מִתווה ומַטווה

מתווה הוא תוכנית פעולה בקווים כלליים וכן סרטוט בקווים כלליים (סקיצה).

המילה שקולה במשקל מילים כמו מִבְנֶה, מִקְרֶה. שורש המילה תו"י – הרחבה מן תָּו (סימן). כבר במקרא מופיעים פעלים משורש זה במשמעות 'סימֵן', 'רשם תו' – בבניין פיעל: "וַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר" (שמואל א כא, יד); ובבניין הפעיל: "וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים" (יחזקאל ט, ד). בימינו 'התווה' פירושו 'רשם או קבע בקווים כלליים'. משורש זה מוכרת המילה המחודשת תְּוַאי – סימון כללי של דרך קיימת או מתוכננת.[1]

המילה מִתְוֶה היא צורה אחרת של המילה הקרובה מִתְוָה (בנקבה, על דרך מילים כמו מִצְוָה, מִשְׁנָה). מעניין שתחילה קבע ועד הלשון את הצורה הזכרית מִתְוֶה – כך במילון למונחי תכניקה(!) משנת תרפ"ט (1929). ואולם למן המילון למונחי הדפוס משנת תרצ"ג (1933) נקבעה הצורה מִתְוָה, וכך לאורך שנים. אבל בציבור השתרשה דווקא הצורה הזכרית מִתְוֶה, והאקדמיה החליטה לאמץ אותה סופית בשנת תשנ"ח (1998).

יצוין שלפי יצחק אבינרי ב"מלון חדושי ח. נ. ביאליק" (תרצ"ד–1934) המילה מִתְוָה (בניקוד זה) היא חידושו של ביאליק, שהיה בין היתר חבר הוועדות למונחי הטכניקה ולמונחי הדפוס.

המילה מַטְוֶה – מן הפועל טָוָה ('אָרַג') – מציינת את מעשה הטווייה, חוטים שנטוו מצמר או מחומר אחר. כך בשמות לה, כה: "וְכׇל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ, וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ" (הפסוק בא ברשימת התרומות שנָדבו בני ישראל למלאכת המשכן); וכך בשירו של נתן אלתרמן "העלמה": "וַתִּלְבַּשׁ אֶת מַטְוֵה הַפֶּלֶךְ / לְשִׂמְלָה לָהּ, וַתִּיף לָעַד…" גם הפועל טָוָה משמש בהשאלה לתכנון של דבר, ולפיכך אפשר להתוות תוכנית וגם לִטְוות תוכנית במשמעות קרובה.

________________________________

[1] קרוב לשורש תו"י השורש תא"י (תא"ו) – המוכר במקרא בפועל בבניין פיעל, שאף משמעותו 'לסמן (גבול)' – כאמור בבמדבר לד, ז-ח: "וְזֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן: מִן הַיָּם הַגָּדֹל תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר. מֵהֹר הָהָר תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת, וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל צְדָדָה".