מניין האל"ף הסופית במילים אימא ואבא
בספרים, בשירים וגם בתנ"ך אנחנו פוגשים את המילים אֵם ואָב, אבל בפנייה אל הורינו אנו מכנים אותם אִמָּא ואַבָּא. מניין הצורות האלה?
הצורות 'אימא' ו'אבא' – המסתיימות באל"ף – הן צורות ארמיות בסיומת היידוע הארמית (־ָא), והן מקבילות לצורות הָאֵם, הָאָב בעברית. בלשון חז"ל הן משמשות לרוב במשמע 'האֵם שלי', 'האב שלי', ובארמית מאוחרת גם אֵם ואָב סתם, כלומר ללא יידוע. כבר בתקופת חז"ל שימשו צורות אלו במשמעות 'אימי', 'אבי'. חכמי התלמוד שואלים עד מתי ילד נחשב קטן, ורבי יוחנן משיב: "כל שהוא ניעור משנתו וקורא אימא" – כלומר כל זמן שהילד עדיין מתעורר בלילות וקורא "אימא".
בימינו המילים 'אימא' ו'אבא' הן מעין כינויי חיבה שבאמצעותם אנחנו פונים להורינו. כשאנחנו מדברים עליהם נאמר 'אימא שלי', 'אבא שלי' (ולא "האימא שלי", "האבא שלי"). בנטיית השייכות משמשות צורות היסוד העבריות אֵם ואָב: אימי, אימך, אביו, אביכם.
למה יש דגש במילה אַבָּא?
במילה העברית אָב ובנטיותיה אין דגש בבי"ת: אָבִי, אָבוֹת. אם כן מניין הדגש בצורה הארמית אַבָּא? הדגש מוסבר כהיקש לדגש באִמָּא. הדגש במילה אִמָּא נובע מן השורש אמ"ם, ואכן יש דגש גם בנטיית המילה אֵם: אִמִּי, אִמּוֹ וכו'.
בעקבות הדגש במילה אַבָּא יש גם דגש במילה סַבָּא (שגם היא צורה מן הארמית).
מה מקור הה"א בצורת הרבים אימהות?
למילה אֵם צורת רבים מיוחדת, ובה ה"א הגויה: אִמָּהוֹת (ובדומה לכך גם בארמית). תוספת ה"א הגויה (עיצורית) בצורת הרבים היא תופעה נדירה מאוד בעברית, אבל נדירה פחות בארמית ומוגבלת למילים קצרות בלבד. כך למשל צורות הרבים בארמית של המילים אָב ושֵׁם הן 'אֲבָהָן' (או בצורה המיודעת אֲבָהָתָא), 'שְׁמָהָן'. בעברית מצומצמת התופעה לשני שמות בלבד: אֵם – אִמָּהוֹת, אָמָה (שפחה) – אֲמָהוֹת. (על נטיית אימהות ראו כאן.)
מצורת הרבים אִמָּהוֹת נגזר שם התואר אִמָּהִי (אימהי) והשם המופשט אִמָּהוּת (אימהוּת), ובעקבות זאת גם אַבָּהִי, אַבָּהוּת (הדגש בבי"ת על פי אַבָּא).
אמא או אימא?
המילה אִמָּא נכתבת ללא ניקוד ביו"ד: אימא. כתיב זה נקבע לפי הכלל שכותבים יו"ד לציון תנועת i שאין אחריה שווא נח – כמו במילים גינה, סיבה, מידה, מיטה ועוד רבות.
צורת הרבים אִמָּהוֹת והשם המופשט אִמָּהוּת נכתבים גם הם ביו"ד: אימהוֹת, אימהוּת.
עם פרסום כללי הכתיב המלא החדשים (תשע"ז) גם הצורות הנובעות ישירות מן המילה אֵם נכתבות ביו"ד: אימו, אימות־(קריאה), אימותינו וכדומה.