הפעלים אָבַד, אָבָה, אָכַל, אָמַר, אָפָה נוטים בעתיד בבניין קל בביטול קבוע של האל”ף (בהגייה; ובצורת המדבר אף בכתיב), כגון אֹבַד, יֹאבֶה, תֹּאכַל, נֹאמַר, יֹאפוּ.
שאר פועלי פ”א נוטים על דרך השלמים, כגון תֶּאֱזֹר, יֶאֱרֹב, תֶּאֱרַךְ, נֶאֱשַׁם, תֶּאֱרַע.[1]
הפעלים אָהַב, אָחַז נוהגים בשתי הדרכים: אֹהַב תֹּאהַב, אֶאֱהַב תֶּאֱהַב; אֹחַז תֶּאֱחֹז.
הפועל אָהַד נוטה כנטיית אָהַב: אֹהַד יֹאהַד, אֶאֱהַד יֶאֱהַד.
הערה: במקרא יש פעלים נוספים בביטול האל”ף, כגון “אֹסְפָה הצֹלעה והנדחה אקבצה” (מיכה ד, ו; אבל אֶאֱסֹף – מיכה ב, יב), וָאוֹצְרָה (נחמיה יג, יג). בלשון חכמים: יֹאגַד. האל”ף נאלמת במקרא גם בבניינים אחרים, כגון נֹאחֲזוּ (במדבר לב, ל), וַיּוֹחֶר (שמואל ב כ, ה).
א. כל תנועת i נכתבת בחיריק מלא גם בניקוד. למשל: צִילִינְדְּרִי, הִידְרוֹדִינָמִי, הִיסְטוֹרְיָה, טִיפּוּס, סִינְתֵּטִי.
ב. כל תנועת o נכתבת בווי”ו חלומה. למשל: קוֹאוֹרְדִּינַצְיָה, אוֹבְּיֶקְטִיבִי, גֵּאוֹלוֹגְיָה, אוֹפְּטִימָלִי.
ג. כל תנועת u נכתבת בווי”ו שרוקה. למשל: מוֹלֵקוּלָה, מוּלְטִי־, טוּרְבִּינָה, פוּנְקְצִיָּה.
ד. תנועת a בהברה פתוחה מנוקדת בקמץ (קָטָלוֹג, מָתֵמָטִיקָה); בהברה סגורה לא־סופית – בפתח (פַנְטַסְטִי, קְוַנְטִים); בהברה סגורה בסוף מילה – בקמץ (אַטְלָס, בָּלָגָן), אבל בהברה סגורה כפליים (או יותר) או המסתיימת בפ”א או בי”ת דגושות – בפתח (בַּנְק, אַפּ, טַאבּ).[1]
הערה: כל אל”ף הנכתבת בכתיב המלא לציון התנועה a תיכתב גם בכתיב המנוקד, למשל פַּארְק, סוֹצְיָאלִי.
ה. התנועה שמקורה ב־eu נכתבת בצירי מלא. למשל: אֵיקָלִיפְּטוּס, רֵימָטִיזְם, נֵירוֹלוֹגְיָה, נֵיטְרָלִי.
ו. תנועת e מנוקדת לפי סוג ההברה: בהברה פתוחה – בצירי (טֵלֵפוֹן, טֵנִיס), אבל בסוף מילה ־ֶה (קָפֶה, תֶּה); בהברה סגורה בראש מילה ובאמצע מילה – בסגול (אֶמְבַּרְגּוֹ, לֶיְזֶר, סִימֶטְרִי, קוֹנְצֶרְטִים, זֶבְּרָה); בהברה סגורה בסוף מילה – בצירי (טְרַפֵּז), אבל אם ההגייה הרווחת מלעילית – בסגול (סוֹלֶר, מֵטֶר); בהברה סגורה כפליים (או יותר) בסוף מילה – בצירי (קוֹנְצֵרְט, דּוּפְּלֵקְס, טֵקְסְט).
ז. בדרך כלל אין מציינים הכפלה במילים לועזיות. אבל אם המנקד רואה בכך צורך, הוא יכול לציין את ההכפלה בדגש חזק (ולא באות כפולה).[2]
ח. (1) דגש קל: האותיות גד”ת באות דגושות (בדגש קל) או רפויות על פי כללי העברית. עם זאת לא יבוא דגש קל באותיות גד”ת בבואן בסוף המילה לאחר שווא נח, למשל: דִּיוִידֵנְד, כִּירוּרְג, אַפַּרְטְהַיְד.
באות ג’ [ğ] לא יסומן דגש קל, למשל: ג’וּנְגֶּל.
(2) דגש חזק: לאחר אותיות מש”ה מסומן דגש חזק באות הראשונה של מילים לועזיות כבמילים עבריות, למעט בפ”א רפה ובכ”ף רפה, לדוגמה הַגּ’וּנְגֶּל, הַזָּ’קֵט, הַצִּ’יטָה, אבל הַפַנְטַזְיָה, הַכְרוֹנִי (לצד הַכְּרוֹנִי).
ט. מסמנים שווא במילים לועזיות. אין מסמנים בהן שווא בסוף המילה גם אם קודם לו שווא אחר (קוּרְס, סֵקְס).
כל שווא במילים לועזיות הוא שווא נח. אין משתמשים בחטפים.
התנועות במילים לועזיות אינן משתנות לשווא בנטייה. למשל: סָלָט סָלַט־ סָלָטִים סָלָטֵי־, בָּלוֹן בָּלוֹנִים, דּוֹלָר דּוֹלָרִים דּוֹלָרֵי־, טֵלֵפוֹן טֵלֵפוֹנִים.
תנו דעתכם: מילים שנשאלו לעברית בתקופות קדומות (בעיקר בספרות חז”ל) ואפשר להכילן בתבנית עברית (=שורש ומשקל) ייכתבו וינוקדו בהתאם לעברית, כגון פֻּנְדָּה, הִמְנוֹן, וחלים עליהן כללי נטיית השם, כגון סַפְסָל ספסְלי־.
במילים מובהקות בלועזיותן שאין אפשרות לדוחקן במשקל עברי רגיל, כל תנועות o ו־u ייכתבו וינוקדו בחולם ובשורוק – כדרך המילים הלועזיות. למשל: פְּרוֹזְדּוֹר, אַפּוֹטְרוֹפּוּס.
הכללים אושרו בישיבה שעג.
הכללים ודוגמאות הנטייה בלוחות הנספחים להם – המובאים להלן – נועדו להסדיר את נטיית הפעלים חבורי כינויי המושא בעברית ימינו.
שתי דרכים בעברית להבעת פועל וכינוי מושא: (א) פועל חֲבור כינוי מושא במילה אחת; (ב) פועל ולצידו נטיית המילה ‘את’. שתי הדרכים משמשות בעברית זו לצד זו (למשל: “וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם” – במדבר ז, א), אולם בימינו גבר מאוד השימוש בדרך השנייה. השימוש בזו הראשונה לא פסק, אם כי עיקרו בספרות ובשפה גבוהה.
במקורות העבריים, וראש וראשון בהם המקרא, יש ריבוי של צורות פועל חבורות מושא, ובכמה מן הזמנים והגופים מִגוון צורות. כך למשל רגיל ההבדל בכמה מן הצורות החבורות בין תנועת ל’ הפועל שלפני הכינוי בעבר לתנועתה בעתיד (ובשאר הזמנים), כגון שְׁמָרַנִי בפתח אבל יִשְׁמְרֵנִי (וכן שָׁמְרֵנִי) בצירי, גְּאָלָם בקמץ אבל יִגְאָלֵם בצירי. עם זאת יימצאו גם צורות מעטות בעתיד שהושפעו מתנועת העבר, כגון יֶאֱהָבַנִי (בראשית כט, לב), יַבְדִּילַנִי (ישעיהו נו, ג) או יְשִׂימָם (דברים ז, טו), יִלְבָּשָׁם (שמות כט, ל), ולצידן אף ניקודים נוספים: יוֹעִדֶנִּי (ירמיהו מט, יט; נ, מד), תְּבָרְכַנִּי (בראשית כז, יט, לא), אֲמִילַם (תהלים קיח, י, יא, יב). מנגד צורות לא מעטות לא תועדו במקורותינו כלל או שהתיעוד להן נדיר מאוד. כך לדוגמה נדירים מאוד הפעלים בעבר חבורי כינויי המושא לנוכחים או לנוכחות עד כי במקרא מתועדת רק הצורה בֵּרַכְנוּכֶ֫ם (תהלים קיח, כו).
ריבוי הצורות בחלק מן הנטייה והיעדר התיעוד בחלקים אחרים הם שיצרו את הצורך בקביעת הכללים.
במקרים של ריבוי צורות יש שנקבעו בכללים שלהלן כמה צורות חלופיות. בכך ניתן ביטוי גם לדרך המיעוט במקרא – או לצורות מלשון חכמים השונות מאלה המוכרות מלשון המקרא – אם סברה האקדמיה שיש להן מהלכים בציבור או שהן עשויות להיות טבעיות יותר לדוברים בימינו. כך למשל בעתיד עם כינויי הנסתר – לצד שתי החלופות הרגילות במקרא בסיומת ־ֵהוּ, ־ֶנּוּ – ניתנת גם הסיומת הקצרה ־וֹ (יִשְׁמְרֵהוּ, יִשְׁמְרֶנּוּ וגם יִשְׁמְרוֹ); ובעבר בפועלי ל”י ניתנות צורות על דרך לשון חכמים, דוגמת בְּנָאוֹ, לצד מקבילותיהן מן המקרא – על דרך בָּנָהוּ.
עם זאת לרוב נבחרה צורה אחת לדרך המלך, והניקודים החריגים אינם מובאים בלוחות הנטייה (אם כי כמובן אין הצורות החריגות המתועדות פסולות מִלשמש גם כיום).
במקרים של היעדר תיעוד נקבעו והושלמו הצורות על דרך ההיקש. כך למשל נטיית העבר של הנוכחת בגופים השונים, שכמעט אין לה תיעוד, נקבעה בחיריק בין היתר על פי כמה צורות מתועדות עם כינוי המדבר, כגון לִבַּבְתִּ֫נִי (לִבַּבְתְּ אותי). ראו עוד להלן 4.
צורות נטייה שלא נזקקו להכרעה (בהיותן אחידות במקרא) לא נדונו, אך הן מובאות כמובן בדוגמאות הנטייה בלוחות הנספחים.
אין מובאות בלוחות הצורות האלה:
א. צורות פועל חבורות כינויי מושא שהן צורות תאורטיות, ובראשן צורות חוזרות כגון שמרנונו (‘שמרנו אותנו’), ראיתָךָ (‘ראיתָ אותךָ’).
(לשם כך משמשות בעברית דרכים אחרות, ובהן הפעלים בבניינים החוזרים, כגון נשמרנו, וצירוף נטיית המילה עֶצֶם לפועל, כגון ראית עצמך.)
במקרא דוגמה אחת לצורה חוזרת בכינוי חבור: “וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי” (יחזקאל כט, ג).
ב. צורות פועל חבורות כינויי מושא שהן צורות הפסק, כגון יִשְׁמְרֶךָ או יִשְׁמְרֶךָּ (לפי הנהוג בהחלטות האקדמיה בדקדוק שלא לעסוק בצורות הפסק).
הכללים אושרו בישיבה רסה. תיקונים והשלמות אושרו בישיבה רסו ובישיבה רסח. בכללים שאושרו בישיבות אחרות צוין מספר הישיבה.
הן בגזרת ע”ו-ע”י הן בגזרת ע”ע אנו מוצאים במקורותינו שתי דרכי נטייה: האחת על דרך השלמים, כגון רָוַח, גָּוַע, שִׁוַּע, הִצְטַיֵּד (במקרא), צִיֵּן, זִוֵּג, הֶחְוִיר (בלשון חז”ל) – בגזרת ע”ו; זָמַמְתִּי, בָּזַזְנוּ, הִלֵּל, רֻכְּכָה (במקרא), חָקַקְתִּי, נִכְפָּף (בלשון חז”ל) – בגזרת ע”ע. הדרך השנייה היא צורות המיוחדות לגזרות אלו. כבר בלשון חז”ל וביתר שאת בעברית החדשה ניכרת מגמה להעדיף את הצורות על דרך השלמים, בייחוד בבניינים קל ונפעל כגון יַחֲגֹג במקום יָחֹג, נִבְזַז במקום נָבֹז, הִתְבַּיֵּשׁ במקום הִתְבּוֹשֵׁשׁ.
במקרא ולאחריו אנו מוצאים ריבוי צורות של פעלים בגזרת ע”ע, בעיקר מן הבניינים קל ונפעל. למשל: וַיָּסֹלּוּ (איוב יט, יב), יִתַּמּוּ (במדבר יד, לה), וַיִּתְּמוּ (דברים לד, ח), יָזְמוּ (בראשית יא, ו); נָסַב (במדבר לד, ד), נָמֵס (יחזקאל כא, יב), וְנָגֹלּוּ (ישעיהו לד, ד), נִחַר (תהלים סט, ד), נֵחַנְתְּ (ירמיהו כב, כג), נָבְקָה (ישעיהו יט, ג); יִסַּבּוּ (יחזקאל א, ט), יִמָּלוּ (תהלים לז, ב). מקצת הצורות מעידות על מעבר מגזרת הכפולים לגזרות אחרות. מגוון הצורות אינו עולה כדי מערכת נטייה אחידה, אך אפשר על פי רוב להצביע על מערכות נטייה ראשיות. אלה שימשו נר לרגלי האקדמיה בבואהּ לקבוע את דרך המלך בנטיית הפועל בגזרת ע”ע בעברית בת ימינו. הצורות החריגות המתועדות במקורות כשרות כמובן לשימוש בימינו.
גם בגזרת ע”ו-ע”י מתועדות במקורות צורות מצורות שונות, בעיקר בבניין נפעל, למשל: נְבֻכִים (שמות יד, ג), נְמַלְתֶּם (בראשית יז, יא), נְפֹצוֹתֶם (יחזקאל יא, יז ועוד). עם זאת אפשר להעמיד מערכות נטייה סדירות לשימוש העברית בת ימינו.
הכללים להלן באים להסדיר את הנטייה של צורות הפועל הנוהגות שלא על דרך השלמים.
1. בניין קל
בפועלי ע”ו-ע”י הנטייה היא בלא תנועה חוצצת אחרי ל’ הפועל. לדוגמה: קַמְתִּי, רַבְתָּ.
במקרא בפועלי ע”י גם בתנועה חוצצת: בִּינוֹתִי, רִיבוֹתָ.
בפועלי ע”ע ל’ הפועל מנוקדת בחולם מלא. לדוגמה: סַבּוֹתִי, קַלּוֹתִי.
במקרא יש גם תַּמְנוּ (בלא תנועה חוצצת).
2. בניין נפעל
בפועלי ע”ו יש שתי דרכי נטייה. האחת לפעלים שבהם הנו”ן בקמץ (לא מתקיים) ופ’ הפועל בלי דגש; השנייה לפעלים שבהם הנו”ן בחיריק ופ’ הפועל בדגש חזק (אם פ’ הפועל גרונית – הנו”ן בצירי ופ’ הפועל בלי דגש).
בפעלים בלא דגש הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה, כגון נְסוּגוֹתִי נְסוּגוֹתֶם וגם נָסֹגְתִּי נְסָגְתֶּם.
בפעלים בעלי דגש (או בעלי תשלום דגש) הנטייה היא בלא תנועה חוצצת, כגון נִזּוֹן נִזֹּנְתִּי נִזָּנְתֶּם.
דוגמאות לפעלים בלי דגש: נָבוֹךְ, נָבוֹן, נָגוֹז, נָדוֹן, נָדוֹשׁ, נָכוֹן, נָלוֹז, נָמוֹג, נָמוֹט, נָסוֹג, נָפוֹג, נָפוֹץ.
דוגמאות לפעלים בדגש (או בתשלום דגש): נֵאוֹת, נִדּוֹן, נִזּוֹן, נִלּוֹשׁ, נִמּוֹחַ, נִמּוֹל, נִנּוֹחַ, נֵעוֹר, נִצּוֹד, נִשּׁוֹם.
בפועל ע”ע הנטייה הרגילה היא בתנועה חוצצת בלבד, כגון נְסַבּוֹתִי, נְדַמּוֹתֶם (ולא “נָסַבְתִּי”, “נָדַמְתָּ”). בפעלים שצורתם מעידה על הכפלה של פ’ הפועל (כגון נֵחַן, נִחַר) הנטייה ברגיל היא בלי תנועה חוצצת, כגון נֵחַנְתִּי.
3. בבניין הפעיל הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה: הֲקִימוֹתִי וגם הֵקַמְתִּי, הֲסִבּוֹתָ או הֵסַבְתָּ.
4. בבניין הופעל הנטייה היא בלי תנועה חוצצת, כגון הוּקַמְתִּי, הוּסַבְתָּ.
קמץ וצירי שאינם מתקיימים בנטייה משתנים לשווא בסמוך לסיומת ־ָן, למשל: תּוֹתְחָן (מן תּוֹתָח, השוו תּוֹתְחֵי־), מִשְׁפְּטָן, מַדְּעָן, מוֹקְדָן.
ואילו קמץ וצירי המתקיימים בנטייה, מתקיימים גם לפני הסיומת ־ָן, למשל: תַּיָּרָן (השוו תַּיָּרֵי־), אָצָן, בַּרְוָזָן, פַּרְדֵּסָן, מַלְגֵּזָן (מן מַלְגֵּזָה). בשמות אלו הקמץ או הצירי מתקיימים גם בנטייה, כגון תַּיָּרָנִים, בַּרְוָזַן־, פַּרְדֵּסָנִים, מַלְגֵּזָנֵי־, וכן סְבִיבָתַן־.
יוצאים מכלל זה השמות כַּלְכְּלָן, פְּסַנְתְּרָן, מַהְפְּכָן (שבא בהם שווא כנגד קמץ או צירי מתקיימים בשמות כַּלְכָּלָה, פְּסַנְתֵּר, מַהְפֵּכָה).
שלוש דרכי נטייה נוהגות בפועלי פ”י מבניין קל.
1. ברוב הפעלים בא חיריק מלא בעתיד ובשם הפועל, וצורות הציווי הן על דרך השלמים. לדוגמה: אִישַׁן, תִּירָא, יִירֶה, נִיקַץ, תִּיגְעוּ; יְגַע, יִגְעוּ; לִישֹׁן, לִירֹא.
כמותם נוטה הפועל טוֹב בעתיד: יִיטַב, תִּיטַב.
בפועל יָשַׁן לצד צורות הציווי יְשַׁן יִשְׁנִי יִשְׁנוּ יְשַׁנָּה מותרות הצורות שַׁן שְׁנִי שְׁנוּ שַׁנָּה.
2. בפעלים יָדַע, יָחַד, יָלַד, יָצָא, יָקַע, יָרַד, יָשַׁב פ’ הפועל אינה באה בצורות העתיד הציווי ושם הפועל.[1] דוגמאות: אֵלֵד, תֵּצֵא, יֵדַע, יֵרְדוּ; רֵד, דַּע, רְדִי; לָשֶׁבֶת, לָדַעַת, לָצֵאת.[2]
כמותם נוטה הפועל הָלַךְ: יֵלֵךְ, לֵךְ, לְכוּ, לָלֶכֶת.[3]
3. נטייה על דרך פ”נ בפעלים שונים
הפעלים יָצַר ויָצַק נוטים על דרך פועלי פ”נ בעתיד ובשם הפועל, כגון אֶצֹּר תִּצֹּר, לִצֹּר; אֶצֹּק תִּצֹּק, לִצֹּק וכן לָצֶקֶת.
צורות הציווי הן גם ביו”ד וגם בלא יו”ד: יְצֹר/צֹר, יִצְרִי/צְרִי; יְצֹק/צֹק, יִצְקוּ/צְקוּ.
במקרא באה גם צורת הציווי צַק.
השורש יצ”ת נוטה בבניין קל על דרך פ”נ: אֶצַּת תִּצַּת יִצְּתוּ.[4]
הפועל יָזַם נוטה גם הוא על דרך פועלי פ”נ: אֶזֹּם תִּזֹּם, יְזֹם, לִזֹּם.
הערות
- בלשון חכמים ובספרות שלאחריה יש צורות שם פועל על דרך העתיד, כגון לִישַׁן, לִיעַץ, לִיבַשׁ, לִירָא; לֵרֵד, לֵדַע, לֵשֵׁב, לֵלֵךְ. מהן משמשות גם בימינו.
- בפועל יָרַשׁ לצד הנטייה על דרך (1) – אִירַשׁ תִּירַשׁ, יְרַשׁ, לִירֹשׁ – יש צורות על דרך (2): הציווי רֵשׁ רְשׁוּ ושם הפועל לָרֶשֶׁת.
- מן הפועל יָהַב משמשות צורות הציווי הַב (הָבָה), הָבִי, הָבוּ.
- צורת העתיד של יָכֹל בשורוק: אוּכַל, תּוּכַל וכו’. מן הפועל יָקַד נמצא תּוּקַד (לצד תִּיקַד)
ראו עוד חילופי גזרות, סעיף 1, 2.
בשמות במשקל פַּעָל שע’ הפועל שלהם הח”ע – באה פ’ הפועל בתנועת a (לפני ה”א וחי”ת בפתח; לפני עי”ן בקמץ) בכל הנטייה. למשל: נַהָג נַהַג־ נַהָגִים נַהָגֵי־; פַּחָח פַּחַח־ פַּחָחִים פַּחָחֵי־ פַּחָחוּת; שָׁעָן שָׁעַן־ שָׁעָנִים שָׁעָנֵי־.
הערה: מילים שצורת היסוד שלהן או צורתן הנוטה מתועדת במקרא בסגול (לפני הח”ע האמורות להיות דגושות) – יתקיים בהן הניקוד שבמקרא, כגון אָח אֶחָיו, אֶחָד אַחַד־, גַּחֶלֶת גֶּחָלִים גַּחֲלֵי־, בַּהֶרֶת בֶּהָרוֹת.
ראו עוד משקל פַּעָל.
הכללים החדשים המתפרסמים כאן הם פרי תהליך יסודי וממושך. ראשיתו בבחינת מנהגי הכתיב הרווחים בהוצאות הספרים, בעיתונות ובמרשתת. המשכו בהצעה שהכין צוות מצומצם לקראת הדיון בוועדת הדקדוק של האקדמיה ובהתייעצות עם חברים רבים באקדמיה. ועדת הדקדוק דנה בהצעה, גיבשה את הכללים והגישה אותם למליאת האקדמיה לדיון כללי בשנת תשע”ו, ואחר כך שבה ודנה בהערות חברי האקדמיה. הדיון הסופי בכללים היה בשנת תשע”ז בשלוש ישיבות של מליאת האקדמיה: ישיבה שמז, ישיבה שמט, וישיבה שן. בישיבה שנה (תשע”ח) הוכנסו כמה תיקונים לכללים (בכלל ב חריג 1, בכלל ב הערה 2, בכלל ו סעיף 3).
השינויים שחלו בכללים מסומנים להלן בצבע אדום.
דיונים קודמים בכתיב
- דיונים בכתיב בוועד הלשון: דוד ילין, “הכתיב העברי“, זכרונות ועד הלשון ה (תרפ”א), עמ’ 54–64; “הוכוחים בדבר ההרצאה הקודמת“, זכרונות ועד הלשון ה (תרפ”א), עמ’ 65–85; “שאלת המלא והחסר” (שיחה), זכרונות ועד הלשון ו (תרפ”ח), עמ’ 24–30; “מפעולות ועד הלשון”, לשוננו ג (תרצ”א), עמ’ 73–77; יוסף קלוזנר, “כתיב מלא או חסר”, לשוננו י (תרצ”ט), עמ’ 251–256; נ”ה טור־סיני, “לשאלת הכתיב העברי” לשוננו י (תרצ”ט), עמ’ 257–261; הצעת כללי הכתיב, לשוננו יא (תש”א-תש”ב), עמ’ 232–242; אספת ועד הלשון בסוכות תש”ד, לשוננו יב (תש”ד), עמ’ 198–199, עמ’ 200–239; נספחים לזכרון הדברים, לשוננו יב (תש”ד), עמ’ 240–251; אספת ועד הלשון בל”ג בעומר תש”ד, לשוננו יג (תש”ה), עמ’ 71–94; זאב בן־חיים, “לפתרון שאלת הכתיב ע”י ועד הלשון” (הרצאה בכינוס מורשי ועד הלשון), לשוננו יד (תש”ו), עמ’ 136–142; כללי הכתיב חסר הניקוד, לשוננו טז (תש”ח), עמ’ 82–89
- דיונים בכתיב במליאת האקדמיה: ישיבות מח, מט, נ, נא, נג (תשכ”ב-תשכ”ג); ישיבה ס (תשכ”ד), ישיבה עח, פא, פד, פה (תשכ”ז-תשכ”ח); ישיבה ריא, רטז (תשנ”ד)