הצירוף משא ומתן מציין הידברות בין שני צדדים במטרה להגיע להסדר כלשהו או לעסקה. בספרות חז"ל הוא משמש בעיקר לציון מסחר אך גם לעיסוק בכלל. למשל על הפסוקים "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם…" דברים ו, ו–ז) נאמר במדרש ספרי דברים: "ודברת בם – עשם עיקר ואל תעשם טפילה, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם".
לצד הצירוף השמני משמש הצירוף הפועלי נשא ונתן – המציין בספרות חז"ל עיסוק במסחר וגם הידיינות בעניין משפטי או הלכתי וכדומה. לדוגמה: "כך היה מנהגן של הדיינין: בעלי הדין עומדין לפניהן, ושומעין את דבריהן, ומוציאין אותן לחוץ, ונושאין ונותנין בדבר" (ספרא קדושים ב, ב).[1]
בעברית החדשה 'משא ומתן' אינו משמש בהקשר של פעולות מסחריות יום־יומיות, אלא בהקשר של עֲסקות כלכליות גדולות, וכן בהקשר של הסדרת יחסי עבודה או הסדרים בין ארגונים כגון מפלגות ומדינות.
דומה ל'משא ומתן' הצירוף מִקָּח וּמִמְכָּר או מֶקַח וּמִמְכָּר – גם הוא מלשון חז"ל. הצורה מִקָּח מן השורש לק"ח (<מִלְקָח) פירושה 'קנייה', כשם שלָקוֹֹחַ הוא קונה. מן הצורה 'מיקח' התגלגלה הצורה הסגולית מֶקַח, שבה המ"ם נתפסה שורשית, וכך נוצר בימינו הפועל הִתְמַקֵּחַ. אם כן הצירוף 'מ(י)קח וממכר' אינו אלא 'קנייה ומכירה'.
צירוף נוסף הנרדף ל'משא ומתן' הוא שקלא וטריא השאול מארמית התלמוד (מילולית: לקיחה וזריקה), והוא משמש במשמעות הידיינות, כגון הידיינות משפטית.
הצירוף משא ומתן מציין פעולה הדדית: כל אחד מן הצדדים לוקח (=נושא) משהו מן האחר ונותן לאחר דבר מה משלו. ואולם חוקרים העלו השערה שמקור הצירוף בפעולה שאינה הדדית. בתעודות עתיקות הכתובות באכדית צמד הפעלים našû–nadānu (המקבילים ל'נשא' ו'נתן' בעברית) מציין העברת נכס – אדמה או רכוש – לאדם: יש ששני הפעלים באים יחד לציון העברת הנכס, ויש שאלו שתי פעולות: לקיחת הנכס מאחד ונתינתו לאחר.[2]
הערות לשוניות
א. הצירוף 'משא ומתן' נתפס כצורת יחיד אף על פי שהוא בנוי משני שמות: 'משא ומתן ממושך', 'התנהל משא ומתן'. כמו כן נוהגים ליידע רק את השם הראשון 'המשא ומתן' (אבל כמובן אפשר גם 'המשא והמתן'). לצירוף נוצר גם הקיצור מו"ם (כיום הוא נדיר יותר בשימוש).
ב. רווח מאוד בלשון הנוהגת המבנה המורכב 'ניהל משא ומתן' במקום 'נשא ונתן'. שימוש במבנה מורכב מסוג זה אפשר למצוא גם במקרים אחרים, כגון 'קיבל החלטה' במקום 'החליט', 'ניהל ויכוח' במקום 'התווכח', 'עשה שימוש' במקום 'השתמש'. יש הממליצים לנקוט בפועל הפשוט, אך נראה שלעיתים יש טעם במבנה המורכב.
ג. בצירוף הפועלי 'נשא ונתן' לא משמשות מילות היחס הרגילות של הפעלים 'נשא' 'ו'נתן', אלא מילת היחס 'עם' כבר בלשון חז"ל: "לפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור מלשאת ומלתת עימהן" (משנה עבודה זרה א, א).[3] כך גם בצירוף 'משא ומתן', כגון "הושגה התקדמות במשא ומתן עם העובדים", וגם "לא הושגה התקדמות במשא ומתן בין ההנהלה ובין עובדים".
__________________________________
[1] לשימוש בצמד 'נשא ונתן' לצורותיו יש עדויות כבר בספרות בית שני. במשלי בן־סירא (המחצית הראשונה של המאה השנייה לפנה"ס) נאמר "על מקום תפקיד מספר, שואה ותת הכל בכתב" (מב, ז). שׂואה היא צורת מקור מקבילה לצורה שֵׂאת. בכתב יד מן הגניזה בא הנוסח המקביל "מתת ולקח". כנראה הכוונה היא שיש לתעד בכתב ענייני מסחר. במגילת ברית דמשק (המאה הראשונה לפנה"ס) נכתב: "ואיש מכל באי ברית אֵל אל ישא ואל יתן לבני השחת…".
[2] בכתבי המזרח הקדום משמש בנוסחה הזאת לעיתים פועל המקביל ל'לקח' (במקום הפועל המקביל ל'נשא'). והינה במקרא אפשר למצוא תיאור של העברת נכס באמצעות הפעלים 'לקח' ו'נתן', למשל: "וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם" (בראשית כ, יד); "וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו" (פרשת המלך, שמואל א ח, יד).
[3] בהקשר המסחרי משמשת בלשון חז"ל מילת היחס 'ב' לציון הדבר הנסחר, למשל: "מי שיש לו חמשים זוז הוא נושא ונותן בהן" (משנה פאה ח, ט).