האקדמיה ללשון העברית

אותיות בּ, פּ (וכן כּ) בראש מילים לועזיות ובראש שמות זרים שומרות בדרך כלל על הגייתן זו גם אחרי אותיות וכל"ב. ואולם הרוצה לרפות אותן הרשות בידו, למשל: וּבָלון, בְּפִיג'מה; וּפָרִיז, בִּבְרִיטַנְיָה.

א. השמות במשקל פְּעִי (פֶּעִי) ערוכים בשלוש קבוצות:
(1) רוב השמות תחילתם שווא (או חטף) הן בנפרד הן בנסמך. למשל: אֲרִי, גְּדִי (חוץ מעֵין־גֶּדִי), דְּלִי[1], חֲלִי, חֲפִי, טְנִי, טְפִי, כְּוִי, כְּלִי, מְעִי, נְהִי, סְחִי, עֲדִי, עֱלִי, עֲרִי, פְּרִי, צְבִי, רְאִי, רְעִי, שְׁקִי, שְׁתִי.
(2) לכמה שמות שתי צורות בנפרד: האחת תחילתה שווא והאחרת – סגול. ואלו הם: בְּכִי בֶּכִי, גְּבִי גֶּבִי, גְּמִי גֶּמִי, דְּחִי דֶּחִי, יְרִי יֶרִי, לְחִי לֶחִי, מְרִי מֶרִי, נְשִׁי נֶשִׁי ('חוב'; 'שכחה', 'עולם'), קְרִי קֶרִי (לשון מקרה), שְׁבִי שֶׁבִי.
שמות אלו מנוקדים בנסמך בשווא, כגון בְּכִי־(תמרורים), קְרִי־(לילה).
דומה להם השם חצי: ניקודו בנפרד חֲצִי או חֵצִי, ובנסמך חֲצִי־.
(3) כמה שמות תחילתם סגול הן בנפרד הן בנסמך, והם: מֶשִׁי, פֶּלִי, פֶּתִי, צֶפִי, שֶׁחִי, שֶׁלִי, שֶׁפִי.

ב. נטיית היחיד היא על דרך הסגוליים: פ' הפועל מנוקדת בחיריק, ובגרונית או לפני גרונית – בסגול.[2] למשל: גִּדְיוֹ, חֶצְיוֹ, כִּלְיְךָ, מֶעֱיוֹ, מִרְיְךָ, פִּרְיְכֶם, שִׁבְיְךָ, תִּלְיְךָ. נטיית אֲרִי בפתח, כגון אַרְיוֹ אַרְיְכֶם.

במקרא כֶּלְיְךָ, מֶרְיְךָ, פֶּרְיְךָ פֶּרְיְכֶם פְּרִיהֶם, שֶׁבְיְךָ שְׁבִיכֶם, תֶּלְיְךָ.

ג. צורת הרבים של כל השמות האלה היא על דרך הסגוליים בשווא וקמץ. קמץ זה מתקיים תמיד. למשל: דְּלָיִים דְּלָיֶיךָ דְּלָיֵיהֶם, פְּתָיִים פְּתָיַיִךְ, חֲצָאִים חֲצָאֵי־.

יוצאים מן הכלל השמות כְּלִי, מְעִי, פְּרִי, שריבויָם: כֵּלִים כְּלֵיהֶם, מֵעַיִם מְעֵיהֶם [3], פֵּרוֹת פֵּרוֹתֵיהֶם.
צורת הזוגי של לחי לְחָיַיִם, והרבים לְחָיִים לְחָיֵיהֶם[4].

• קל עבר
• קל בינוני
• קל עתיד
• קל ציווי
• קל שם הפועל
• פיעל עבר
• פיעל בינוני
• פיעל עתיד
• פיעל ציווי
• פיעל שם הפועל
• הפעיל עבר
• הפעיל בינוני
• הפעיל עתיד
• הפעיל ציווי
• הפעיל שם הפועל

בגדכפ"ת בראש תיבה דגושות גם כשהתיבה באה אחרי נסמך או אחרי מילת יחס או אחרי מילית המסתיימים בתנועה. למשל: כְּלֵי בַּיִת, לִפְנֵי בּוֹאוֹ, דּוּ־כִּוּוּנִי, אִי־בְּהִירוּת, לֹא־פָּעִיל.

יוצאים מן הכלל: הצירוף 'לא כלום' וצירופים כגון 'לפני כן', 'אחרי כן', 'כמו כן', 'אף על פי כן', '(ה)לא כן'.

פיעל עתיד

הערות לקוראים:
(א) סימן ההטעמה בא בצורות המלעיליות וגם בכמה צורות מלרעיות (בסיומת ־כֶם, ־כֶן).
(ב) פה ושם ניתן סימן מתג לסימון הברה פתוחה, במיוחד לצד קמץ גדול.

נטיית כינויי היחיד

[1] במקרא בחיריק: אֲרוֹמִמְךָ, וכן צורות נוספות בחיריק כגון אֲאַמִּצְכֶם, יְרוֹמִמְךָ.
[2] במקרא תְּבָרְכַנִּי.

נטיית כינויי הרבים

א. השמות במשקל פַּיִל נוטים בצירי: בַּיִת בֵּית־ בֵּיתִי, זַיִת זֵית־ זֵיתֵךְ, לַיִל לֵיל־ לֵילָהּ, עַיִר עֵיר עֵירוֹ.[1]
צורת הרבים ונטייתה היא בצירי מלא, כגון זֵיתִים זֵיתֵי־, יֵינוֹת יֵינוֹתָיו, לֵילוֹת לֵילוֹתֶיהָ,[2] או בשווא וקמץ (על דרך הסגוליים ונטייתם), כגון תְּיָשִׁים תֵּישֵׁי־ תְּיָשַׁי תֵּישֵׁיכֶם, גְּיָסוֹת גֵּיסוֹת־ גֵּיסוֹתָיו; צורת הרבים של חַיִל היא חֵילוֹת לצד חֲיָלִים וחֲיָלוֹת שבמקורות. צורת הרבים של מילים שאין לה תיעוד במקורות תהיה בצירי מלא או בשווא וקמץ, כגון קַיִץ – קֵיצִים או קְיָצִים, שַׁיִט – שֵׁיטִים או שְׁיָטִים.

לנטיית גַּיְא ראו כללי הפתח ו; לנטיית הרבים של בַּיִת ראו כללי הקמץ טו.

ב. השמות במשקל פָּוֶל נוטים בחולם: מָוֶת מוֹת־ מוֹתִי, תָּוֶךְ תּוֹךְ‏־ תּוֹכָהּ. אבל עָוֶל עֶוֶל־ עַוְלוֹ. צורת הרבים בשווא וקמץ (על דרך הסגוליים ונטייתם), כגון תְּוָכִים תּוֹכֵי־.[3]

שם הפעולה של פעלים מגזרת ע"ו והכפולים הנוטים בבניין פיעל במשקל פּוֹלֵל (כגון אוֹתֵת, כּוֹנֵן, קוֹמֵם; כּוֹפֵף, סוֹבֵב, עוֹדֵד) בא במשקל פִּילוּל – בחיריק מלא ובע' הפועל רפה. למשל: אִיתוּת, כִּינוּן, קִימוּם; כִּיפוּף, סִיבוּב, עִידוּד.