מבחינה דקדוקית אין כלל מחייב בבחירת סיומת הנקבה בשמות ייחוס (שמות תואר המציינים שייכות לעם, לארץ, לעיר וכדומה). שתי הסיומות כשרות כפי שעולה מלשון המקרא: מוֹאֲבִיָּה (רות א, כב ועוד) וגם מוֹאָבִית (דברי הימים ב כד, כו).

למה בכל זאת דוברי העברית מעדיפים לומר רוסִייה, ספרדייה, צרפתייה, יוונייה, אנגלִייה, גרמנייה ועוד, אבל סורית, לבנונית, יפנית, סינית, שוודית, בלגית, אוסטרית?

נראה שמה שקובע את הבחירה בסיומת ־ִית או ־ִיָּה – בלשוננו היום – הוא מקום הטעם בצורת הזכר של שם הייחוס: כאשר נוהגים להגות את שם הייחוס במלעיל, כמו סיני (הטעם על ההברה הראשונה), צורת הנקבה היא בסיומת ־ִית: סינית. כך גם כורדי–כורדית, סורי–סורית, בלגי–בלגית וכדומה. לעומת זאת כאשר מטעימים את ההברה האחרונה, כגון בשמות הייחוס צרפתי, אנגלי, רוסי, מצרי – שם הייחוס הנקבי הוא בסיומת ־ִיָּה: צרפתייה, אנגלייה, רוסייה, מצרייה.

השם ישראלית יוצא דופן מבחינה זו, והוא מושפע מן ההופעה של צורה זו בדיוק כך בתורה ובספרות חז"ל.

אין בדברים האמורים כדי לקבוע את התקן, שהרי לפי הדקדוק העברי שמות הייחוס כולם – בזכר, בנקבה ובשאר הנטיות – אמורים להיות מלרעיים, כלומר הטעמתם בהברה האחרונה.

עוד על המילים שנזכרו ברשומה: אוֹסְטְרִית, אַנְגְלִיָּה, בֶּלְגִּית, גֶּרְמָנִיָּה, יְוָנִיָּה, יַפָּנִית, יִשְׂרְאֵלִית, כּוּרְדִּית, לְבָנוֹנִית, מוֹאֲבִיָּה, מוֹאָבִית, מִצְרִיָּה, סוּרִית, סִינִית, סְפָרַדִּיָּה, צָרְפָתִיָּה, רוּסִיָּה, שְׁוֵדִית