בתקופה האחרונה אני מרגישה ריחוק – מהקהילה ומהבית שלי, מהחברים שלי ומהזהות שלי.
אני לא נמצאת עם הקהילה שלי כרגע אלא בפנימייה, והבית שלי – שבו אני גרה מאז ומתמיד עם החברים שלי ועם המשפחה שלי – נלקח ממני לזמן לא ידוע. המקום שגדלתי בו מרוחק ומנותק ממני, ואני מרגישה שאני לא יכולה לנשום כרגיל.

אורי חפץ בת 15 מקיבוץ נירים. בשבעה באוקטובר שהתה 12 שעות בממ"ד עם בני משפחה עד שכיתת הכוננות חילצה אותם. מאז קהילת הקיבוץ נמצאת באילת, ואילו היא נמצאת בפנימייה בגבעת חביבה.

במלחמה שנכפתה עלינו איבדנו אנשים טובים שנרצחו ונפלו בקרבות, בהם חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון, ואנו מייחלים לשובם של כל החטופים.
בתקופה הזאת, עם כל האובדן והצער ועל אף החודשים הקשים שקדמו, חווינו רעוּת בין כל חלקי החברה הישראלית: אחים לנשק עם חרד"לים משדרות, תושבי תל אביב שמארחים את המפונים שלנו, חרדים שהתנדבו, שיתופי פעולה בין תושבי שדרות לחברי הקיבוצים והתנדבות עצומה למען מפוני הדרום והצפון.
זו רעות אמיתית המאפיינת את עם ישראל.

אלון דוידי הוא ראש עיריית שדרות.

החיים הם ערך עליון. הערך החשוב ביותר שעליו אפשר לבנות הכול.
באותו יום מר נלחמנו על חיים, חיים של צעירים מהמסיבה, של חיילים, של שוטרים, של אזרחים. זה מה שאנחנו עושים בטיפול נמרץ: נלחמים על החיים של כולם, כן, גם של שכנינו העזתים שאושפזו אצלנו לאורך השנים. כשיש חיים – אפשר להשתקם, לאהוב ולבנות המשך.
כשחברים שלנו מהעוטף חזרו מהשבי, הרגשתי שיש כאן לידה של חיים.
הינה כבר הנגב מוריק עם החורף, והכלניות יאדימו את המרחבים הירוקים. מחזור החיים שלנו בנגב המערבי לא נקטע באותה שבת. אנחנו נשקם את עצמנו כקהילה, את יישובינו, את פצועינו, ונבסס תשתית טובה יותר לצמיחת חיים חדשים.

ד"ר ליאור פוקס ממושב עין הבשור הוא רופא טיפול נמרץ בסורוקה. קם בכל בוקר להילחם על חיים ורואה בזה הגשמת חלום. בבוקר שבעה באוקטובר נסע לסורוקה במהירות שיא ויצא משם אחרי ארבעה ימים רצופים – שונה מאוד מאיך שנכנס.

אף אחד לא שלח אותי, איש לא קרא לי, גם לא ביקש, אבל ידעתי שזו חובתי הבסיסית לעולם.
זו השליחות שלי על פני האדמה הזאת, רווית הדם. לא שליחות לאומית, גם לא חברתית. זו הייתה שליחותי האישית, המצפונית, למשפחות שאינני מכירה ושחוו את הנורא מכול בשבת השחורה של שבעה באוקטובר, למשפחות שעמדו לקבל את בשורת האיוב שתשנה את חייהם לעד. זו הייתה שליחותי הצנועה.

ד"ר שירה הרפז־גלילי היא רופאת ילדים בחולון. בשבעה באוקטובר, כשהתחיל הטירוף, היה ברור לה שהיא חייבת לעזור. בתשעה באוקטובר הגיעה למחנה שורה ובמשך כמה שבועות השתתפה במאמץ לדגום DNA מהחללים, וכמה שיותר מהר, כדי שהמשפחות יקבלו תשובות בהקדם האפשרי. בהמשך התנדבה באבו כביר, לשם הועברו המקרים הקשים ביותר לזיהוי.

המלחמה הזאת הזכירה שוב עד כמה הארץ הזאת היא לא רק מקום גשמי שבו אתה נושם ואוכל וחי,
שהאדמה הזו חלק ממך, מהגוף, מהנפש,
כזו שמשפיעה ממש על מצב הרוח שלך,
על שמחה ועל עצב.
חלק ממי שאתה.
מולדת.

דני קושמרו הוא מגיש "אולפן שישי" ומהדורת החדשות המרכזית בערוץ 12.

גם בימים קשים חשוב שנזכור שמאחורי העננים הכבדים מסתתרת השמש מלאה אור ותקווה.
את החושך אפשר להביס רק בעזרת האור. וגם בימים הקשים האלה כל כך הרבה אור נמצא בתוכנו ומסביבנו. נקודות אור של ערבות הדדית ואהבת חינם.
בחרתי במילה אור לזכר בני אהובי ירון אוֹרי שי ז"ל, האור של חיי, ולזכרם של כל החיילים הגיבורים שמסרו נפשם כדי שאנחנו נמשיך לראות כאן את האור של חיינו, את התקווה לימים שקטים וטובים.

הילה שי, אשת חינוך ויזמת חברתית, היא אימו של ירון אוֹרי שי, לוחם סיירת הנח"ל שנפל בשבעה באוקטובר בקרב מול עשרות מחבלים שחדרו לכרם שלום.

בחרתי במילה אהבה מתוך החום והתמיכה הבלתי מסויגת של עם ישראל. הרגשתי שהכאב שהרגיש כל העם הוא סוג של הזדהות ואהבה כלפי האנשים שהיו בחזית.
אנשים קפצו להציל אותנו, וזה משהו מאוד בסיסי – אהבה בלי גבולות. זו ההוכחה שהעם שלנו צריך אהבה. אני מקבל מאנשים טונות של אהבה, וזה הדלק שלי לעשייה.

חיים ילין מקיבוץ בארי היה בעבר ראש המועצה האזורית אשכול וחבר הכנסת העשרים.

70 אחוז מהרפתות בישראל נמצאות ביישובים הצמודים לגבולות, והן מקור פרנסה מרכזי ליישובים אלו ומסייעות בשמירתם.
כאשר היישובים מתפנים במצבי חירום – הרפתנים נשארים ביישוב, ממשיכים בעבודה ומבטיחים אספקה. עבודת הרפתנים מעניקה ביטחון תזונתי ותעסוקתי גם בימים קשים – חלב מיוצר בכל מצבי החירום בישראל, גם כאשר אנחנו מוחרמים בעולם.
אני מצדיע לעשייה המדהימה של הרפתנים בגבולות ישראל.

יוסי מלול, בן 76 מקיבוץ עין חרוד איחוד, יליד מרוקו, התנדב ברפתות בקיבוצי העוטף בזמן המלחמה.

כשחמאס פתח במלחמה בטבח האכזרי בשבעה באוקטובר הייתה לו מטרה ברורה: שייפתחו חזיתות נוספות בצפון ובגדה ומאיראן וגם מתוך ישראל באמצעות החברה הערבית.
לא רק שערביי ישראל לא הצטרפו אליהם, אלא קרה בדיוק ההפך. אנחנו ערביי ישראל נעמדנו לצד המדינה שלנו. בימים אלו יש אווירה של שותפות גורל בחברה הישראלית.
ערבים ישראלים נרצחו בטבח, יש חטופים ערבים, ויש ערבים שהצילו חיים של יהודים. חיילים ערבים נלחמים בעזה, ערבים בצוותים הרפואיים מצילים חיים, ויש עוד המון יוזמות חברתיות ואזרחיות ביישובים ערביים לטובת החיילים והמשפחות המפונות.
חשוב שגם ביום שאחרי המלחמה נשמור על השותפות הזו בינינו.

יוסף חדאד, מנכ"ל עמותת "ביחד – ערבים זה לזה" הפועלת לחיבור החברה הערבית לחברה הישראלית, נכה צה"ל ממלחמת לבנון השנייה ופעיל הסברה מוביל בימי מלחמת 'חרבות ברזל'.

בזכות רוח הגבורה והלחימה של השוטרים והשוטרת שהיו איתי על גג תחנת שדרות ונלחמו עד הכדור האחרון, הצלחנו למנוע ממחבלי החמאס לצאת למסע הרג ורצח ברחבי העיר שדרות.

רפ"ק מאלי שושנה הייתה הקצינה התורנית בתחנת שדרות כשעשרות מחבלים פשטו על התחנה. היא הצליחה לחסל חמישה מחבלים. כשהתחמושת שלה אזלה היא העמידה פני מתה ועצרה נשימה עד שכוחות ימ"מ חילצו אותה.

בית הוא מבנה מגורים – בתים רבים בצפון ובדרום פונו מיושביהם בעקבות המצב.
בית הוא ביטחון ושייכות – למרות הזוועות שאירעו בשבעה באוקטובר עכשיו ברור יותר מאי פעם – אין לנו בית אחר חוץ מארץ ישראל.
בית הוא משפחה, בית הוא אחדות – נקודת אור במצב הנורא שנקלענו אליו. נדמה שכל המדינה הפכה להיות בית אחד, כולנו נרתמים ומתנדבים כדי לנצח ביחד. הפעם אנחנו מאוחדים באמת לבית אחד.

מידן ונונו, תלמיד כיתה י"ב מבית הספר אורט בשלומי, פונה עם משפחתו לירושלים. לומד כעת בבית הספר 'קדם' בבניין ההיסטורי של הספרייה הלאומית בגבעת רם.

תכלס, זה מה שקרה לנו – החיבור למשפחה הפנימית, למשפחת החטופים ולעם כמשפחה ולעובדה שבעצם החמאס חטף גם משפחות שלמות וגם בני גילים שונים, שמייצגים משפחתיות: מתינוק עד סבתות וסבים.

מירב לשם גונן, אם לחמישה ובת זוג לאסף מכפר ורדים, מלווה ויועצת לאסטרטגיה עסקית שיווקית וכלכלית לעסקים בבעלות נשים.
פעילה מהיום הראשון במטה המשפחות להשבת החטופים. בתה רומי גונן, בת 23, נחטפה בשבעה באוקטובר מהמסיבה ברעים ומאז מוחזקת פצועה בשבי חמאס.

מאז אותה השבת האחדות היא אחד הדברים המורגשים. בכל מקום שתלך אליו, ישאלו לשלומך ויגידו לך שלום כאילו מכירים שנים. האחדות בעם גדולה וזה נותן הרבה כוח.

סגן א', מפקד צוות ביחידת רוכב שמיים, לחם עם חייליו במוצב כיסופים ביום שבת שבעה באוקטובר עד לטיהורו ממחבלים בשעות הערב. מאז הוא ממשיך בלחימה ובמשימות המבצעיות של היחידה.

בימים קשים ומורטי עצבים אלו אני שואבת כוח ותקווה מהאמונה. האמונה בעיניי היא כוח רב עוצמה, בעל יכולת לחולל ניסים ולעצב מציאות. אני מוצאת באמונה מעיין של חוסן ותקווה. האמונה נוטעת בי את התקווה שמאפשרת לי להמשיך לפעול ולהפוך עולמות כדי לקבל את אליה חזרה הביתה בריא ושלם. על גלי האמונה אני שולחת ליקר שלי מחשבות של שלווה, סבלנות וניצחון.
לא נותר לי אלא להודות לָך אמונה – אַת הַצלתי, אַת כוחי, אַת ידיעתי שהטוב בוא יבוא.

סיגי כהן היא אימו של אליה כהן מצור הדסה שבילה במסיבה ברעים ונחטף בשבעה באוקטובר, ומאז היא מחכה לשובו.

המושגים ישראלי ודרוזי ביחד מגדירים את מי שאני.
אני אוהב את הארץ הזאת על נופיה, צבעיה וריחותיה. בעיקר אני מוקסם מהמגוון האנושי: יהודים, ערבים, דרוזים, צ'רקסים ואחרים.
בימים אלה רואים ברחובות הראשיים של כפרי הדרוזים חיילים רבים שמשרתים בסביבה. החיילים אומצו על ידי אנשי הכפרים. זו הישראליות במיטבה. מייחל לשובם בשלום של כל החיילים והחטופים.

סעיד עבד אלחק, בן 84 מחורפיש, אלוף משנה במילואים, ילדיו ונכדיו משרתים בצה"ל, שותף למיזם הקמת בית הלוחם הדרוזי.

כיסופים – כמיהה, געגועים (גם לעתיד).
כיסופים הם געגוע לדבר יקר ורחוק אך בר השגה. דבר מה שהדרך אליו ארוכה ומפותלת, אך באמונה גדולה ובהתמדה אפשר להגיע אליו.
הבנה זו היא בעיניי המפתח לתקווה ולהצלחה. נכסוף נכספתי לעם ישראל. לאנשי קריית שמונה ושומרה, תל אביב וירושלים, שדרות, עלומים, בארי, כיסופים וציר כיסופים.

צחי לב־רן הוא ראש מערך אקדמיה–שדה במכללת הרצוג. בימי 'חרבות ברזל' הוא מנהל, עם נתנאל לוי, בית ספר יסודי לילדי שדרות בירושלים.

בשבעה באוקטובר חדרו מחבלים ותקפו את בא"ח העורף בזיקים.
כתף אל כתף – לוחמים ולוחמות מסגל המפקדים – נלחמנו להדוף את המחבלים ולהגן על הטירונים הרבים ששהו שם תחת פיקודנו. בקרב העיקש שארך שעות ארוכות נפלו שבעה לוחמים ולוחמות. בזכות תושיית המפקדים והטירונים בסיס זיקים לא נפל.

רב"ט רון בן עזרא, בת 20 מאשקלון, התגייסה לחטיבת החילוץ וההדרכה באוגוסט 2022, ועתה היא בהכנה לקצונה בדרך להמשיך את סגן ינאי קמינקא ז"ל, המ"מ שלה שנפל בקרב בזיקים.

חשבתי שאני יודעת את התשובות לשאלות מי אני וּלמה אני אחראית.
אחרי שבעה באוקטובר השאלות האלה פילחו אותי. אני מרגישה כל כאב, כל שיברון לב, כל פחד. בכל יום אני פועלת ככל יכולתי להפיץ את האמת על ישראל.
ישראל, האם את מרגישה את הלב שלי פועם עם שלך?
הינני. איך אני יכולה להיות מקור אנרגייה לישראל? לפעול באומץ. לעורר בקהילה שלי תקווה בזמן שהם מתאבלים. לדעת שאנחנו משפחה מורחבת, רחוקה אך קרובה מאי פעם, לָנֵצח איתנו – כי יש בינינו קשר בלתי מותנה שחושל בזהות ובהיסטוריה משותפות.

רובין הטלמן ויינברג היא נשיאת הוועד המנהל של הפדרציה היהודית בוושינגטון DC. מן השעות הראשונות של המלחמה התגייסה הפדרציה לתמוך בישראל בגיוס כספים, בארגון משלחות ובעצרות תמיכה.

אחדות היא המילה המשמעותית עבורי במה שהיא מסמלת גם בטוב וגם ברע.
יש ה"לפני" ויש ה"אחרי" של אותה שבת ארורה: הייתה תחושה שאין אחדות בעם ואנו מפולגים, והאויב קלט את זה והכה בנו. לאחר אותה שבת העם התאחד והתלכד. הייתה עזרה ורצון לסייע והפכנו שוב לעם אחד.
מן הרע ומן הקושי קמה לה תקווה ונוצרה אחדות – וזה מה שמסמל אותנו כעם ישראל לאורך כל השנים. חוסר אחדות שמוביל למפלה ומפלה שמובילה לאחדות.

רחל אדרי היא תושבת אופקים. בשבעה באוקטובר הוחזקו רחל ובעלה דוד כבני ערובה בביתם בידי מחבלי חמאס. בתושייה ובאומץ לב יוצאי דופן היא הצליחה להחזיק מעמד עד חילוצם והכרעת המחבלים.

הבאר שלי – בארי – עברה טלטלה נוראה בשבת השחורה, שבעה באוקטובר. נעשה ניסיון להחריבה ולהכחידה. הבאר שלי טבועה בי, בליבי ובנשמתי. באר היא מקור מים, מקור חיים. בבאר שלי, בבארי, אזלו המים, נלקחו חיים של עשרות אנשים. פוניתי יחד עם כל חבריי מחוץ לבארי, ואני מחכה לחזור לבאר שלי, שתתמלא שוב במים ותשקוק חיים.
בארי היא כמו אם שהעניקה חיים טובים ומלאים להרבה אנשים שאוהבים אותה כמו שאוהבים אם, כמו שאוהבים בית.

תמר בן צבי היא חברת בארי, דור שני למייסדים. מאז פרישתה לגמלאות היא עובדת כארכיונאית, מרכזת את ההנצחה ופעילה בשימור המורשת של בארי. ממשיכה לתעד גם בימים אלו, מרחוק.

המיזם 'עברית – שפה שמחברת אותנו' הוא יוזמה של האקדמיה ללשון העברית והמועצה הציונית בישראל לציון יום העברית תשפ"ד.

עיצוב הכרזות והאיורים: אלעד ליפשיץ, סטודיו דוב אברמסון, ירושלים