האקדמיה ללשון העברית

הפעלים אָבַד, אָבָה, אָכַל, אָמַר, אָפָה נוטים בעתיד בבניין קל בביטול קבוע של האל"ף (בהגייה; ובצורת המדבר אף בכתיב), כגון אֹבַד, יֹאבֶה, תֹּאכַל, נֹאמַר, יֹאפוּ.
שאר פועלי פ"א נוטים על דרך השלמים, כגון תֶּאֱזֹר, יֶאֱרֹב, תֶּאֱרַךְ, נֶאֱשַׁם, תֶּאֱרַע.[1]
הפעלים אָהַב, אָחַז נוהגים בשתי הדרכים: אֹהַב תֹּאהַב, אֶאֱהַב תֶּאֱהַב; אֹחַז תֶּאֱחֹז.
הפועל אָהַד נוטה כנטיית אָהַב: אֹהַד יֹאהַד, אֶאֱהַד יֶאֱהַד.

הערה: במקרא יש פעלים נוספים בביטול האל"ף, כגון "אֹסְפָה הצֹלעה והנדחה אקבצה" (מיכה ד, ו; אבל אֶאֱסֹף – מיכה ב, יב), וָאוֹצְרָה (נחמיה יג, יג). בלשון חכמים: יֹאגַד. האל"ף נאלמת במקרא גם בבניינים אחרים, כגון נֹאחֲזוּ (במדבר לב, ל), וַיּוֹחֶר (שמואל ב כ, ה).

א. כל תנועת i נכתבת בחיריק מלא גם בניקוד. למשל: צִילִינְדְּרִי, הִידְרוֹדִינָמִי, הִיסְטוֹרְיָה, טִיפּוּס, סִינְתֵּטִי.

ב. כל תנועת o נכתבת בווי"ו חלומה. למשל: קוֹאוֹרְדִּינַצְיָה, אוֹבְּיֶקְטִיבִי, גֵּאוֹלוֹגְיָה, אוֹפְּטִימָלִי.

ג. כל תנועת u נכתבת בווי"ו שרוקה. למשל: מוֹלֵקוּלָה, מוּלְטִי־, טוּרְבִּינָה, פוּנְקְצִיָּה.

ד. תנועת a בהברה פתוחה מנוקדת בקמץ (קָטָלוֹג, מָתֵמָטִיקָה); בהברה סגורה לא־סופית – בפתח (פַנְטַסְטִי, קְוַנְטִים); בהברה סגורה בסוף מילה – בקמץ (אַטְלָס, בָּלָגָן), אבל בהברה סגורה כפליים (או יותר) או המסתיימת בפ"א או בי"ת דגושות – בפתח (בַּנְק, אַפּ, טַאבּ).[1]
הערה: כל אל"ף הנכתבת בכתיב המלא לציון התנועה a תיכתב גם בכתיב המנוקד, למשל פַּארְק, סוֹצְיָאלִי.

ה. התנועה שמקורה ב־eu נכתבת בצירי מלא. למשל: אֵיקָלִיפְּטוּס, רֵימָטִיזְם, נֵירוֹלוֹגְיָה, נֵיטְרָלִי.

ו. תנועת e מנוקדת לפי סוג ההברה: בהברה פתוחה – בצירי (טֵלֵפוֹן, טֵנִיס), אבל בסוף מילה ־ֶה (קָפֶה, תֶּה); בהברה סגורה בראש מילה ובאמצע מילה – בסגול (אֶמְבַּרְגּוֹ, לֶיְזֶר, סִימֶטְרִי, קוֹנְצֶרְטִים, זֶבְּרָה); בהברה סגורה בסוף מילה – בצירי (טְרַפֵּז), אבל אם ההגייה הרווחת מלעילית – בסגול (סוֹלֶר, מֵטֶר); בהברה סגורה כפליים (או יותר) בסוף מילה – בצירי (קוֹנְצֵרְט, דּוּפְּלֵקְס, טֵקְסְט).

ז. בדרך כלל אין מציינים הכפלה במילים לועזיות. אבל אם המנקד רואה בכך צורך, הוא יכול לציין את ההכפלה בדגש חזק (ולא באות כפולה).[2]

ח. (1) דגש קל: האותיות גד"ת באות דגושות (בדגש קל) או רפויות על פי כללי העברית.  עם זאת לא יבוא דגש קל באותיות גד"ת בבואן בסוף המילה לאחר שווא נח, למשל: דִּיוִידֵנְד, כִּירוּרְג, אַפַּרְטְהַיְד.
באות ג' [ğ] לא יסומן דגש קל, למשל: ג'וּנְגֶּל.

(2) דגש חזק: לאחר אותיות מש"ה מסומן דגש חזק באות הראשונה של מילים לועזיות כבמילים עבריות, למעט בפ"א רפה ובכ"ף רפה, לדוגמה הַגּ'וּנְגֶּל, הַזָּ'קֵט, הַצִּ'יטָה, אבל הַפַנְטַזְיָה, הַכְרוֹנִי (לצד הַכְּרוֹנִי).

ט. מסמנים שווא במילים לועזיות. אין מסמנים בהן שווא בסוף המילה גם אם קודם לו שווא אחר (קוּרְס, סֵקְס).
כל שווא במילים לועזיות הוא שווא נח. אין משתמשים בחטפים.
התנועות במילים לועזיות אינן משתנות לשווא בנטייה. למשל: סָלָט סָלַט־ סָלָטִים סָלָטֵי־, בָּלוֹן בָּלוֹנִים, דּוֹלָר דּוֹלָרִים דּוֹלָרֵי־, טֵלֵפוֹן טֵלֵפוֹנִים.

תנו דעתכם: מילים שנשאלו לעברית בתקופות קדומות (בעיקר בספרות חז"ל) ואפשר להכילן בתבנית עברית (=שורש ומשקל) ייכתבו וינוקדו בהתאם לעברית, כגון פֻּנְדָּה, הִמְנוֹן, וחלים עליהן כללי נטיית השם, כגון סַפְסָל ספסְלי־.
במילים מובהקות בלועזיותן שאין אפשרות לדוחקן במשקל עברי רגיל, כל תנועות o ו־u ייכתבו וינוקדו בחולם ובשורוק – כדרך המילים הלועזיות. למשל: פְּרוֹזְדּוֹר, אַפּוֹטְרוֹפּוּס.

הכללים אושרו בישיבה שעג.

הכללים ודוגמאות הנטייה בלוחות הנספחים להם – המובאים להלן – נועדו להסדיר את נטיית הפעלים חבורי כינויי המושא בעברית ימינו.

שתי דרכים בעברית להבעת פועל וכינוי מושא: (א) פועל חֲבור כינוי מושא במילה אחת; (ב) פועל ולצידו נטיית המילה 'את'. שתי הדרכים משמשות בעברית זו לצד זו (למשל: "וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם" – במדבר ז, א), אולם בימינו גבר מאוד השימוש בדרך השנייה. השימוש בזו הראשונה לא פסק, אם כי עיקרו בספרות ובשפה גבוהה.

במקורות העבריים, וראש וראשון בהם המקרא, יש ריבוי של צורות פועל חבורות מושא, ובכמה מן הזמנים והגופים מִגוון צורות. כך למשל רגיל ההבדל בכמה מן הצורות החבורות בין תנועת ל' הפועל שלפני הכינוי בעבר לתנועתה בעתיד (ובשאר הזמנים), כגון שְׁמָרַנִי בפתח אבל יִשְׁמְרֵנִי (וכן שָׁמְרֵנִי) בצירי, גְּאָלָם בקמץ אבל יִגְאָלֵם בצירי. עם זאת יימצאו  גם צורות מעטות בעתיד שהושפעו מתנועת העבר, כגון יֶאֱהָבַנִי (בראשית כט, לב), יַבְדִּילַנִי (ישעיהו נו, ג) או יְשִׂימָם (דברים ז, טו), יִלְבָּשָׁם (שמות כט, ל), ולצידן אף ניקודים נוספים: יוֹעִדֶנִּי (ירמיהו מט, יט; נ, מד), תְּבָרְכַנִּי (בראשית כז, יט, לא), אֲמִילַם (תהלים קיח, י, יא, יב). מנגד צורות לא מעטות לא תועדו במקורותינו כלל או שהתיעוד להן נדיר מאוד. כך לדוגמה נדירים מאוד הפעלים בעבר חבורי כינויי המושא לנוכחים או לנוכחות עד כי במקרא מתועדת רק הצורה בֵּרַכְנוּכֶ֫ם (תהלים קיח, כו).

ריבוי הצורות בחלק מן הנטייה והיעדר התיעוד בחלקים אחרים הם שיצרו את הצורך בקביעת הכללים.

במקרים של ריבוי צורות יש שנקבעו בכללים שלהלן כמה צורות חלופיות. בכך ניתן ביטוי גם לדרך המיעוט במקרא – או לצורות מלשון חכמים השונות מאלה המוכרות מלשון המקרא – אם סברה האקדמיה שיש להן מהלכים בציבור או שהן עשויות להיות טבעיות יותר לדוברים בימינו. כך למשל בעתיד עם כינויי הנסתר – לצד שתי החלופות הרגילות במקרא בסיומת ־ֵהוּ, ־ֶנּוּ – ניתנת גם הסיומת הקצרה ־וֹ (יִשְׁמְרֵהוּ, יִשְׁמְרֶנּוּ וגם יִשְׁמְרוֹ); ובעבר בפועלי ל"י ניתנות צורות על דרך לשון חכמים, דוגמת בְּנָאוֹ, לצד מקבילותיהן מן המקרא – על דרך בָּנָהוּ.

עם זאת לרוב נבחרה צורה אחת לדרך המלך, והניקודים החריגים אינם מובאים בלוחות הנטייה (אם כי כמובן אין הצורות החריגות המתועדות פסולות מִלשמש גם כיום).

במקרים של היעדר תיעוד נקבעו והושלמו הצורות על דרך ההיקש. כך למשל נטיית העבר של הנוכחת בגופים השונים, שכמעט אין לה תיעוד, נקבעה בחיריק בין היתר על פי כמה צורות מתועדות עם כינוי המדבר, כגון לִבַּבְתִּ֫נִי (לִבַּבְתְּ אותי). ראו עוד להלן 4.

צורות נטייה שלא נזקקו להכרעה (בהיותן אחידות במקרא) לא נדונו, אך הן מובאות כמובן בדוגמאות הנטייה בלוחות הנספחים.

אין מובאות בלוחות הצורות האלה:

א. צורות פועל חבורות כינויי מושא שהן צורות תאורטיות, ובראשן צורות חוזרות כגון שמרנונו ('שמרנו אותנו'), ראיתָךָ ('ראיתָ אותךָ').
(לשם כך משמשות בעברית דרכים אחרות, ובהן הפעלים בבניינים החוזרים, כגון נשמרנו, וצירוף נטיית המילה עֶצֶם לפועל, כגון ראית עצמך.)
במקרא דוגמה אחת לצורה חוזרת בכינוי חבור: "וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג).

ב. צורות פועל חבורות כינויי מושא שהן צורות הפסק, כגון יִשְׁמְרֶךָ או יִשְׁמְרֶךָּ (לפי הנהוג בהחלטות האקדמיה בדקדוק שלא לעסוק בצורות הפסק).

הכללים אושרו בישיבה רסה. תיקונים והשלמות אושרו בישיבה רסו ובישיבה רסח. בכללים שאושרו בישיבות אחרות צוין מספר הישיבה.

הן בגזרת ע"ו-ע"י הן בגזרת ע"ע אנו מוצאים במקורותינו שתי דרכי נטייה: האחת על דרך השלמים, כגון רָוַח, גָּוַע, שִׁוַּע, הִצְטַיֵּד (במקרא), צִיֵּן, זִוֵּג, הֶחְוִיר (בלשון חז"ל) – בגזרת ע"ו; זָמַמְתִּי, בָּזַזְנוּ, הִלֵּל, רֻכְּכָה (במקרא), חָקַקְתִּי, נִכְפָּף (בלשון חז"ל) – בגזרת ע"ע. הדרך השנייה היא צורות המיוחדות לגזרות אלו. כבר בלשון חז"ל וביתר שאת בעברית החדשה ניכרת מגמה להעדיף את הצורות על דרך השלמים, בייחוד בבניינים קל ונפעל כגון יַחֲגֹג במקום יָחֹג, נִבְזַז במקום נָבֹז, הִתְבַּיֵּשׁ במקום הִתְבּוֹשֵׁשׁ.

במקרא ולאחריו אנו מוצאים ריבוי צורות של פעלים בגזרת ע"ע, בעיקר מן הבניינים קל ונפעל. למשל: וַיָּסֹלּוּ (איוב יט, יב), יִתַּמּוּ (במדבר יד, לה), וַיִּתְּמוּ (דברים לד, ח), יָזְמוּ (בראשית יא, ו); נָסַב (במדבר לד, ד), נָמֵס (יחזקאל כא, יב), וְנָגֹלּוּ (ישעיהו לד, ד), נִחַר (תהלים סט, ד), נֵחַנְתְּ (ירמיהו כב, כג), נָבְקָה (ישעיהו יט, ג); יִסַּבּוּ (יחזקאל א, ט), יִמָּלוּ (תהלים לז, ב). מקצת הצורות מעידות על מעבר מגזרת הכפולים לגזרות אחרות. מגוון הצורות אינו עולה כדי מערכת נטייה אחידה, אך אפשר על פי רוב להצביע על מערכות נטייה ראשיות. אלה שימשו נר לרגלי האקדמיה בבואהּ לקבוע את דרך המלך בנטיית הפועל בגזרת ע"ע בעברית בת ימינו. הצורות החריגות המתועדות במקורות כשרות כמובן לשימוש בימינו.

גם בגזרת ע"ו-ע"י מתועדות במקורות צורות מצורות שונות, בעיקר בבניין נפעל, למשל: נְבֻכִים (שמות יד, ג), נְמַלְתֶּם (בראשית יז, יא), נְפֹצוֹתֶם (יחזקאל יא, יז ועוד). עם זאת אפשר להעמיד מערכות נטייה סדירות לשימוש העברית בת ימינו.

הכללים להלן באים להסדיר את הנטייה של צורות הפועל הנוהגות שלא על דרך השלמים.

1. בניין קל
בפועלי ע"ו-ע"י הנטייה היא בלא תנועה חוצצת אחרי ל' הפועל. לדוגמה: קַמְתִּי, רַבְתָּ.
במקרא בפועלי ע"י גם בתנועה חוצצת: בִּינוֹתִי, רִיבוֹתָ.

בפועלי ע"ע ל' הפועל מנוקדת בחולם מלא. לדוגמה: סַבּוֹתִי, קַלּוֹתִי.
במקרא יש גם תַּמְנוּ (בלא תנועה חוצצת).

2. בניין נפעל
בפועלי ע"ו יש שתי דרכי נטייה. האחת לפעלים שבהם הנו"ן בקמץ (לא מתקיים) ופ' הפועל בלי דגש; השנייה לפעלים שבהם הנו"ן בחיריק ופ' הפועל בדגש חזק (אם פ' הפועל גרונית – הנו"ן בצירי ופ' הפועל בלי דגש).
בפעלים בלא דגש הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה, כגון נְסוּגוֹתִי נְסוּגוֹתֶם וגם נָסֹגְתִּי נְסָגְתֶּם.
בפעלים בעלי דגש (או בעלי תשלום דגש) הנטייה היא בלא תנועה חוצצת, כגון נִזּוֹן נִזֹּנְתִּי נִזָּנְתֶּם.

דוגמאות לפעלים בלי דגש: נָבוֹךְ, נָבוֹן, נָגוֹז, נָדוֹן, נָדוֹשׁ, נָכוֹן, נָלוֹז, נָמוֹג, נָמוֹט, נָסוֹג, נָפוֹג, נָפוֹץ.
דוגמאות לפעלים בדגש (או בתשלום דגש): נֵאוֹת, נִדּוֹן, נִזּוֹן, נִלּוֹשׁ, נִמּוֹחַ, נִמּוֹל, נִנּוֹחַ, נֵעוֹר, נִצּוֹד, נִשּׁוֹם.

בפועל ע"ע הנטייה הרגילה היא בתנועה חוצצת בלבד, כגון נְסַבּוֹתִי, נְדַמּוֹתֶם (ולא "נָסַבְתִּי", "נָדַמְתָּ"). בפעלים שצורתם מעידה על הכפלה של פ' הפועל (כגון נֵחַן, נִחַר) הנטייה ברגיל היא בלי תנועה חוצצת, כגון נֵחַנְתִּי.

3. בבניין הפעיל הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה: הֲקִימוֹתִי וגם הֵקַמְתִּי, הֲסִבּוֹתָ או הֵסַבְתָּ.

4. בבניין הופעל הנטייה היא בלי תנועה חוצצת, כגון הוּקַמְתִּי, הוּסַבְתָּ.

1. נטיית צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ היא בשתי דרכים: האחת בתי"ו (על פי צורת המקור), והשנייה על דרך השלמים. לדוגמה: בְּצֵאתוֹ, בְּדַעְתָּהּ, בְּרִדְתָּם, בְּקַחְתּוֹ, בְּתִתּוֹ, וגם: בְּיָצְאוֹ, בְּיָדְעָהּ, בְּיָרְדָם, בְּלָקְחוֹ, בְּנָתְנוֹ.

2. צורות המקור הנטוי המסתיימות ב־ת (דַּעַת, שֶׁבֶת, צֵאת, גַּעַת וכיו"ב) מינן נקבה.

שלוש דרכי נטייה נוהגות בפועלי פ"י מבניין קל.

1. ברוב הפעלים בא חיריק מלא בעתיד ובשם הפועל, וצורות הציווי הן על דרך השלמים. לדוגמה: אִישַׁן, תִּירָא, יִירֶה, נִיקַץ, תִּיגְעוּ; יְגַע, יִגְעוּ; לִישֹׁן, לִירֹא.
כמותם נוטה הפועל טוֹב בעתיד: יִיטַב, תִּיטַב.
בפועל יָשַׁן לצד צורות הציווי יְשַׁן יִשְׁנִי יִשְׁנוּ יְשַׁנָּה מותרות הצורות שַׁן שְׁנִי שְׁנוּ שַׁנָּה.

2. בפעלים יָדַע, יָחַד, יָלַד, יָצָא, יָקַע, יָרַד, יָשַׁב פ' הפועל אינה באה בצורות העתיד הציווי ושם הפועל.[1] דוגמאות: אֵלֵד, תֵּצֵא, יֵדַע, יֵרְדוּ; רֵד, דַּע, רְדִי; לָשֶׁבֶת, לָדַעַת, לָצֵאת.[2]
כמותם נוטה הפועל הָלַךְ: יֵלֵךְ, לֵךְ, לְכוּ, לָלֶכֶת.[3]

3. נטייה על דרך פ"נ בפעלים שונים
הפעלים יָצַר ויָצַק נוטים על דרך פועלי פ"נ בעתיד ובשם הפועל, כגון אֶצֹּר תִּצֹּר, לִצֹּר; אֶצֹּק תִּצֹּק, לִצֹּק וכן לָצֶקֶת.
צורות הציווי הן גם ביו"ד וגם בלא יו"ד: יְצֹר/צֹר, יִצְרִי/צְרִי; יְצֹק/צֹק, יִצְקוּ/צְקוּ.
במקרא באה גם צורת הציווי צַק.

השורש יצ"ת נוטה בבניין קל על דרך פ"נ: אֶצַּת תִּצַּת יִצְּתוּ.[4]

הפועל יָזַם נוטה גם הוא על דרך פועלי פ"נ: אֶזֹּם תִּזֹּם, יְזֹם, לִזֹּם.

הערות

1. בלשון חכמים ובספרות שלאחריה יש צורות שם פועל על דרך העתיד, כגון לִישַׁן, לִיעַץ, לִיבַשׁ, לִירָא; לֵרֵד, לֵדַע, לֵשֵׁב, לֵלֵךְ. מהן משמשות גם בימינו.
2. בפועל יָרַשׁ לצד הנטייה על דרך (1) – אִירַשׁ תִּירַשׁ, יְרַשׁ, לִירֹשׁ – יש צורות על דרך (2): הציווי רֵשׁ רְשׁוּ ושם הפועל לָרֶשֶׁת.
3. מן הפועל יָהַב משמשות צורות הציווי הַב (הָבָה), הָבִי, הָבוּ.
4. צורת העתיד של יָכֹל בשורוק: אוּכַל, תּוּכַל וכו'. מן הפועל יָקַד נמצא תּוּקַד (לצד תִּיקַד)

ראו עוד חילופי גזרות, סעיף 1, 2.

קל עבר

הערות לקוראים
(א) סימן ההטעמה בא בצורות המלעיליות וגם בכמה צורות מלרעיות (בסיומת ־כֶם, ־כֶן).
(ב) פה ושם ניתן סימן מתג לסימון הברה פתוחה, במיוחד לצד קמץ גדול.

נטיית כינויי היחיד

[1] במקרא בפעלים מן השורשים יל"ד, יר"ש, שא"ל ע' הפועל בחיריק, כגון יְלִדְתִּ֫יךָ, וִירִשְׁתָּהּ, שְׁאִלְתִּיו.
[2] במקרא גם מְלָאוֹ (אסתר ז, ה).
[3] בגוף השלישי תיתכן נטייה גם על דרך גזרת הכפולים (כגון חַנַּנִי, סַבּוּנִי במקרא): סַבַַּ֫נִי סַבְּךָ סַבֵּךְ סַבּוֹ סַבָּהּ סַבָּ֫נוּ סַבְּכֶם סַבְּכֶן סַבָּם סַבָּן.
[4] על פי אֲהֵבַ֫תֶךְ (רות ד, טו; הפתח על פי כתבי היד הטובים).
[5] בגוף השלישי תיתכן נטייה גם על דרך גזרת הכפולים: סַבַַּ֫תְנִי סַבַַּ֫תְךָ סַבַַּ֫תֶךְ סַבַַּ֫תּוּ/סַבַַּ֫תְהוּ סַבַַּ֫תָּה סַבַַּ֫תְנוּ סַבַּתְכֶ֫ם סַבַּתְכֶ֫ן סַבַָּ֫תַם סַבַָּ֫תַן.

נטיית כינויי הרבים

[6] על פי מוֹרַאֲכֶם, מַשַּׂאֲכֶם.

בשמות המלרעיים שתנועתם האחרונה (או היחידה) פתח, מתקיים בדרך כלל הפתח בנטייה, ודגש בא באות שלאחריו. למשל: גַּל גַּלִּי גַּלְּךָ גַּלְּכֶם גַּלִּים גַּלֵּי־, זַג זַגִּים, זַן זַנִּים [1], צַו[2] צַוִּים, קַו[2] קַוִּים, אַף אַפַּיִם אַפֵּיכֶם, אֲגַם אֲגַמִּים אֲגַמֵּי־ [3], אֲגַף אֲגַפָּיו, הֲדַס הֲדַסִּים, זְמַן זְמַנִּים זְמַנְּכֶם זְמַנֵּיהֶם, כְּרַךְ כְּרַכִּים כְּרַכֵּי־, לְשַׁד לְשַׁדּוֹ, מְעַט מְעַטִּים, אוֹפַן אוֹפַנִּים, דּוֹנַג דּוֹנַגִּי, יוּבַל יוּבַלִּים, שׁוֹשַׁן שׁוֹשַׁנִּים, אֶתְנַן אֶתְנַנָּהּ, גַּנְזַךְ גַּנְזַכֵּי־, דַּרְדַּק דַּרְדַּקֵּיהֶם, חַשְׁמַל חַשְׁמַלִּי, כַּרְפַּס כַּרְפַּסִּי, קַרְנַף קַרְנַפֵּי־, מַחֲבַת מַחֲבַתּוֹת, צְלָצַל צִלְצַלִּים (מין חֶרֶק), כְּלַבְלַב כְּלַבְלַבִּים כְּלַבְלַבֵּי־, שְׁרַפְרַף שְׁרַפְרַפִּים, אֲדַמְדַּם[4] אֲדַמְדַּמּוֹת, יְרַקְרַק יְרַקְרַקָּה, קְטַנְטַן קְטַנְטַנִּים, דּוּכִיפַת דּוּכִיפַתִּים, ועל דרך זו מַאֲוַיִּים מַאֲוַיֵּי־.

בכלל זה שמות מרובעים בעלי שתי הברות דומות; שמות אלו נשקלים במשקל פַּלְפַּל, ובנטייה בא דגש. למשל: זַלְזַל זַלְזַלִּים, זַמְזַם זַמְזַמִּים, כַּלְכַּל כַּלְכַּלִּים, לַבְלַב לַבְלַבִּים, עַפְעַף עַפְעַפַּיִם, צַמְצַם צַמְצַמִּים, תַּלְתַּל תַּלְתַּלִּים. אבל עַרְעָר, הַבְהָב (ברבים הַבְהָבִים), המנוקדים כך במקרא.

תנו דעתכם שהפתח מתקיים לפני חי"ת, אף שאין בה הכפלה. למשל: פַּח פַּחִים, לַח לַחָה לַחִים, צַח צַחָה צַחִים. בנקבה גם לֶחָה, צֶחָה.

יוצאים מכלל זה כמה שמות הנוטים על דרך הסגוליים:

1. השמות דְּבַשׁ דִּבְשִׁי, הֲלַךְ (כגון הֲלַךְ־נפש/רוח)[5] הִלְכֵי־(נפש/רוח), סְבַךְ סִבְכּוֹ סִבְכֵי־.
2. שמות אחדים ממשקל פְּעַלְעַל – בצורות הנקבה: אֲדַמְדֶּמֶת, שְׁחַרְחֹרֶת (במקרא), יְרַקְרֹקֶת (בלשון חז"ל), קְטַנְטֹנֶת וכיו"ב (בלשון ימינו).
3. קצת שמות בני הברה אחת באים בריבוי גם על דרך הסגוליים "השלמים": הַר הֲרָרִים הַרְרֵי־, טַל טְלָלִים טַלְלֵי־, עַם עֲמָמִים עַמְמֵי־, וכן צַד צְדָדִים (ראו כלל ב).