אִילְאִיל

בֵּינֵינוּ לְבֵין עַצְמֵנוּ לָהּ אֶקְרָא אִילְאִיל…
וְאִם אָמוּת אָנֹכִי – וְיַחֲלֹף כָּלִיל;
שׁוּב לֹא יִקְרָא לְעוֹלָם גֶּבֶר לְאִשָּׁה – אִילְאִיל.
אִילְאִיל…!

כך כתב המשורר שאול טשרניחובסקי בשיר הפותח את המחרוזת "שירים לאילאיל". ואולם דווקא בזכות השיר נתקבל השם אילאיל במאגר השמות הישראליים לנשים. המשורר העניקוֹ לדמות אהובה ואפופת סוד, ועל כן נקשר צלילו ברומנטיקה ובמסתורין.

מדוע כינה טשרניחובסקי את אהובתו אילאיל?

באוגוסט 1975 התפרסמה בירחון "אַתְּ" כתבה מאת אוּלִי כהן על היכרותה עם נמענת מחרוזת השירים של טשרניחובסקי – רחל רוזנשטיין, זמרת ומורה לפיתוח קול.[1] השניים נפגשו לראשונה בסנקט־פטרבורג זמן רב לפני שעלו ארצה, והם דיברו ביניהם רוסית. שניהם ידעו גם גרמנית וצרפתית. אפשר שבמידע זה טמון סודו של הכינוי המסתורי אילאיל. הא כיצד?

צורתו הרוסית של השם המקראי רָחֵל (בתנועת e) היא רָחִיל (בתנועת i), כשם שברוסית אסתֵר היא אֶסְפִיר, יוסֵף הוא אִיאוֹסִיף ולֵאה היא לִיָה. ברבות מלשונות אירופה אחת הדרכים ליצירת שם חיבה היא הכפלה של חלק מן השם המקורי. למשל: באיטלקית ג'וּזֵפֶּה (גלגולו של השם העברי יוסף) הפך לפֵּפֶּה, וג'וֹבָנָה (אחד הגלגולים של השם העברי יוחנן) הפכה לנָנָה; הזמרת הצרפתית הגדולה אדית פיאף כינתה את ידידתה סִימוֹן בֶּרְטוֹ "מוֹמוֹן", ולבתה מַרְסֵל קראה "סֵסֵל"; ברוסית גבר ששמו וְלָדִימִיר מכונה לרוב בפי מקורביו ווֹבָה, ואיש ששמו בּוֹרִיס נקרא לעיתים בּוֹבָּה. סביר שמקורן של הכפלות אלו בחיקוי לשון הילדים הנוטים לחזור על עיצורים זהים או על הברות זהות בשלבים המוקדמים של רכישת השפה. נראה אפוא שההגאים הסופיים של השם רָחִיל – התנועה והעיצור il – הוכפלו ליצירת כינוי חיבה, וכך נוצר השם אילאיל.

נעיר כי שמות חיבה הבנויים מהברות זהות נפוצים גם בעברית, למשל: מִימִי (מרים), דּוּדוּ (דוד), מוֹמוֹ (שלמה), דין־דין (דינה), ביבי (בנימין).

כתבה קרן דובנוב.

____________________________

[1] הכתבה פורסמה ביומן הרשת של בעז כהן, בנה של אולי כהן.