מלכתחילה מתקיימים בעברית שני שורשים: האחד פר"ס בהוראת 'חתך' והאחר פר"שׂ בהוראת 'שָׁטַח', 'פיזר'. ואולם כבר בכתבי היד ובדפוסים של ספרות חז"ל אנו מוצאים שגם השורש השני, שהוראתו שיטוח ופיזור, נכתב לעיתים בסמ"ך. כך למשל במסכת סוכה מן המשנה: "פרס [נוסח אחר: פירס] עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנְשָׁר [העלים הנושרים]".
ככלל חל מעבר משי"ן שמאלית לסמ"ך במעבר מלשון המקרא הקדומה ללשון המקרא המאוחרת, וביתר שאת במעבר מלשון המקרא ללשון חז"ל: המַשּׂוֹר היה למַסּוֹר, השָׂרֶטֶת נעשתה סְרִיטָה, הנערה המְאֹרָשָׂה הייתה למְאֹרָסָה (או מְאֹרֶסֶת או אֲרוּסָה), הפֶּשַׂע נעשה פְּסִיעָה, השָׂב – בעל שיער השֵֹיבָה – נעשה סָב ועוד ועוד.
המגמה שהלכה בה האקדמיה הייתה להמשיך את הקו העולה מן המעבר בין לשון המקרא ללשון חז"ל, כלומר לדבוק בכתיבה בסמ"ך ככל האפשר. כך למשל נקבעו המונחים האלה בסמ"ך: סרטוט, מסור, נסורת. כך גם נקבע במונחים שנגזרו מן השורש פר"ס במשמעות של פיזור והתפשטות: התפרסות, פירוס, תפרוסת. ועדת הדקדוק אף המליצה על הכתיב פריסה, ולא חששה מהזדהות בין פריסת לחם לפריסת מפה או כנפיים.
הרוצה לדבוק בכתיב בשי"ן שמאלית הרשות בידו.
הערה
צירופים דוגמת 'פריסת סניפים', 'פריסת כוחות', 'רשת בפריסה ארצית' קשורים אף הם בהוראת הפיזור וההתפשטות. גם אותם מומלץ אפוא לכתוב בסמ"ך, אך הרוצה לכותבם בשי"ן הרשות בידו. הוראת הפיזור היא העומדת כנראה גם בבסיס הצירוף 'פריסת תשלומים' (פיזורם על פני תקופה מסוימת), אך כיום יש שהצירוף הזה מתפרש בהוראה האחרת של השורש פר"ס – "חיתוך" התשלום המלא לכמה תשלומים קטנים.