלו קשור הפועל הֵנֵץ, המוכר למשל בפסוק: "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים" (שיר השירים ו, יא).

לִבְנָה

לבנה  היא השכבה הלבנה בקליפת פרי ההדר – בלעז 'אלבדו'. את המונח חידשה הוועדה למונחי ביולוגיה והוא אושר במליאת האקדמיה בשנת תשס"ט (2009).
המילה לִבְנָה מוכרת מן הלשון הספרותית במשמעות מופשטת של לובן, לרוב בצירופי סמיכות, כגון 'לבנת השלג', 'לבנת פניה'.

צִיפָה

ציפה היא החלק הבשרני העוטף את גרעין הפרי – וברוב הפירות הוא החלק הנאכל. מקור המילה בתלמוד הבבלי (חולין נ ע"ב). בדיון על קרע בגוף בהמה (לעניין טרפה) מתאר אחד האמוראים את גודלו של הקרע ככזה שאפשר להכניס לתוכו שלושה גלעיני תמרים – "בציפא בדוחקא, בלא ציפא ברווחא". ומקובל להסביר שהגלעינים נכנסים בדוחק אם נותרו עליהם שאריות של פרי, וללא שאריות הם נכנסים ברווח. יש הקושרים בין 'ציפא' במשמעות זו ובין 'ציפוי' – היינו חלק הפרי המצפה את הגלעין. בעברית החדשה המילה צִיפָה משמשת במשמעות זו לפחות משנות העשרים של המאה העשרים.

גְּרוֹגֶרֶת

גרוגרת היא תאנה מיובשת. התאנה נשמרת בטריותה זמן קצר בלבד, אך כאשר מייבשים אותה היא נשמרת ימים רבים ואף עומדת בטלטלות הדרך: "הקרובים מביאים תאנים וענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים" (משנה ביכורים ג, ג).
לעיתים לא ייבשו את התאנים כפי שהן, אלא הסירו מהן את העוקץ, חתכו אותן לחתיכות המכונות קְצִיעוֹת וייבשו אותן בגוש דחוס אחד. גוש זה מכונה בספרות חז"ל בשם דְּבֵלָה. בימינו רבים משתמשים במילה דְּבֵלָה במשמעות גרוגרת – כלומר תאנה מיובשת אחת.
הגרוגרת, הקציעות והדבלה הן חלק משלל המילים הקשורות לתאנה שאפשר למצוא בתנ"ך ובספרות חז"ל, ובהן פַּגָּה (תאנה לא בשלה) בֹּחַל (תאנה בשלב השני להבשלתה), צֶמֶל (תאנה בשלה), בִּכּוּרָה (תאנה שהקדימה להבשיל), סְיָפָה (תאנים שאיחרו להבשיל). ריבוי המילים הזה מעיד על חשיבותה של התאנה בארץ ישראל בימים עברו.