הכללים אושרו בישיבה רסה. תיקונים והשלמות אושרו בישיבה רסו ובישיבה רסח. בכללים שאושרו בישיבות אחרות צוין מספר הישיבה.
הן בגזרת ע"ו-ע"י הן בגזרת ע"ע אנו מוצאים במקורותינו שתי דרכי נטייה: האחת על דרך השלמים, כגון רָוַח, גָּוַע, שִׁוַּע, הִצְטַיֵּד (במקרא), צִיֵּן, זִוֵּג, הֶחְוִיר (בלשון חז"ל) – בגזרת ע"ו; זָמַמְתִּי, בָּזַזְנוּ, הִלֵּל, רֻכְּכָה (במקרא), חָקַקְתִּי, נִכְפָּף (בלשון חז"ל) – בגזרת ע"ע. הדרך השנייה היא צורות המיוחדות לגזרות אלו. כבר בלשון חז"ל וביתר שאת בעברית החדשה ניכרת מגמה להעדיף את הצורות על דרך השלמים, בייחוד בבניינים קל ונפעל כגון יַחֲגֹג במקום יָחֹג, נִבְזַז במקום נָבֹז, הִתְבַּיֵּשׁ במקום הִתְבּוֹשֵׁשׁ.
במקרא ולאחריו אנו מוצאים ריבוי צורות של פעלים בגזרת ע"ע, בעיקר מן הבניינים קל ונפעל. למשל: וַיָּסֹלּוּ (איוב יט, יב), יִתַּמּוּ (במדבר יד, לה), וַיִּתְּמוּ (דברים לד, ח), יָזְמוּ (בראשית יא, ו); נָסַב (במדבר לד, ד), נָמֵס (יחזקאל כא, יב), וְנָגֹלּוּ (ישעיהו לד, ד), נִחַר (תהלים סט, ד), נֵחַנְתְּ (ירמיהו כב, כג), נָבְקָה (ישעיהו יט, ג); יִסַּבּוּ (יחזקאל א, ט), יִמָּלוּ (תהלים לז, ב). מקצת הצורות מעידות על מעבר מגזרת הכפולים לגזרות אחרות. מגוון הצורות אינו עולה כדי מערכת נטייה אחידה, אך אפשר על פי רוב להצביע על מערכות נטייה ראשיות. אלה שימשו נר לרגלי האקדמיה בבואהּ לקבוע את דרך המלך בנטיית הפועל בגזרת ע"ע בעברית בת ימינו. הצורות החריגות המתועדות במקורות כשרות כמובן לשימוש בימינו.
גם בגזרת ע"ו-ע"י מתועדות במקורות צורות מצורות שונות, בעיקר בבניין נפעל, למשל: נְבֻכִים (שמות יד, ג), נְמַלְתֶּם (בראשית יז, יא), נְפֹצוֹתֶם (יחזקאל יא, יז ועוד). עם זאת אפשר להעמיד מערכות נטייה סדירות לשימוש העברית בת ימינו.
הכללים להלן באים להסדיר את הנטייה של צורות הפועל הנוהגות שלא על דרך השלמים.
הפעלים אָבַד, אָבָה, אָכַל, אָמַר, אָפָה נוטים בעתיד בבניין קל בביטול קבוע של האל"ף (בהגייה; ובצורת המדבר אף בכתיב), כגון אֹבַד, יֹאבֶה, תֹּאכַל, נֹאמַר, יֹאפוּ.
שאר פועלי פ"א נוטים על דרך השלמים, כגון תֶּאֱזֹר, יֶאֱרֹב, תֶּאֱרַךְ, נֶאֱשַׁם, תֶּאֱרַע.[1]
הפעלים אָהַב, אָחַז נוהגים בשתי הדרכים: אֹהַב תֹּאהַב, אֶאֱהַב תֶּאֱהַב; אֹחַז תֶּאֱחֹז.
הפועל אָהַד נוטה כנטיית אָהַב: אֹהַד יֹאהַד, אֶאֱהַד יֶאֱהַד.
הערה: במקרא יש פעלים נוספים בביטול האל"ף, כגון "אֹסְפָה הצֹלעה והנדחה אקבצה" (מיכה ד, ו; אבל אֶאֱסֹף – מיכה ב, יב), וָאוֹצְרָה (נחמיה יג, יג). בלשון חכמים: יֹאגַד. האל"ף נאלמת במקרא גם בבניינים אחרים, כגון נֹאחֲזוּ (במדבר לב, ל), וַיּוֹחֶר (שמואל ב כ, ה).
א. כל תנועת i נכתבת בחיריק מלא גם בניקוד. למשל: צִילִינְדְּרִי, הִידְרוֹדִינָמִי, הִיסְטוֹרְיָה, טִיפּוּס, סִינְתֵּטִי.
ב. כל תנועת o נכתבת בווי"ו חלומה. למשל: קוֹאוֹרְדִּינַצְיָה, אוֹבְּיֶקְטִיבִי, גֵּאוֹלוֹגְיָה, אוֹפְּטִימָלִי.
ג. כל תנועת u נכתבת בווי"ו שרוקה. למשל: מוֹלֵקוּלָה, מוּלְטִי־, טוּרְבִּינָה, פוּנְקְצִיָּה.
ד. תנועת a בהברה פתוחה מנוקדת בקמץ (קָטָלוֹג, מָתֵמָטִיקָה); בהברה סגורה לא־סופית – בפתח (פַנְטַסְטִי, קְוַנְטִים); בהברה סגורה בסוף מילה – בקמץ (אַטְלָס, בָּלָגָן), אבל בהברה סגורה כפליים (או יותר) או המסתיימת בפ"א או בי"ת דגושות – בפתח (בַּנְק, אַפּ, טַאבּ).[1]
הערה: כל אל"ף הנכתבת בכתיב המלא לציון התנועה a תיכתב גם בכתיב המנוקד, למשל פַּארְק, סוֹצְיָאלִי.
ה. התנועה שמקורה ב־eu נכתבת בצירי מלא. למשל: אֵיקָלִיפְּטוּס, רֵימָטִיזְם, נֵירוֹלוֹגְיָה, נֵיטְרָלִי.
ו. תנועת e מנוקדת לפי סוג ההברה: בהברה פתוחה – בצירי (טֵלֵפוֹן, טֵנִיס), אבל בסוף מילה ־ֶה (קָפֶה, תֶּה); בהברה סגורה בראש מילה ובאמצע מילה – בסגול (אֶמְבַּרְגּוֹ, לֶיְזֶר, סִימֶטְרִי, קוֹנְצֶרְטִים, זֶבְּרָה); בהברה סגורה בסוף מילה – בצירי (טְרַפֵּז), אבל אם ההגייה הרווחת מלעילית – בסגול (סוֹלֶר, מֵטֶר); בהברה סגורה כפליים (או יותר) בסוף מילה – בצירי (קוֹנְצֵרְט, דּוּפְּלֵקְס, טֵקְסְט).
ז. בדרך כלל אין מציינים הכפלה במילים לועזיות. אבל אם המנקד רואה בכך צורך, הוא יכול לציין את ההכפלה בדגש חזק (ולא באות כפולה).[2]
ח. (1) דגש קל: האותיות גד"ת באות דגושות (בדגש קל) או רפויות על פי כללי העברית. עם זאת לא יבוא דגש קל באותיות גד"ת בבואן בסוף המילה לאחר שווא נח, למשל: דִּיוִידֵנְד, כִּירוּרְג, אַפַּרְטְהַיְד.
באות ג' [ğ] לא יסומן דגש קל, למשל: ג'וּנְגֶּל.
(2) דגש חזק: לאחר אותיות מש"ה מסומן דגש חזק באות הראשונה של מילים לועזיות כבמילים עבריות, למעט בפ"א רפה ובכ"ף רפה, לדוגמה הַגּ'וּנְגֶּל, הַזָּ'קֵט, הַצִּ'יטָה, אבל הַפַנְטַזְיָה, הַכְרוֹנִי (לצד הַכְּרוֹנִי).
ט. מסמנים שווא במילים לועזיות. אין מסמנים בהן שווא בסוף המילה גם אם קודם לו שווא אחר (קוּרְס, סֵקְס).
כל שווא במילים לועזיות הוא שווא נח. אין משתמשים בחטפים.
התנועות במילים לועזיות אינן משתנות לשווא בנטייה. למשל: סָלָט סָלַט־ סָלָטִים סָלָטֵי־, בָּלוֹן בָּלוֹנִים, דּוֹלָר דּוֹלָרִים דּוֹלָרֵי־, טֵלֵפוֹן טֵלֵפוֹנִים.
תנו דעתכם: מילים שנשאלו לעברית בתקופות קדומות (בעיקר בספרות חז"ל) ואפשר להכילן בתבנית עברית (=שורש ומשקל) ייכתבו וינוקדו בהתאם לעברית, כגון פֻּנְדָּה, הִמְנוֹן, וחלים עליהן כללי נטיית השם, כגון סַפְסָל ספסְלי־.
במילים מובהקות בלועזיותן שאין אפשרות לדוחקן במשקל עברי רגיל, כל תנועות o ו־u ייכתבו וינוקדו בחולם ובשורוק – כדרך המילים הלועזיות. למשל: פְּרוֹזְדּוֹר, אַפּוֹטְרוֹפּוּס.
הכללים אושרו בישיבה שעג.
הכללים ודוגמאות הנטייה בלוחות הנספחים להם – המובאים להלן – נועדו להסדיר את נטיית הפעלים חבורי כינויי המושא בעברית ימינו.
שתי דרכים בעברית להבעת פועל וכינוי מושא: (א) פועל חֲבור כינוי מושא במילה אחת; (ב) פועל ולצידו נטיית המילה 'את'. שתי הדרכים משמשות בעברית זו לצד זו (למשל: "וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם" – במדבר ז, א), אולם בימינו גבר מאוד השימוש בדרך השנייה. השימוש בזו הראשונה לא פסק, אם כי עיקרו בספרות ובשפה גבוהה.
במקורות העבריים, וראש וראשון בהם המקרא, יש ריבוי של צורות פועל חבורות מושא, ובכמה מן הזמנים והגופים מִגוון צורות. כך למשל רגיל ההבדל בכמה מן הצורות החבורות בין תנועת ל' הפועל שלפני הכינוי בעבר לתנועתה בעתיד (ובשאר הזמנים), כגון שְׁמָרַנִי בפתח אבל יִשְׁמְרֵנִי (וכן שָׁמְרֵנִי) בצירי, גְּאָלָם בקמץ אבל יִגְאָלֵם בצירי. עם זאת יימצאו גם צורות מעטות בעתיד שהושפעו מתנועת העבר, כגון יֶאֱהָבַנִי (בראשית כט, לב), יַבְדִּילַנִי (ישעיהו נו, ג) או יְשִׂימָם (דברים ז, טו), יִלְבָּשָׁם (שמות כט, ל), ולצידן אף ניקודים נוספים: יוֹעִדֶנִּי (ירמיהו מט, יט; נ, מד), תְּבָרְכַנִּי (בראשית כז, יט, לא), אֲמִילַם (תהלים קיח, י, יא, יב). מנגד צורות לא מעטות לא תועדו במקורותינו כלל או שהתיעוד להן נדיר מאוד. כך לדוגמה נדירים מאוד הפעלים בעבר חבורי כינויי המושא לנוכחים או לנוכחות עד כי במקרא מתועדת רק הצורה בֵּרַכְנוּכֶ֫ם (תהלים קיח, כו).
ריבוי הצורות בחלק מן הנטייה והיעדר התיעוד בחלקים אחרים הם שיצרו את הצורך בקביעת הכללים.
במקרים של ריבוי צורות יש שנקבעו בכללים שלהלן כמה צורות חלופיות. בכך ניתן ביטוי גם לדרך המיעוט במקרא – או לצורות מלשון חכמים השונות מאלה המוכרות מלשון המקרא – אם סברה האקדמיה שיש להן מהלכים בציבור או שהן עשויות להיות טבעיות יותר לדוברים בימינו. כך למשל בעתיד עם כינויי הנסתר – לצד שתי החלופות הרגילות במקרא בסיומת ־ֵהוּ, ־ֶנּוּ – ניתנת גם הסיומת הקצרה ־וֹ (יִשְׁמְרֵהוּ, יִשְׁמְרֶנּוּ וגם יִשְׁמְרוֹ); ובעבר בפועלי ל"י ניתנות צורות על דרך לשון חכמים, דוגמת בְּנָאוֹ, לצד מקבילותיהן מן המקרא – על דרך בָּנָהוּ.
עם זאת לרוב נבחרה צורה אחת לדרך המלך, והניקודים החריגים אינם מובאים בלוחות הנטייה (אם כי כמובן אין הצורות החריגות המתועדות פסולות מִלשמש גם כיום).
במקרים של היעדר תיעוד נקבעו והושלמו הצורות על דרך ההיקש. כך למשל נטיית העבר של הנוכחת בגופים השונים, שכמעט אין לה תיעוד, נקבעה בחיריק בין היתר על פי כמה צורות מתועדות עם כינוי המדבר, כגון לִבַּבְתִּ֫נִי (לִבַּבְתְּ אותי). ראו עוד להלן 4.
צורות נטייה שלא נזקקו להכרעה (בהיותן אחידות במקרא) לא נדונו, אך הן מובאות כמובן בדוגמאות הנטייה בלוחות הנספחים.
אין מובאות בלוחות הצורות האלה:
א. צורות פועל חבורות כינויי מושא שהן צורות תאורטיות, ובראשן צורות חוזרות כגון שמרנונו ('שמרנו אותנו'), ראיתָךָ ('ראיתָ אותךָ').
(לשם כך משמשות בעברית דרכים אחרות, ובהן הפעלים בבניינים החוזרים, כגון נשמרנו, וצירוף נטיית המילה עֶצֶם לפועל, כגון ראית עצמך.)
במקרא דוגמה אחת לצורה חוזרת בכינוי חבור: "וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג).
ב. צורות פועל חבורות כינויי מושא שהן צורות הפסק, כגון יִשְׁמְרֶךָ או יִשְׁמְרֶךָּ (לפי הנהוג בהחלטות האקדמיה בדקדוק שלא לעסוק בצורות הפסק).
1. נו"ן הבאה ישירות לפני עיצור אחר, יש בעברית החדשה נטייה לשומרהּ. האקדמיה סומכת את ידה על כיוון ההתפתחות הזה.
2. הפעלים בגזרת פ"נ מותרים בקיום הנו"ן בכל הצורות, כגון יִנְקֹם לצד יִקֹּם, נִנְטַשׁ לצד נִטַּשׁ, הִנְשִׁיר לצד הִשִּׁיר, להוציא את הפעלים האלה, שההבלעה בהם היא הכרח:
- בניין קל (הפעלים מובאים בזמן עתיד): יִגַּהּ, יִגַּע, יִגַּשׁ, יִדַּח, יִזֶּה, יִזַּל, יִטֶּה, יִטֹּל, יִטַּע, יִסַּח (=יעקור), יִסַּע, יִפַּח, יִפֹּל, יִצֶּה, יִשָּׂא, יִשַּׁל, יִשַּׁק, יִתַּךְ, יִתֵּן (וכן יֻתַּן), יִתֹּק, יִתַּר, יִתֹּשׁ.
- בניין נפעל: נִבָּא, נִבַּט, נִגַּב, נִגַּר, נִגַּף, נִגַּשׁ, נִדַּח, נִדַּף, נִדַּר, נִזַּק[1], נִחַם, נִחַת, נִטָּה, נִטַּל, נִטַּע, נִכָּה, נִכַּר, נִסַּח (=נעקר), נִסַּע, נִצַּל[1], נִקָּה, נִשָּׂא, נִשַּׁל, נִתַּז, נִתַּךְ, נִתַּן, נִתַּק, נִתַּר, נִתַּשׁ (וכן צורת הבינוני נִצָּח, כגון תְּשׁוּבָה נִצַּחַת).
- בניין הפעיל (והפעלים המקבילים בבניין הֻפְעַל): הִבִּיט, הִבִּיעַ, הִגִּיד, הִגִּיהַּ, הִגִּיעַ, הִגִּיר, הִגִּישׁ, הִדִּיד (שינה), הִדִּיחַ, הִדִּיף, הִדִּיר, הִזָּה, הִזִּיל, הִזִּיק, הִטָּה, הִטִּיל[2], הִטִּיף, הִכָּה, הִכִּיר, הִכִּישׁ, הִסִּיג[2], הִסִּיחַ, הִסִּיעַ, הִסִּיק (אש, מסקנה), הִפִּיחַ, הִפִּיל, הִפִּיק (=ביטא), הִצָּה, הִצִּיל, הִקִּיז, הִקִּיף[1], הִקִּישׁ[1], הִשָּׁה, הִשִּׂיא, הִשִּׁיא, הִשִּׁיב (רוח), הִשִּׂיג, הִשִּׁיךְ (נֶשֶׁךְ), הִשִּׁיל, הִשִּׁיק, הִתִּיז, הִתִּיךְ, הִתִּיק, הִתִּיר.
3. הנו"ן מתקיימת בפעלים כגון הִנְבִּיט, הִנְגִּיד, הִנְגִּישׁ, הִנְפִּיק, שנתייחדה להם משמעות שונה ממקבילותיהם שבהבלעת הנו"ן (הִבִּיט, הִגִּיד, הִגִּישׁ, הִפִּיק).
4. הפעלים שע' הפועל שלהם היא מן אהח"ע נוטים בקיום הנו"ן, כגון יִנְאַם, יַנְהִיג. יוצאים מן הכלל נִחַם, נִחַת.
כן נוטים בקיום הנו"ן פעלים אחרים, ובהם: יִנְבֹּט, יִנְבֹּר, יִנְגֹּד, יִנְוֶה, יִנְזֹף, יִנְקֹט, יִנְקֹף, נִנְקַט, הִנְמִיךְ, הִנְשִׁים.
5. צורות ציווי בבניין קל
- בבניין קל בצורות ציווי ממשקל יִפְעֹל הנו"ן בדרך כלל מקוימת, כגון נְטֹשׁ, נְקֹם. כשהנו"ן נבלעת בצורות העתיד, קיימות גם צורות ציווי בלי נו"ן, כגון טֹל, פֹּל.
- בצורות ציווי ממשקל יִפְעַל הנו"ן בדרך כלל חסרה, כגון טַע, סַע. ואולם כשהנו"ן מתקיימת בעתיד, קיימות גם צורות בנו"ן, כגון נְבַח.
- בפועלי ע' הפועל גרונית הנו"ן מתקיימת תמיד, כגון נְהַג.
- בפעלים של' הפועל שלהם יו"ד, הנו"ן מקוימת, כגון נְטֵה, נְשֵׁה.
במקרא יש נִטְעוּ ופעם אחת נְשָׂא (כנגד שָׂא בכל המקומות האחרים)
6. בשם הפועל של בניין קל הנו"ן מתקיימת. למשל: לִנְסֹעַ, לִנְטֹעַ, לִנְגֹּחַ.
בפעלים אחדים שם הפועל הוא על דרך גזרת פ"י ואלה הם: לָטַעַת (גם לִנְטֹעַ), לָגַעַת (גם לִנְגֹּעַ), לָגֶשֶׁת, לָשֵׂאת, לָתֵת.
לצד צורות שם הפועל לִנְדֹּר, לִנְטֹל, לִנְפֹּל מותרות הצורות לִדֹּר, לִטֹּל, לִפֹּל שיסודן בלשון חכמים והן בנויות על דרך צורות העתיד. כמו כן מותרות צורות נוספות על דרך זו, כגון לִתֵּן, לִשָּׂא, לִקַּח.
ראו עוד צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ.
בעבר בגוף ראשון ושני בבניין קל ע' הפועל מנוקדת בחיריק, כגון קָנִיתִי, בָּנִיתָ.
בשאר הבניינים בגוף ראשון ושני ע' הפועל מנוקדת בחיריק או בצירי. למשל: נִפְנִינוּ, נִפְנֵינוּ; שִׁנִּיתֶם, שִׁנֵּיתֶם; צֻוִּיתִי, צֻוֵּיתִי; הֶעֱלִינוּ, הֶעֱלֵינוּ; הִכִּיתִי, הִכֵּיתִי; הָגְלִיתָ, הָגְלֵיתָ; הִשְׁתַּנִּית, הִשְׁתַּנֵּית.
דרך המלך לפתיחת משפט זיקה היא במילת הזיקה (ש או אשר). למשל: 'המספר שהגעת אליו איננו מחובר' או 'המספר שאליו הגעת איננו מחובר'.
מתוך ההקדמה למהדורה החמישית (תשפ"ג)
מכונסות כאן החלטותיה של האקדמיה ללשון העברית בדקדוק. ההחלטות נדונו בוועדת הדקדוק של האקדמיה לדורותיה ואושרו במליאת האקדמיה.[1]
פסיקות רבות בענייני דקדוק משוקעות במונחים שקבעה האקדמיה במילוניה. יש אפוא לראות בהחלטות האקדמיה במינוח חלק משלים להחלטות האקדמיה בדקדוק. מונחי האקדמיה ומונחי ועד הלשון כולם עומדים לרשות הציבור באתר מונחי האקדמיה.
החלטות אחדות שהתקבלו בישיבות המליאה לא הובאו כאן – מקצתן משום שהיה עליהן ערעור ומקצתן משום שהוחלט לשוב ולדון בהן במסגרת דיון כולל בסוגיה.
ההחלטות בדקדוק רובן ככולן פורסמו ברשומות כחוק, לראשונה כללי נטיית השם, ואחר כך שאר ההחלטות.[2] בעבר הוציאה האקדמיה לאור פרסומים חלקיים של ההחלטות, ולמן תשס"ה פורסמו מהדורות מלאות של ההחלטות.[3] עד כה יצאו חמש מהדורות של "החלטות האקדמיה בדקדוק". כל ההחלטות בדקדוק מפורסמות באתר האקדמיה.
על כינוס החלטות האקדמיה בדקדוק הוחלט לקראת שנת תש"ן (1990) שהוכרזה שנת הלשון העברית. המזכירות המדעית של האקדמיה קיבלה עליה את מלאכת הכינוס והעריכה, והיה זה ממפעליה העיקריים בעשור שלמן אמצע שנות התשעים עד פרסום ההחלטות במהדורות תשס"ו ותשס"ז.
לאחר שנאספו כל ההחלטות שהיו פזורות בכרכי זיכרונות האקדמיה, נפרסה התמונה הכוללת ונחשפו בעיות מסוגים שונים: אי־אחידות בניסוח, כללים ופרטים חסרים, חוסר התאמה למציאות הלשונית, סתירות פנימיות ועוד. עלה אפוא צורך לשקול מחדש החלטות רבות, לשנותן, לתקנן, להשלימן או לעדכנן. ועדת הדקדוק[4] ישבה על מדוכה זו ברבות מישיבותיה בשנים תשנ"ד–תשס"ה ופעלה נמרצות לשיפור הכללים, להשלמתם ולעדכונם. נוסף על כך העמידה הוועדה כללים חדשים רבים – בהם פרקים בנטיית הפועל.
עובדי המזכירות המדעית שקדו על מלאכת העריכה והניסוח של הכללים.[5] הערות חשובות התקבלו מחברי האקדמיה ועובדיה ומקוראים אחרים שעיינו בטיוטות הכללים.[6]
במהדורה השלישית (תשע"ד, 2014) והרביעית (תשע"ח, 2018) ובמהדורה (החמישית) הוכנסו החלטות חדשות והשלמות ועדכונים להחלטות הקיימות. אלה נדונו והוכרעו בוועדת הדקדוק של האקדמיה בשנים תשס"ז–תשע"ד, בשנת תשע"ו ותשע"ח, ולבסוף בשנים תשע"ח–תשפ"ג, ואושרו במליאת האקדמיה.[7]
על מלאכת העריכה של מהדורות אלו שקדו אנשי המזכירות המדעית רונית גדיש וברק דן. חיים א' כהן, יוסף עופר ויוחנן ברויאר, בהיותם יושבי ראש ועדת הדקדוק – כל אחד בזמנו, תרמו רבות לניסוח ההחלטות החדשות וההשלמות.
_________________________
[1] ההחלטות בדקדוק מובאות בזיכרונות האקדמיה בישיבות שבהן נדונו ואושרו וכן בראשי כרכי הזיכרונות עם כל ההחלטות שנתקבלו בישיבות הכלולות באותו הכרך.
[2] כללי נטיית השם פורסמו בילקוט הפרסומים (להלן י"פ) 872, תשכ"א (1961; פרק הקמץ); י"פ 3043, תשמ"ד (1984; הפרקים: הפתח, החולם, הצירי, הסגול). החלטות אחרות בדקדוק שנאספו עד שנת תשנ"ד פורסמו בי"פ 4195, תשנ"ד (1994), עמ' 2435 ואילך. כללים נוספים ותיקונים והשלמות לכללים שהתפרסמו בעבר פורסמו בי"פ 4602, תשנ"ח (1998), עמ' 1067 ואילך; י"פ 4962, תשס"א (2001), עמ' 1660 ואילך; י"פ 5281, תשס"ד (2004), עמ' 2277 ואילך; י"פ 5447, תשס"ו (2005), עמ' 76 ואילך; י"פ 5764, תשס"ח (2008), עמ' 1435 ואילך; י"פ 6300, תשע"א (2011), עמ' 6839 ואילך; י"פ 6709, תשע"ד (2013), עמ' 1890; י"פ 7909, תשע"ח (2018), עמ' 10594 ואילך; י"פ 8219, תשע"ט (2019), עמ' 10353; י"פ 9681, תשפ"א (2021), עמ' 6796 ואילך.
[3] בשנים תשנ"ד (1994), תשנ"ח (1998) ותשס"א (2001) פרסמה האקדמיה קבצים ובהם החלטות שונות וכן תיקונים והשלמות לכללים שנקבעו בעבר. כללי נטיית השם במתכונת חדשה פורסמו בשנת תשס"ב (2002; לשוננו לעם נא-נב, חוברת ד [תש"ס-תשס"א]). "החלטות האקדמיה בדקדוק" פורסמו במהדורות קודמות בשנים תשס"ו (2005), תשס"ז (2006), תשע"ד (2014), תשע"ח (2018).
[4] חברי הוועדה בשנים תשנ"ד–תשס"ה: יהושע בלאו (יו"ר), ארי אבנר, זאב בן־חיים (עד תשס"א), משה בר־אשר, יוחנן ברויאר (מתשס"ד), גדעון גולדנברג, אברהם טל, דוד טנא (עד תשנ"ו), יוסף יהלום, חיים א' כהן (מתשס"ד), מרדכי מישור (מתשנ"ח), אהרן ממן (מתשנ"ט) ויוסף עופר (מתשס"א).
[5] ערכו רונית גדיש, עינת גונן וברק דן. ליווה את העריכה יוסף עופר. העירו: גבריאל בירנבאום, אורלי אלבק, קרן דובנוב, מלכה זמלי ורחל סליג.
[6] חברי האקדמיה משה אזר, שרגא אירמאי, אילן אלדר, אהרן דותן, חיים א' כהן, גד בן־עמי צרפתי, יהודה רצהבי ושמעון שרביט; עובד האקדמיה דורון רובינשטיין; קוראים אחרים: חגית אביעוז, שרגא אסיף, פריץ ורנר, רפי מוזס, רחל משיח וחיים נקר.
[7] חברי ועדת הדקדוק בשנים אלו הם: ארי אבנר (עד תשע"א), רות אלמגור־רמון (תשפ"ג), חנן אריאל (תשפ"ג), גבריאל בירנבאום (תשס"ט–תשפ"ב), יהושע בלאו (יו"ר עד טבת תש"ע, חבר עד תשע"ו), יוחנן ברויאר (יו"ר מתש"ף), משה בר־אשר, חנוך גמליאל (מתשע"ח), יוסף יהלום (תשס"ז), דורון יעקב (תשפ"ג), חיים א' כהן (יו"ר מטבת תש"ע עד שבט תשע"ג), מרדכי מישור, אהרן ממן (עד ראשית תשס"ט), יוסף עופר (יו"ר משבט תשע"ג עד תשע"ט), משה פלורנטין (תשס"ט–תשע"ג), שמחה קוגוט (תשע"ח–תשפ"ב). מרכזי הוועדה ברק דן (מתשע"ד), דורון יעקב (תשס"ז–תשע"ג). השתתפו בישיבות: רות אלמגור־רמון, רונית גדיש ושלו פרפל (מתשע"ט).
קמץ וצירי שאינם מתקיימים בנטייה משתנים לשווא בסמוך לסיומת ־ָן, למשל: תּוֹתְחָן (מן תּוֹתָח, השוו תּוֹתְחֵי־), מִשְׁפְּטָן, מַדְּעָן, מוֹקְדָן.
ואילו קמץ וצירי המתקיימים בנטייה, מתקיימים גם לפני הסיומת ־ָן, למשל: תַּיָּרָן (השוו תַּיָּרֵי־), אָצָן, בַּרְוָזָן, פַּרְדֵּסָן, מַלְגֵּזָן (מן מַלְגֵּזָה). בשמות אלו הקמץ או הצירי מתקיימים גם בנטייה, כגון תַּיָּרָנִים, בַּרְוָזַן־, פַּרְדֵּסָנִים, מַלְגֵּזָנֵי־, וכן סְבִיבָתַן־.
יוצאים מכלל זה השמות כַּלְכְּלָן, פְּסַנְתְּרָן, מַהְפְּכָן (שבא בהם שווא כנגד קמץ או צירי מתקיימים בשמות כַּלְכָּלָה, פְּסַנְתֵּר, מַהְפֵּכָה).