1. שמות סגוליים משורשי ל"י, כגון חֹלִי, יֹפִי, עֹבִי, עֹנִי, קֹשִׁי, באים בחולם חסר בנפרד ובנסמך.
לצד הצורות בחולם חסר מתקיימות בנסמך גם צורות בשווא (ובפ' הפועל גרונית בחטף קמץ). למשל: יֹפִי יֹפִי־ (וגם יְפִי־), עֹבִי עֹבִי־(הקורה; וגם עֳבִי־), חֹרִי־(אף; וגם חֳרִי־).

הערה: במקרא הצורות בחולם באות בדרך כלל בהפסק ראשי, כגון חֹלִי (דברים ז, טו), עֹנִי (דברים טז, ג) [אבל צֹרִי (יחזקאל כז, יז) בהפסק משני]. הצורות בשווא (או בחטף קמץ) באות בהפסק משני או בהקשר, כגון צורות הנפרד אֳנִי (מלכים א ט, כו), דֳּמִי (ישעיהו סב, ו), חֳלִי (דברים כח, סא), עֳנִי (תהלים קז, י), צֳרִי (בראשית מג, יא), וּצְרִי (בראשית לז, כה); צורת הנסמך בִּדְמִי יָמַי (ישעיהו לח, י).

2. בנטיית היחיד החולם מתחלף בקמץ קטן כדין. למשל: יָפְיוֹ, עָנְיוֹ.

3. ברבים – פ' הפועל מנוקדת בשווא וע' הפועל בקמץ בכל הנטייה. למשל: קְשָׁיִים קְשָׁיֵי־ קְשָׁיֵיכֶם.[1]

במשפט תנאי אין לומר 'במידה ש' במקום אם.
אין הצירוף במידה ש כשר אלא כשהוא בא לציין מידה ממש.

כללי הכתיב החדשים קובעים את הכתיב העיקרי של העברית בימינו, הוא הכתיב המלא (התקני). כתיב זה נועד לשמש בעיקר בכתיבה בלא ניקוד, אך גם בכתיבה בניקוד חלקי ואף מלא במידת הצורך.

הכללים מסדירים את כתיבת הווי"וים והיו"דים לשם ציון חלק מן התנועות ולשם הבחנת עיצורים מתנועות.[1]

לצד הכתיב המלא יוסיף ויתקיים הכתיב הדקדוקי המנוקד – מיסודו של דוד ילין – הנוהג בעיקר בטקסטים מן המקורות ובשירה. כלל בסיסי הוא שכל אות הנכתבת בכתיב הדקדוקי הזה, נכתבת גם בכתיב המלא. בגוף הכללים שולבו הנחיות לכתיבת אימות קריאה לפי מבנה המילה, כלומר כאלה הנכתבות גם בכתיב הדקדוקי.

הכללים שלהלן אינם חלים בהכרח על שמות פרטיים, הנכתבים לעיתים קרובות חסר במקום שהכללים מחייבים מלא, ובמיוחד על שמות פרטיים בעלי מסורת כתיב המשתלשלת לאורך הדורות, כגון יעקב, משה, אהרן, כהן, יהושע, נעמי, שלמה, ירושלים.

הערה למעיינים: כשיש צורך להבהיר לאיזו מילה הכוונה, מובאת המילה בסוגריים בניקוד, בדרך כלל בכתיב הדקדוקי.

במשקל פְּעֵל הצירי מתקיים. למשל: בְּאֵר בְּאֵרִי בְּאֵרְךָ בְּאֵרְכֶם בְּאֵרוֹת־ [1], זְאֵב זְאֵבֵי־, יְלֵל יְלֵלֶיהָ, כְּאֵב כְּאֵבֵי־, פְּאֵר פְּאֵרִים פְּאֵרֵי־(ראש) [1], רְאֵם רְאֵמֵי־, רְתֵת רְתֵתֵי־(אימה), שְׁאֵר שְׁאֵרֵיהֶם.

א. מין השם בֹּהֶן הוא נקבה.

ב. מין השם גֶּרֶב הוא זכר או נקבה.

ג. מין השם חֲנִיכַיִם הוא נקבה.

ד. מין השם כִּירַיִם הוא נקבה (צורת הזוגי של כִּירָה).

ה. השם מְצִלְתַּיִם הוא נקבה רבות.

למרות ההנחה כי מְצִלְתַּיִם גזורה מן מְצִלָּה, הלמ"ד באה בלא דגש (כבמקרא).
בכתיב המלא ייכתב מצלתיים (בלא יו"ד אחרי הצד"י).