האקדמיה ללשון העברית

מתוך ההקדמה למהדורה החמישית (תשפ"ג)

מכונסות כאן החלטותיה של האקדמיה ללשון העברית בדקדוק. ההחלטות נדונו בוועדת הדקדוק של האקדמיה לדורותיה ואושרו במליאת האקדמיה.[1]

פסיקות רבות בענייני דקדוק משוקעות במונחים שקבעה האקדמיה במילוניה. יש אפוא לראות בהחלטות האקדמיה במינוח חלק משלים להחלטות האקדמיה בדקדוק. מונחי האקדמיה ומונחי ועד הלשון כולם עומדים לרשות הציבור באתר מונחי האקדמיה.

החלטות אחדות שהתקבלו בישיבות המליאה לא הובאו כאן – מקצתן משום שהיה עליהן ערעור ומקצתן משום שהוחלט לשוב ולדון בהן במסגרת דיון כולל בסוגיה.

ההחלטות בדקדוק רובן ככולן פורסמו ברשומות כחוק, לראשונה כללי נטיית השם, ואחר כך שאר ההחלטות.[2] בעבר הוציאה האקדמיה לאור פרסומים חלקיים של ההחלטות, ולמן תשס"ה פורסמו מהדורות מלאות של ההחלטות.[3] עד כה יצאו חמש מהדורות של "החלטות האקדמיה בדקדוק". כל ההחלטות בדקדוק מפורסמות באתר האקדמיה.

על כינוס החלטות האקדמיה בדקדוק הוחלט לקראת שנת תש"ן (1990) שהוכרזה שנת הלשון העברית. המזכירות המדעית של האקדמיה קיבלה עליה את מלאכת הכינוס והעריכה, והיה זה ממפעליה העיקריים בעשור שלמן אמצע שנות התשעים עד פרסום ההחלטות במהדורות תשס"ו ותשס"ז.

לאחר שנאספו כל ההחלטות שהיו פזורות בכרכי זיכרונות האקדמיה, נפרסה התמונה הכוללת ונחשפו בעיות מסוגים שונים: אי־אחידות בניסוח, כללים ופרטים חסרים, חוסר התאמה למציאות הלשונית, סתירות פנימיות ועוד. עלה אפוא צורך לשקול מחדש החלטות רבות, לשנותן, לתקנן, להשלימן או לעדכנן. ועדת הדקדוק[4] ישבה על מדוכה זו ברבות מישיבותיה בשנים תשנ"ד–תשס"ה ופעלה נמרצות לשיפור הכללים, להשלמתם ולעדכונם. נוסף על כך העמידה הוועדה כללים חדשים רבים – בהם פרקים בנטיית הפועל.

עובדי המזכירות המדעית שקדו על מלאכת העריכה והניסוח של הכללים.[5] הערות חשובות התקבלו מחברי האקדמיה ועובדיה ומקוראים אחרים שעיינו בטיוטות הכללים.[6]

במהדורה השלישית (תשע"ד, 2014) והרביעית (תשע"ח, 2018) ובמהדורה (החמישית) הוכנסו החלטות חדשות והשלמות ועדכונים להחלטות הקיימות. אלה נדונו והוכרעו בוועדת הדקדוק של האקדמיה בשנים תשס"ז–תשע"ד, בשנת תשע"ו ותשע"ח, ולבסוף בשנים תשע"ח–תשפ"ג, ואושרו במליאת האקדמיה.[7]

על מלאכת העריכה של מהדורות אלו שקדו אנשי המזכירות המדעית רונית גדיש וברק דן. חיים א' כהן, יוסף עופר ויוחנן ברויאר, בהיותם יושבי ראש ועדת הדקדוק – כל אחד בזמנו, תרמו רבות לניסוח ההחלטות החדשות וההשלמות.

_________________________

[1] ההחלטות בדקדוק מובאות בזיכרונות האקדמיה בישיבות שבהן נדונו ואושרו וכן בראשי כרכי הזיכרונות עם כל ההחלטות שנתקבלו בישיבות הכלולות באותו הכרך.

[2] כללי נטיית השם פורסמו בילקוט הפרסומים (להלן י"פ) 872, תשכ"א (1961; פרק הקמץ); י"פ 3043, תשמ"ד (1984; הפרקים: הפתח, החולם, הצירי, הסגול). החלטות אחרות בדקדוק שנאספו עד שנת תשנ"ד פורסמו בי"פ 4195, תשנ"ד (1994), עמ' 2435 ואילך. כללים נוספים ותיקונים והשלמות לכללים שהתפרסמו בעבר פורסמו בי"פ 4602, תשנ"ח (1998), עמ' 1067 ואילך; י"פ 4962, תשס"א (2001), עמ' 1660 ואילך; י"פ 5281, תשס"ד (2004), עמ' 2277 ואילך; י"פ 5447, תשס"ו (2005), עמ' 76 ואילך; י"פ 5764, תשס"ח (2008), עמ' 1435 ואילך; י"פ 6300, תשע"א (2011), עמ' 6839 ואילך; י"פ 6709, תשע"ד (2013), עמ' 1890; י"פ 7909, תשע"ח (2018), עמ' 10594 ואילך; י"פ 8219, תשע"ט (2019), עמ' 10353; י"פ 9681, תשפ"א (2021), עמ' 6796 ואילך.

[3] בשנים תשנ"ד (1994), תשנ"ח (1998) ותשס"א (2001) פרסמה האקדמיה קבצים ובהם החלטות שונות וכן תיקונים והשלמות לכללים שנקבעו בעבר. כללי נטיית השם במתכונת חדשה פורסמו בשנת תשס"ב (2002; לשוננו לעם נא-נב, חוברת ד [תש"ס-תשס"א]). "החלטות האקדמיה בדקדוק" פורסמו במהדורות קודמות בשנים תשס"ו (2005), תשס"ז (2006), תשע"ד (2014), תשע"ח (2018).

[4] חברי הוועדה בשנים תשנ"ד–תשס"ה: יהושע בלאו (יו"ר), ארי אבנר, זאב בן־חיים (עד תשס"א), משה בר־אשר, יוחנן ברויאר (מתשס"ד), גדעון גולדנברג, אברהם טל, דוד טנא (עד תשנ"ו), יוסף יהלום, חיים א' כהן (מתשס"ד), מרדכי מישור (מתשנ"ח), אהרן ממן (מתשנ"ט) ויוסף עופר (מתשס"א).

[5] ערכו רונית גדיש, עינת גונן וברק דן. ליווה את העריכה יוסף עופר. העירו: גבריאל בירנבאום, אורלי אלבק, קרן דובנוב, מלכה זמלי ורחל סליג.

[6] חברי האקדמיה משה אזר, שרגא אירמאי, אילן אלדר, אהרן דותן, חיים א' כהן, גד בן־עמי צרפתי, יהודה רצהבי ושמעון שרביט; עובד האקדמיה דורון רובינשטיין; קוראים אחרים: חגית אביעוז, שרגא אסיף, פריץ ורנר, רפי מוזס, רחל משיח וחיים נקר.

[7] חברי ועדת הדקדוק בשנים אלו הם: ארי אבנר (עד תשע"א), רות אלמגור־רמון (תשפ"ג), חנן אריאל (תשפ"ג), גבריאל בירנבאום (תשס"ט–תשפ"ב), יהושע בלאו (יו"ר עד טבת תש"ע, חבר עד תשע"ו), יוחנן ברויאר (יו"ר מתש"ף), משה בר־אשר, חנוך גמליאל (מתשע"ח), יוסף יהלום (תשס"ז), דורון יעקב (תשפ"ג), חיים א' כהן (יו"ר מטבת תש"ע עד שבט תשע"ג), מרדכי מישור, אהרן ממן (עד ראשית תשס"ט), יוסף עופר (יו"ר משבט תשע"ג עד תשע"ט), משה פלורנטין (תשס"ט–תשע"ג), שמחה קוגוט (תשע"ח–תשפ"ב). מרכזי הוועדה ברק דן (מתשע"ד), דורון יעקב (תשס"ז–תשע"ג). השתתפו בישיבות: רות אלמגור־רמון, רונית גדיש ושלו פרפל (מתשע"ט).

קמץ וצירי שאינם מתקיימים בנטייה משתנים לשווא בסמוך לסיומת ־ָן, למשל: תּוֹתְחָן (מן תּוֹתָח, השוו תּוֹתְחֵי־), מִשְׁפְּטָן, מַדְּעָן, מוֹקְדָן.
ואילו קמץ וצירי המתקיימים בנטייה, מתקיימים גם לפני הסיומת ־ָן, למשל: תַּיָּרָן (השוו תַּיָּרֵי־), אָצָן, בַּרְוָזָן, פַּרְדֵּסָן, מַלְגֵּזָן (מן מַלְגֵּזָה). בשמות אלו הקמץ או הצירי מתקיימים גם בנטייה, כגון תַּיָּרָנִים,  בַּרְוָזַן־, פַּרְדֵּסָנִים, מַלְגֵּזָנֵי־, וכן סְבִיבָתַן־.

יוצאים מכלל זה השמות כַּלְכְּלָן, פְּסַנְתְּרָן, מַהְפְּכָן (שבא בהם שווא כנגד קמץ או צירי מתקיימים בשמות כַּלְכָּלָה, פְּסַנְתֵּר, מַהְפֵּכָה).

1. לפני שם לא מיודע

• המספר 2 בא בצורת הנסמך: 'שני חודשים', 'שתי שנים'.
• שאר המספרים באים בצורת הנפרד: 'שלושה חודשים', 'ארבעים וְחָמש שנים', 'עשרים ושתיים ילדות', 'אלף ושניים שקלים'.
• לפני מאות ואלפים (עד 10) באה צורת הנסמך: 'חֲמֵשׁ מאות', 'ארבַּעַת אלפים', אבל 'עשרים וארבעה אלף'.

2. לפני שם מיודע

• שמות המספר 2–10 באים בצורת הנסמך: 'שני המלאכים', 'שתי דלתותיו', 'שְׁלוש הערים', 'עשרת הילדים'.
• מספר הגדול מ־10 בא בצורת הנפרד: 'ארבעים הימים', 'ארבעים ושתיים האגודות', 'מאתיים חמישים וחמישה המשתתפים', 'שלוש מֵאות השופרות', 'עשרים וחמישה אלף יחידות הדיור'.
• המספר מאה בא בנפרד או בנסמך: 'מֵאָה השולחנות' או 'מְאַת השולחנות'.

3. שם מספר שרכיבו האחרון אלפים

• שמות מספר שהרכיב האחרון שלהם הוא אלפים יכולים לבוא הן בצורת הנפרד הן בצורת הנסמך: 'ששת אלפים דירות' וגם 'ששת אלפי דירות', 'ששת אלפי הדירות' וגם 'ששת אלפים הדירות'.

4. מניין לא מדויק

• מנהג הלשון בעברית בת ימינו הוא להביע את המניין הלא־מדויק במבנה סמיכות: 'עֶשְׂרוֹת (ה)דירות' או 'עַשְׂרוֹת (ה)דירות',[1] 'מְאוֹת (ה)ציפורים', 'אַלְפֵי (ה)מהגרים'.

5. שמות מספר שבהם הרכיבים מיליון, מיליארד וכדומה

• שמות מספר שבהם המילים מיליון, מיליארד וכדומה יכולים לבוא בצורות אחדות, כגון 'שלושה מיליונים בני אדם', 'שלושה מיליוני בני אדם', 'שלושה מיליון בני אדם'; 'שלושת מיליוני בני האדם'.
• במספר מעורב המצטרף למילים מיליון, מיליארד וכדומה יינקט המבנה 'שלושה וחצי מיליון איש' וכיוצא בו.[2]

בשמות במשקל פַּעָל שע' הפועל שלהם הח"ע – באה פ' הפועל בתנועת a (לפני ה"א וחי"ת בפתח; לפני עי"ן בקמץ) בכל הנטייה. למשל: נַהָג נַהַג־ נַהָגִים נַהָגֵי־; פַּחָח פַּחַח־ פַּחָחִים פַּחָחֵי־ פַּחָחוּת; שָׁעָן שָׁעַן־ שָׁעָנִים שָׁעָנֵי־.

הערה: מילים שצורת היסוד שלהן או צורתן הנוטה מתועדת במקרא בסגול (לפני הח"ע האמורות להיות דגושות) – יתקיים בהן הניקוד שבמקרא, כגון אָח אֶחָיו, אֶחָד אַחַד־, גַּחֶלֶת גֶּחָלִים גַּחֲלֵי־, בַּהֶרֶת בֶּהָרוֹת.

ראו עוד משקל פַּעָל.

1. שמות שמוצאם בלעז והמסתיימים בסיומת ־יה – האות שלפני היו"ד מנוקדת בשווא כאשר לפניה תנועה. למשל: דֵּמוֹקְרַטְיָה, בִּיּוֹלוֹגְיָה, הִיסְטוֹרְיָה, אָקָדֶמְיָה.
האות שלפני הסיומת מנוקדת בחיריק ויו"ד הסיומת דגושה כאשר לפניה אות בשווא. למשל: גֵּאוֹמֶטְרִיָּה, סִימֶטְרִיָּה, פוּנְקְצִיָּה, וכך גם זַמְבִּיָּה.

בכתיב מלא: דמוקרטיה, ביולוגיה וכיו"ב לעומת גאומטרייה, סימטרייה וכיו"ב.

אין דברים אלו אמורים במילים שבאה בהן תנועת a או e לפני הסיומת ־יה (כגון פַּפָּיָה), ואין צריך לומר תנועת o או u (כגון פָּרָנוֹיָה).

2. ניקוד בסביבת יו"ד באמצע מילה לועזית: האות שלפני היו"ד מנוקדת בחיריק והיו"ד דגושה כאשר קודמת להן אות בשווא, כגון אָקוֹרְדִּיּוֹן, קוֹנְוֶנְצִיּוֹנָלִי.

1. בניין קל
בפועלי ע"ו-ע"י הנטייה היא בלא תנועה חוצצת אחרי ל' הפועל. לדוגמה: קַמְתִּי, רַבְתָּ.
במקרא בפועלי ע"י גם בתנועה חוצצת: בִּינוֹתִי, רִיבוֹתָ.

בפועלי ע"ע ל' הפועל מנוקדת בחולם מלא. לדוגמה: סַבּוֹתִי, קַלּוֹתִי.
במקרא יש גם תַּמְנוּ (בלא תנועה חוצצת).

2. בניין נפעל
בפועלי ע"ו יש שתי דרכי נטייה. האחת לפעלים שבהם הנו"ן בקמץ (לא מתקיים) ופ' הפועל בלי דגש; השנייה לפעלים שבהם הנו"ן בחיריק ופ' הפועל בדגש חזק (אם פ' הפועל גרונית – הנו"ן בצירי ופ' הפועל בלי דגש).
בפעלים בלא דגש הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה, כגון נְסוּגוֹתִי נְסוּגוֹתֶם וגם נָסֹגְתִּי נְסָגְתֶּם.
בפעלים בעלי דגש (או בעלי תשלום דגש) הנטייה היא בלא תנועה חוצצת, כגון נִזּוֹן נִזֹּנְתִּי נִזָּנְתֶּם.

דוגמאות לפעלים בלי דגש: נָבוֹךְ, נָבוֹן, נָגוֹז, נָדוֹן, נָדוֹשׁ, נָכוֹן, נָלוֹז, נָמוֹג, נָמוֹט, נָסוֹג, נָפוֹג, נָפוֹץ.
דוגמאות לפעלים בדגש (או בתשלום דגש): נֵאוֹת, נִדּוֹן, נִזּוֹן, נִלּוֹשׁ, נִמּוֹחַ, נִמּוֹל, נִנּוֹחַ, נֵעוֹר, נִצּוֹד, נִשּׁוֹם.

בפועל ע"ע הנטייה הרגילה היא בתנועה חוצצת בלבד, כגון נְסַבּוֹתִי, נְדַמּוֹתֶם (ולא "נָסַבְתִּי", "נָדַמְתָּ"). בפעלים שצורתם מעידה על הכפלה של פ' הפועל (כגון נֵחַן, נִחַר) הנטייה ברגיל היא בלי תנועה חוצצת, כגון נֵחַנְתִּי.

3. בבניין הפעיל הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה: הֲקִימוֹתִי וגם הֵקַמְתִּי, הֲסִבּוֹתָ או הֵסַבְתָּ.

4. בבניין הופעל הנטייה היא בלי תנועה חוצצת, כגון הוּקַמְתִּי, הוּסַבְתָּ.

1. נטיית צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ היא בשתי דרכים: האחת בתי"ו (על פי צורת המקור), והשנייה על דרך השלמים. לדוגמה: בְּצֵאתוֹ, בְּדַעְתָּהּ, בְּרִדְתָּם, בְּקַחְתּוֹ, בְּתִתּוֹ, וגם: בְּיָצְאוֹ, בְּיָדְעָהּ, בְּיָרְדָם, בְּלָקְחוֹ, בְּנָתְנוֹ.

2. צורות המקור הנטוי המסתיימות ב־ת (דַּעַת, שֶׁבֶת, צֵאת, גַּעַת וכיו"ב) מינן נקבה.

שלוש דרכי נטייה נוהגות בפועלי פ"י מבניין קל.

1. ברוב הפעלים בא חיריק מלא בעתיד ובשם הפועל, וצורות הציווי הן על דרך השלמים. לדוגמה: אִישַׁן, תִּירָא, יִירֶה, נִיקַץ, תִּיגְעוּ; יְגַע, יִגְעוּ; לִישֹׁן, לִירֹא.
כמותם נוטה הפועל טוֹב בעתיד: יִיטַב, תִּיטַב.
בפועל יָשַׁן לצד צורות הציווי יְשַׁן יִשְׁנִי יִשְׁנוּ יְשַׁנָּה מותרות הצורות שַׁן שְׁנִי שְׁנוּ שַׁנָּה.

2. בפעלים יָדַע, יָחַד, יָלַד, יָצָא, יָקַע, יָרַד, יָשַׁב פ' הפועל אינה באה בצורות העתיד הציווי ושם הפועל.[1] דוגמאות: אֵלֵד, תֵּצֵא, יֵדַע, יֵרְדוּ; רֵד, דַּע, רְדִי; לָשֶׁבֶת, לָדַעַת, לָצֵאת.[2]
כמותם נוטה הפועל הָלַךְ: יֵלֵךְ, לֵךְ, לְכוּ, לָלֶכֶת.[3]

3. נטייה על דרך פ"נ בפעלים שונים
הפעלים יָצַר ויָצַק נוטים על דרך פועלי פ"נ בעתיד ובשם הפועל, כגון אֶצֹּר תִּצֹּר, לִצֹּר; אֶצֹּק תִּצֹּק, לִצֹּק וכן לָצֶקֶת.
צורות הציווי הן גם ביו"ד וגם בלא יו"ד: יְצֹר/צֹר, יִצְרִי/צְרִי; יְצֹק/צֹק, יִצְקוּ/צְקוּ.
במקרא באה גם צורת הציווי צַק.

השורש יצ"ת נוטה בבניין קל על דרך פ"נ: אֶצַּת תִּצַּת יִצְּתוּ.[4]

הפועל יָזַם נוטה גם הוא על דרך פועלי פ"נ: אֶזֹּם תִּזֹּם, יְזֹם, לִזֹּם.

הערות

1. בלשון חכמים ובספרות שלאחריה יש צורות שם פועל על דרך העתיד, כגון לִישַׁן, לִיעַץ, לִיבַשׁ, לִירָא; לֵרֵד, לֵדַע, לֵשֵׁב, לֵלֵךְ. מהן משמשות גם בימינו.
2. בפועל יָרַשׁ לצד הנטייה על דרך (1) – אִירַשׁ תִּירַשׁ, יְרַשׁ, לִירֹשׁ – יש צורות על דרך (2): הציווי רֵשׁ רְשׁוּ ושם הפועל לָרֶשֶׁת.
3. מן הפועל יָהַב משמשות צורות הציווי הַב (הָבָה), הָבִי, הָבוּ.
4. צורת העתיד של יָכֹל בשורוק: אוּכַל, תּוּכַל וכו'. מן הפועל יָקַד נמצא תּוּקַד (לצד תִּיקַד)

ראו עוד חילופי גזרות, סעיף 1, 2.

קל עבר

הערות לקוראים
(א) סימן ההטעמה בא בצורות המלעיליות וגם בכמה צורות מלרעיות (בסיומת ־כֶם, ־כֶן).
(ב) פה ושם ניתן סימן מתג לסימון הברה פתוחה, במיוחד לצד קמץ גדול.

נטיית כינויי היחיד

[1] במקרא בפעלים מן השורשים יל"ד, יר"ש, שא"ל ע' הפועל בחיריק, כגון יְלִדְתִּ֫יךָ, וִירִשְׁתָּהּ, שְׁאִלְתִּיו.
[2] במקרא גם מְלָאוֹ (אסתר ז, ה).
[3] בגוף השלישי תיתכן נטייה גם על דרך גזרת הכפולים (כגון חַנַּנִי, סַבּוּנִי במקרא): סַבַַּ֫נִי סַבְּךָ סַבֵּךְ סַבּוֹ סַבָּהּ סַבָּ֫נוּ סַבְּכֶם סַבְּכֶן סַבָּם סַבָּן.
[4] על פי אֲהֵבַ֫תֶךְ (רות ד, טו; הפתח על פי כתבי היד הטובים).
[5] בגוף השלישי תיתכן נטייה גם על דרך גזרת הכפולים: סַבַַּ֫תְנִי סַבַַּ֫תְךָ סַבַַּ֫תֶךְ סַבַַּ֫תּוּ/סַבַַּ֫תְהוּ סַבַַּ֫תָּה סַבַַּ֫תְנוּ סַבַּתְכֶ֫ם סַבַּתְכֶ֫ן סַבַָּ֫תַם סַבַָּ֫תַן.

נטיית כינויי הרבים

[6] על פי מוֹרַאֲכֶם, מַשַּׂאֲכֶם.

בשמות המלרעיים שתנועתם האחרונה (או היחידה) פתח, מתקיים בדרך כלל הפתח בנטייה, ודגש בא באות שלאחריו. למשל: גַּל גַּלִּי גַּלְּךָ גַּלְּכֶם גַּלִּים גַּלֵּי־, זַג זַגִּים, זַן זַנִּים [1], צַו[2] צַוִּים, קַו[2] קַוִּים, אַף אַפַּיִם אַפֵּיכֶם, אֲגַם אֲגַמִּים אֲגַמֵּי־ [3], אֲגַף אֲגַפָּיו, הֲדַס הֲדַסִּים, זְמַן זְמַנִּים זְמַנְּכֶם זְמַנֵּיהֶם, כְּרַךְ כְּרַכִּים כְּרַכֵּי־, לְשַׁד לְשַׁדּוֹ, מְעַט מְעַטִּים, אוֹפַן אוֹפַנִּים, דּוֹנַג דּוֹנַגִּי, יוּבַל יוּבַלִּים, שׁוֹשַׁן שׁוֹשַׁנִּים, אֶתְנַן אֶתְנַנָּהּ, גַּנְזַךְ גַּנְזַכֵּי־, דַּרְדַּק דַּרְדַּקֵּיהֶם, חַשְׁמַל חַשְׁמַלִּי, כַּרְפַּס כַּרְפַּסִּי, קַרְנַף קַרְנַפֵּי־, מַחֲבַת מַחֲבַתּוֹת, צְלָצַל צִלְצַלִּים (מין חֶרֶק), כְּלַבְלַב כְּלַבְלַבִּים כְּלַבְלַבֵּי־, שְׁרַפְרַף שְׁרַפְרַפִּים, אֲדַמְדַּם[4] אֲדַמְדַּמּוֹת, יְרַקְרַק יְרַקְרַקָּה, קְטַנְטַן קְטַנְטַנִּים, דּוּכִיפַת דּוּכִיפַתִּים, ועל דרך זו מַאֲוַיִּים מַאֲוַיֵּי־.

בכלל זה שמות מרובעים בעלי שתי הברות דומות; שמות אלו נשקלים במשקל פַּלְפַּל, ובנטייה בא דגש. למשל: זַלְזַל זַלְזַלִּים, זַמְזַם זַמְזַמִּים, כַּלְכַּל כַּלְכַּלִּים, לַבְלַב לַבְלַבִּים, עַפְעַף עַפְעַפַּיִם, צַמְצַם צַמְצַמִּים, תַּלְתַּל תַּלְתַּלִּים. אבל עַרְעָר, הַבְהָב (ברבים הַבְהָבִים), המנוקדים כך במקרא.

תנו דעתכם שהפתח מתקיים לפני חי"ת, אף שאין בה הכפלה. למשל: פַּח פַּחִים, לַח לַחָה לַחִים, צַח צַחָה צַחִים. בנקבה גם לֶחָה, צֶחָה.

יוצאים מכלל זה כמה שמות הנוטים על דרך הסגוליים:

1. השמות דְּבַשׁ דִּבְשִׁי, הֲלַךְ (כגון הֲלַךְ־נפש/רוח)[5] הִלְכֵי־(נפש/רוח), סְבַךְ סִבְכּוֹ סִבְכֵי־.
2. שמות אחדים ממשקל פְּעַלְעַל – בצורות הנקבה: אֲדַמְדֶּמֶת, שְׁחַרְחֹרֶת (במקרא), יְרַקְרֹקֶת (בלשון חז"ל), קְטַנְטֹנֶת וכיו"ב (בלשון ימינו).
3. קצת שמות בני הברה אחת באים בריבוי גם על דרך הסגוליים "השלמים": הַר הֲרָרִים הַרְרֵי־, טַל טְלָלִים טַלְלֵי־, עַם עֲמָמִים עַמְמֵי־, וכן צַד צְדָדִים (ראו כלל ב).