דרך המלך לפתיחת משפט זיקה היא במילת הזיקה (ש או אשר). למשל: ‘המספר שהגעת אליו איננו מחובר’ או ‘המספר שאליו הגעת איננו מחובר’.
1. לפני שם לא מיודע
- המספר 2 בא בצורת הנסמך: ‘שני חודשים’, ‘שתי שנים’.
- שאר המספרים באים בצורת הנפרד: ‘שלושה חודשים’, ‘ארבעים וְחָמש שנים’, ‘עשרים ושתיים ילדות’, ‘אלף ושניים שקלים’.
- לפני מאות ואלפים (עד 10) באה צורת הנסמך: ‘חֲמֵשׁ מאות’, ‘ארבַּעַת אלפים’, אבל ‘עשרים וארבעה אלף’.
2. לפני שם מיודע
- שמות המספר 2–10 באים בצורת הנסמך: ‘שני המלאכים’, ‘שתי דלתותיו’, ‘שְׁלוש הערים’, ‘עשרת הילדים’.
- מספר הגדול מ־10 בא בצורת הנפרד: ‘ארבעים הימים’, ‘ארבעים ושתיים האגודות’, ‘מאתיים חמישים וחמישה המשתתפים’, ‘שלוש מֵאות השופרות’, ‘עשרים וחמישה אלף יחידות הדיור’.
- המספר מאה בא בנפרד או בנסמך: ‘מֵאָה השולחנות’ או ‘מְאַת השולחנות’.
3. שם מספר שרכיבו האחרון אלפים
- שמות מספר שהרכיב האחרון שלהם הוא אלפים יכולים לבוא הן בצורת הנפרד הן בצורת הנסמך: ‘ששת אלפים דירות’ וגם ‘ששת אלפי דירות’, ‘ששת אלפי הדירות’ וגם ‘ששת אלפים הדירות’.
4. מניין לא מדויק
- מנהג הלשון בעברית בת ימינו הוא להביע את המניין הלא־מדויק במבנה סמיכות: ‘עֶשְׂרוֹת (ה)דירות’ או ‘עַשְׂרוֹת (ה)דירות’,[1] ‘מְאוֹת (ה)ציפורים’, ‘אַלְפֵי (ה)מהגרים’.
5. שמות מספר שבהם הרכיבים מיליון, מיליארד וכדומה
- שמות מספר שבהם המילים מיליון, מיליארד וכדומה יכולים לבוא בצורות אחדות, כגון ‘שלושה מיליונים בני אדם’, ‘שלושה מיליוני בני אדם’, ‘שלושה מיליון בני אדם’; ‘שלושת מיליוני בני האדם’.
- במספר מעורב המצטרף למילים מיליון, מיליארד וכדומה יינקט המבנה ‘שלושה וחצי מיליון איש’ וכיוצא בו.[2]
1. שמות שמוצאם בלעז והמסתיימים בסיומת ־יה – האות שלפני היו”ד מנוקדת בשווא כאשר לפניה תנועה. למשל: דֵּמוֹקְרַטְיָה, בִּיּוֹלוֹגְיָה, הִיסְטוֹרְיָה, אָקָדֶמְיָה.
האות שלפני הסיומת מנוקדת בחיריק ויו”ד הסיומת דגושה כאשר לפניה אות בשווא. למשל: גֵּאוֹמֶטְרִיָּה, סִימֶטְרִיָּה, פוּנְקְצִיָּה, וכך גם זַמְבִּיָּה.
בכתיב מלא: דמוקרטיה, ביולוגיה וכיו”ב לעומת גאומטרייה, סימטרייה וכיו”ב.
אין דברים אלו אמורים במילים שבאה בהן תנועת a או e לפני הסיומת ־יה (כגון פַּפָּיָה), ואין צריך לומר תנועת o או u (כגון פָּרָנוֹיָה).
2. ניקוד בסביבת יו”ד באמצע מילה לועזית: האות שלפני היו”ד מנוקדת בחיריק והיו”ד דגושה כאשר קודמת להן אות בשווא, כגון אָקוֹרְדִּיּוֹן, קוֹנְוֶנְצִיּוֹנָלִי.
1. בניין קל
בפועלי ע”ו-ע”י הנטייה היא בלא תנועה חוצצת אחרי ל’ הפועל. לדוגמה: קַמְתִּי, רַבְתָּ.
במקרא בפועלי ע”י גם בתנועה חוצצת: בִּינוֹתִי, רִיבוֹתָ.
בפועלי ע”ע ל’ הפועל מנוקדת בחולם מלא. לדוגמה: סַבּוֹתִי, קַלּוֹתִי.
במקרא יש גם תַּמְנוּ (בלא תנועה חוצצת).
2. בניין נפעל
בפועלי ע”ו יש שתי דרכי נטייה. האחת לפעלים שבהם הנו”ן בקמץ (לא מתקיים) ופ’ הפועל בלי דגש; השנייה לפעלים שבהם הנו”ן בחיריק ופ’ הפועל בדגש חזק (אם פ’ הפועל גרונית – הנו”ן בצירי ופ’ הפועל בלי דגש).
בפעלים בלא דגש הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה, כגון נְסוּגוֹתִי נְסוּגוֹתֶם וגם נָסֹגְתִּי נְסָגְתֶּם.
בפעלים בעלי דגש (או בעלי תשלום דגש) הנטייה היא בלא תנועה חוצצת, כגון נִזּוֹן נִזֹּנְתִּי נִזָּנְתֶּם.
דוגמאות לפעלים בלי דגש: נָבוֹךְ, נָבוֹן, נָגוֹז, נָדוֹן, נָדוֹשׁ, נָכוֹן, נָלוֹז, נָמוֹג, נָמוֹט, נָסוֹג, נָפוֹג, נָפוֹץ.
דוגמאות לפעלים בדגש (או בתשלום דגש): נֵאוֹת, נִדּוֹן, נִזּוֹן, נִלּוֹשׁ, נִמּוֹחַ, נִמּוֹל, נִנּוֹחַ, נֵעוֹר, נִצּוֹד, נִשּׁוֹם.
בפועל ע”ע הנטייה הרגילה היא בתנועה חוצצת בלבד, כגון נְסַבּוֹתִי, נְדַמּוֹתֶם (ולא “נָסַבְתִּי”, “נָדַמְתָּ”). בפעלים שצורתם מעידה על הכפלה של פ’ הפועל (כגון נֵחַן, נִחַר) הנטייה ברגיל היא בלי תנועה חוצצת, כגון נֵחַנְתִּי.
3. בבניין הפעיל הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה: הֲקִימוֹתִי וגם הֵקַמְתִּי, הֲסִבּוֹתָ או הֵסַבְתָּ.
4. בבניין הופעל הנטייה היא בלי תנועה חוצצת, כגון הוּקַמְתִּי, הוּסַבְתָּ.
קמץ וצירי שאינם מתקיימים בנטייה משתנים לשווא בסמוך לסיומת ־ָן, למשל: תּוֹתְחָן (מן תּוֹתָח, השוו תּוֹתְחֵי־), מִשְׁפְּטָן, מַדְּעָן, מוֹקְדָן.
ואילו קמץ וצירי המתקיימים בנטייה, מתקיימים גם לפני הסיומת ־ָן, למשל: תַּיָּרָן (השוו תַּיָּרֵי־), אָצָן, בַּרְוָזָן, פַּרְדֵּסָן, מַלְגֵּזָן (מן מַלְגֵּזָה). בשמות אלו הקמץ או הצירי מתקיימים גם בנטייה, כגון תַּיָּרָנִים, בַּרְוָזַן־, פַּרְדֵּסָנִים, מַלְגֵּזָנֵי־, וכן סְבִיבָתַן־.
יוצאים מכלל זה השמות כַּלְכְּלָן, פְּסַנְתְּרָן, מַהְפְּכָן (שבא בהם שווא כנגד קמץ או צירי מתקיימים בשמות כַּלְכָּלָה, פְּסַנְתֵּר, מַהְפֵּכָה).
שלוש דרכי נטייה נוהגות בפועלי פ”י מבניין קל.
1. ברוב הפעלים בא חיריק מלא בעתיד ובשם הפועל, וצורות הציווי הן על דרך השלמים. לדוגמה: אִישַׁן, תִּירָא, יִירֶה, נִיקַץ, תִּיגְעוּ; יְגַע, יִגְעוּ; לִישֹׁן, לִירֹא.
כמותם נוטה הפועל טוֹב בעתיד: יִיטַב, תִּיטַב.
בפועל יָשַׁן לצד צורות הציווי יְשַׁן יִשְׁנִי יִשְׁנוּ יְשַׁנָּה מותרות הצורות שַׁן שְׁנִי שְׁנוּ שַׁנָּה.
2. בפעלים יָדַע, יָחַד, יָלַד, יָצָא, יָקַע, יָרַד, יָשַׁב פ’ הפועל אינה באה בצורות העתיד הציווי ושם הפועל.[1] דוגמאות: אֵלֵד, תֵּצֵא, יֵדַע, יֵרְדוּ; רֵד, דַּע, רְדִי; לָשֶׁבֶת, לָדַעַת, לָצֵאת.[2]
כמותם נוטה הפועל הָלַךְ: יֵלֵךְ, לֵךְ, לְכוּ, לָלֶכֶת.[3]
3. נטייה על דרך פ”נ בפעלים שונים
הפעלים יָצַר ויָצַק נוטים על דרך פועלי פ”נ בעתיד ובשם הפועל, כגון אֶצֹּר תִּצֹּר, לִצֹּר; אֶצֹּק תִּצֹּק, לִצֹּק וכן לָצֶקֶת.
צורות הציווי הן גם ביו”ד וגם בלא יו”ד: יְצֹר/צֹר, יִצְרִי/צְרִי; יְצֹק/צֹק, יִצְקוּ/צְקוּ.
במקרא באה גם צורת הציווי צַק.
השורש יצ”ת נוטה בבניין קל על דרך פ”נ: אֶצַּת תִּצַּת יִצְּתוּ.[4]
הפועל יָזַם נוטה גם הוא על דרך פועלי פ”נ: אֶזֹּם תִּזֹּם, יְזֹם, לִזֹּם.
הערות
- בלשון חכמים ובספרות שלאחריה יש צורות שם פועל על דרך העתיד, כגון לִישַׁן, לִיעַץ, לִיבַשׁ, לִירָא; לֵרֵד, לֵדַע, לֵשֵׁב, לֵלֵךְ. מהן משמשות גם בימינו.
- בפועל יָרַשׁ לצד הנטייה על דרך (1) – אִירַשׁ תִּירַשׁ, יְרַשׁ, לִירֹשׁ – יש צורות על דרך (2): הציווי רֵשׁ רְשׁוּ ושם הפועל לָרֶשֶׁת.
- מן הפועל יָהַב משמשות צורות הציווי הַב (הָבָה), הָבִי, הָבוּ.
- צורת העתיד של יָכֹל בשורוק: אוּכַל, תּוּכַל וכו’. מן הפועל יָקַד נמצא תּוּקַד (לצד תִּיקַד)
ראו עוד חילופי גזרות, סעיף 1, 2.
בשמות במשקל פַּעָל שע’ הפועל שלהם הח”ע – באה פ’ הפועל בתנועת a (לפני ה”א וחי”ת בפתח; לפני עי”ן בקמץ) בכל הנטייה. למשל: נַהָג נַהַג־ נַהָגִים נַהָגֵי־; פַּחָח פַּחַח־ פַּחָחִים פַּחָחֵי־ פַּחָחוּת; שָׁעָן שָׁעַן־ שָׁעָנִים שָׁעָנֵי־.
הערה: מילים שצורת היסוד שלהן או צורתן הנוטה מתועדת במקרא בסגול (לפני הח”ע האמורות להיות דגושות) – יתקיים בהן הניקוד שבמקרא, כגון אָח אֶחָיו, אֶחָד אַחַד־, גַּחֶלֶת גֶּחָלִים גַּחֲלֵי־, בַּהֶרֶת בֶּהָרוֹת.
ראו עוד משקל פַּעָל.
הכללים החדשים המתפרסמים כאן הם פרי תהליך יסודי וממושך. ראשיתו בבחינת מנהגי הכתיב הרווחים בהוצאות הספרים, בעיתונות ובמרשתת. המשכו בהצעה שהכין צוות מצומצם לקראת הדיון בוועדת הדקדוק של האקדמיה ובהתייעצות עם חברים רבים באקדמיה. ועדת הדקדוק דנה בהצעה, גיבשה את הכללים והגישה אותם למליאת האקדמיה לדיון כללי בשנת תשע”ו, ואחר כך שבה ודנה בהערות חברי האקדמיה. הדיון הסופי בכללים היה בשנת תשע”ז בשלוש ישיבות של מליאת האקדמיה: ישיבה שמז, ישיבה שמט, וישיבה שן. בישיבה שנה (תשע”ח) הוכנסו כמה תיקונים לכללים (בכלל ב חריג 1, בכלל ב הערה 2, בכלל ו סעיף 3).
השינויים שחלו בכללים מסומנים להלן בצבע אדום.
דיונים קודמים בכתיב
- דיונים בכתיב בוועד הלשון: דוד ילין, “הכתיב העברי“, זכרונות ועד הלשון ה (תרפ”א), עמ’ 54–64; “הוכוחים בדבר ההרצאה הקודמת“, זכרונות ועד הלשון ה (תרפ”א), עמ’ 65–85; “שאלת המלא והחסר” (שיחה), זכרונות ועד הלשון ו (תרפ”ח), עמ’ 24–30; “מפעולות ועד הלשון”, לשוננו ג (תרצ”א), עמ’ 73–77; יוסף קלוזנר, “כתיב מלא או חסר”, לשוננו י (תרצ”ט), עמ’ 251–256; נ”ה טור־סיני, “לשאלת הכתיב העברי” לשוננו י (תרצ”ט), עמ’ 257–261; הצעת כללי הכתיב, לשוננו יא (תש”א-תש”ב), עמ’ 232–242; אספת ועד הלשון בסוכות תש”ד, לשוננו יב (תש”ד), עמ’ 198–199, עמ’ 200–239; נספחים לזכרון הדברים, לשוננו יב (תש”ד), עמ’ 240–251; אספת ועד הלשון בל”ג בעומר תש”ד, לשוננו יג (תש”ה), עמ’ 71–94; זאב בן־חיים, “לפתרון שאלת הכתיב ע”י ועד הלשון” (הרצאה בכינוס מורשי ועד הלשון), לשוננו יד (תש”ו), עמ’ 136–142; כללי הכתיב חסר הניקוד, לשוננו טז (תש”ח), עמ’ 82–89
- דיונים בכתיב במליאת האקדמיה: ישיבות מח, מט, נ, נא, נג (תשכ”ב-תשכ”ג); ישיבה ס (תשכ”ד), ישיבה עח, פא, פד, פה (תשכ”ז-תשכ”ח); ישיבה ריא, רטז (תשנ”ד)
קל עבר
הערות לקוראים
(א) סימן ההטעמה בא בצורות המלעיליות וגם בכמה צורות מלרעיות (בסיומת ־כֶם, ־כֶן).
(ב) פה ושם ניתן סימן מתג לסימון הברה פתוחה, במיוחד לצד קמץ גדול.
נטיית כינויי היחיד
אותי | אותךָ | אותךְ | אותו | אותה | |
אני | שְׁמַרְתִּ֫יךָ[1] | שְׁמַרְתִּיךְ | שְׁמַרְתִּיו / שְׁמַרְתִּ֫יהוּ | שְׁמַרְתִּ֫יהָ | |
עֲזַרְתִּ֫יךָ | עֲזַרְתִּיךְ | עֲזַרְתִּיו / עֲזַרְתִּ֫יהוּ | עֲזַרְתִּ֫יהָ | ||
שְׁמַעְתִּ֫יךָ | שְׁמַעְתִּיךְ | שְׁמַעְתִּיו / שְׁמַעְתִּ֫יהוּ | שְׁמַעְתִּ֫יהָ | ||
מְצָאתִ֫יךָ | מְצָאתִיךְ | מְצָאתִיו / מְצָאתִ֫יהוּ | מְצָאתִ֫יהָ | ||
שְׂנֵאתִ֫יךָ | שְׂנֵאתִיךְ | שְׂנֵאתִיו / שְׂנֵאתִ֫יהוּ | שְׂנֵאתִ֫יהָ | ||
פְּדִיתִ֫יךָ | פְּדִיתִיךְ | פְּדִיתִיו / פְּדִיתִ֫יהוּ | פְּדִיתִ֫יהָ | ||
שַׂמְתִּ֫יךָ | שַׂמְתִּיךְ | שַׂמְתִּיו / שַׂמְְתִּ֫יהוּ | שַׂמְתִּ֫יהָ | ||
סַבּוֹתִ֫יךָ | סַבּוֹתִיךְ | סַבּוֹתִיו / סַבּוֹתִ֫יהוּ | סַבּוֹתִ֫יהָ | ||
אתה | שְׁמַרְתַּ֫נִי | שְׁמַרְתּוֹ | שְׁמַרְתָּהּ | ||
עֲזַרְתַּ֫נִי | עֲזַרְתּוֹ | עֲזַרְתָּהּ | |||
שְׁמַעְתַּ֫נִי | שְׁמַעְתּוֹ | שְׁמַעְתָּהּ | |||
מְצָאתַ֫נִי | מְצָאתוֹ | מְצָאתָהּ | |||
שְׂנֵאתַ֫נִי | שְׂנֵאתוֹ | שְׂנֵאתָהּ | |||
פְּדִיתַ֫נִי | פְּדִיתוֹ | פְּדִיתָהּ | |||
שַׂמְתַּ֫נִי | שַׂמְתּוֹ | שַׂמְתָּהּ | |||
סַבּוֹתַ֫נִי | סַבּוֹתוֹ | סַבּוֹתָהּ | |||
את | שְׁמַרְתִּ֫ינִי | שְׁמַרְתִּיו / שְׁמַרְתִּ֫יהוּ | שְׁמַרְתִּ֫יהָ | ||
עֲזַרְתִּ֫ינִי | עֲזַרְתִּיו / עֲזַרְתִּ֫יהוּ | עֲזַרְתִּ֫יהָ | |||
שְׁמַעְתִּ֫ינִי | שְׁמַעְתִּיו / שְׁמַעְתִּ֫יהוּ | שְׁמַעְתִּ֫יהָ | |||
מְצָאתִ֫ינִי | מְצָאתִיו / מְצָאתִ֫יהוּ | מְצָאתִ֫יהָ | |||
שְׂנֵאתִ֫ינִי | שְׂנֵאתִיו / שְׂנֵאתִ֫יהוּ | שְׂנֵאתִ֫יהָ | |||
פְּדִיתִ֫ינִי | פְּדִיתִיו / פְּדִיתִ֫יהוּ | פְּדִיתִ֫יהָ | |||
שַׂמְתִּ֫ינִי | שַׂמְתִּיו / שַׂמְְתִּ֫יהוּ | שַׂמְתִּ֫יהָ | |||
סַבּוֹתִ֫ינִי | סַבּוֹתִיו / סַבּוֹתִ֫יהוּ | סַבּוֹתִ֫יהָ | |||
הוא | שְׁמָרַ֫נִי | שְׁמָֽרְךָ | שְׁמָרֵךְ | שְׁמָרוֹ | שְׁמָרָהּ |
עֲזָרַ֫נִי | עֲזָֽרְךָ | עֲזָרֵךְ | עֲזָרוֹ | עֲזָרָהּ | |
שְׁמָעַ֫נִי | שְׁמָעֲךָ | שְׁמָעֵךְ | שְׁמָעוֹ | שְׁמָעָהּ | |
מְצָאַ֫נִי | מְצָאֲךָ | מְצָאֵךְ | מְצָאוֹ | מְצָאָהּ | |
שְׂנֵאַ֫נִי | שְׂנֵאֲךָ | שְׂנֵאֵךְ | שְׂנֵאוֹ[2] | שְׂנֵאָהּ | |
פָּדַ֫נִי / פְּדָאַ֫נִי | פָּֽדְךָ / פְּדָאֲךָ | פָּדֵךְ / פְּדָאֵךְ | פָּדָ֫הוּ / פְּדָאוֹ | פָּדָהּ / פְּדָאָהּ | |
שָׂמַ֫נִי | שָֽׂמְךָ | שָׂמֵךְ | שָׂמוֹ | שָׂמָהּ | |
סְבָבַ֫נִי[3] | סְבָֽבְךָ | סְבָבֵךְ | סְבָבוֹ | סְבָבָהּ | |
היא | שְׁמָרַ֫תְנִי | שְׁמָרַ֫תְךָ | שְׁמָרַ֫תֶךְ[4] | שְׁמָרַ֫תּוּ / שְׁמָרַ֫תְהוּ | שְׁמָרַ֫תָּה |
עֲזָרַ֫תְנִי | עֲזָרַ֫תְךָ | עֲזָרַ֫תֶךְ | עֲזָרַ֫תּוּ / עֲזָרַ֫תְהוּ | עֲזָרַ֫תָּה | |
שְׁמָעַ֫תְנִי | שְׁמָעַ֫תְךָ | שְׁמָעַ֫תֶךְ | שְׁמָעַ֫תּוּ / שְׁמָעַ֫תְהוּ | שְׁמָעַ֫תָּה | |
מְצָאַ֫תְנִי | מְצָאַ֫תְךָ | מְצָאַ֫תֶךְ | מְצָאַַ֫תּוּ / מְצָאַ֫תְהוּ | מְצָאַ֫תָּה | |
שְׂנֵאַ֫תְנִי | שְׂנֵאַ֫תְךָ | שְׂנֵאַ֫תֶךְ | שְׂנֵאַ֫תּוּ / שְׂנֵאַ֫תְהוּ | שְׂנֵאַ֫תָּה | |
פָּדַ֫תְנִי / פְּדָאַ֫תְנִי | פָּדַ֫תְךָ / פְּדָאַ֫תְךָ | פָּדַ֫תֶךְ / פְּדָאַ֫תֵךְ | פָּדַ֫תּוּ / פָּדַ֫תְהוּ / פְּדָאַ֫תּוּ / פְּדָאַ֫תְהוּ | פָּדַ֫תָּה / פְּדָאַ֫תָּה | |
שָׂמַ֫תְנִי | שָׂמַַ֫תְךָ | שָׂמַ֫תֶךְ | שָׂמַ֫תּוּ / שָׂמַ֫תְהוּ | שָׂמַ֫תָּה | |
סְבָבַ֫תְנִי[5] | סְבָבַ֫תְךָ | סְבָבַ֫תֶךְ | סְבָבַ֫תּוּ / סְבָבַ֫תְהוּ | סְבָבַ֫תָּה | |
אנחנו | שְׁמַרְנוּ֫ךָ | שְׁמַרְנוּךְ | שְׁמַרְנוּ֫הוּ | שְׁמַרְנוּ֫הָ | |
עֲזַרְנוּ֫ךָ | עֲזַרְנוּךְ | עֲזַרְנוּ֫הוּ | עֲזַרְנוּ֫הָ | ||
שְׁמַעְנוּ֫ךָ / שְׁמַעֲנוּ֫ךָ | שְׁמַעְנוּ֫ךְ / שְׁמַעֲנוּ֫ךְ | שְׁמַעְנוּ֫הוּ / שְׁמַעֲנוּ֫הוּ | שְׁמַעְנוּ֫הָ / שְׁמַעֲנוּ֫הָ | ||
מְצָאנוּ֫ךָ | מְצָאנוּךְ | מְצָאנוּ֫הוּ | מְצָאנוּ֫הָ | ||
שְׂנֵאנוּ֫ךָ | שְׂנֵאנוּךְ | שְׂנֵאנוּ֫הוּ | שְׂנֵאנוּ֫הָ | ||
פְּדִינוּ֫ךָ | פְּדִינוּךְ | פְּדִינוּ֫הוּ | פְּדִינוּ֫הָ | ||
שַׂמְנוּ֫ךָ | שַׂמְנוּךְ | שַׂמְנוּ֫הוּ | שַׂמְנוּ֫הָ | ||
סַבּוֹנוּ֫ךָ | סַבּוֹנוּךְ | סַבּוֹנוּ֫הוּ | סַבּוֹנוּ֫הָ | ||
אתם / אתן | שְׁמַרְתּוּ֫נִי | שְׁמַרְתּוּ֫הוּ | שְׁמַרְתּוּ֫הָ | ||
עֲזַרְתּוּ֫נִי | עֲזַרְתּוּ֫הוּ | עֲזַרְתּוּ֫הָ | |||
שְׁמַעְתּוּ֫נִי | שְׁמַעְתּוּ֫הוּ | שְׁמַעְתּוּ֫הָ | |||
מְצָאתוּ֫נִי | מְצָאתוּ֫הוּ | מְצָאתוּ֫הָ | |||
שְׂנֵאתוּ֫נִי | שְׂנֵאתוּ֫הוּ | שְׂנֵאתוּ֫הָ | |||
פְּדִיתוּ֫נִי | פְּדִיתוּ֫הוּ | פְּדִיתוּ֫הָ | |||
שַׂמְתּוּ֫נִי | שַׂמְתּוּ֫הוּ | שַׂמְתּוּ֫הָ | |||
סַבּוֹתוּ֫נִי | סַבּוֹתוּ֫הוּ | סַבּוֹתוּ֫הָ | |||
הם / הן | שְׁמָרוּ֫נִי | שְׁמָרוּ֫ךָ | שְׁמָרוּךְ | שְׁמָרוּ֫הוּ | שְׁמָרוּ֫הָ |
עֲזָרוּ֫נִי | עֲזָרוּ֫ךָ | עֲזָרוּךְ | עֲזָרוּ֫הוּ | עֲזָרוּ֫הָ | |
שְׁמָעוּ֫נִי | שְׁמָעוּ֫ךָ | שְׁמָעוּךְ | שְׁמָעוּ֫הוּ | שְׁמָעוּ֫הָ | |
מְצָאוּ֫נִי | מְצָאוּ֫ךָ | מְצָאוּךְ | מְצָאוּ֫הוּ | מְצָאוּ֫הָ | |
שְׂנֵאוּ֫נִי | שְׂנֵאוּ֫ךָ | שְׂנֵאוּךְ | שְׂנֵאוּ֫הוּ | שְׂנֵאוּ֫הָ | |
פָּדוּ֫נִי / פְּדָאוּ֫נִי | פָּדוּ֫ךָ / פְּדָאוּ֫ךָ | פָּדוּךְ / פְּדָאוּךְ | פָּדוּ֫הוּ / פְּדָאוּ֫הוּ | פָּדוּ֫הָ / פְּדָאוּ֫הָ | |
שָׂמוּ֫נִי | שָׂמוּ֫ךָ | שָׂמוּךְ | שָׂמוּ֫הוּ | שָׂמוּ֫הָ |
[1] במקרא בפעלים מן השורשים יל”ד, יר”ש, שא”ל ע’ הפועל בחיריק, כגון יְלִדְתִּ֫יךָ, וִירִשְׁתָּהּ, שְׁאִלְתִּיו.
[2] במקרא גם מְלָאוֹ (אסתר ז, ה).
[3] בגוף השלישי תיתכן נטייה גם על דרך גזרת הכפולים (כגון חַנַּנִי, סַבּוּנִי במקרא): סַבַַּ֫נִי סַבְּךָ סַבֵּךְ סַבּוֹ סַבָּהּ סַבָּ֫נוּ סַבְּכֶם סַבְּכֶן סַבָּם סַבָּן.
[4] על פי אֲהֵבַ֫תֶךְ (רות ד, טו; הפתח על פי כתבי היד הטובים).
[5] בגוף השלישי תיתכן נטייה גם על דרך גזרת הכפולים: סַבַַּ֫תְנִי סַבַַּ֫תְךָ סַבַַּ֫תֶךְ סַבַַּ֫תּוּ/סַבַַּ֫תְהוּ סַבַַּ֫תָּה סַבַַּ֫תְנוּ סַבַּתְכֶ֫ם סַבַּתְכֶ֫ן סַבַָּ֫תַם סַבַָּ֫תַן.
נטיית כינויי הרבים
אותנו | אתכם | אתכן | אותם | אותן | |
אני | שְׁמַרְתִּיכֶ֫ם | שְׁמַרְתִּיכֶ֫ן | שְׁמַרְתִּים | שְׁמַרְתִּין | |
עֲזַרְתִּיכֶ֫ם | עֲזַרְתִּיכֶ֫ן | עֲזַרְתִּים | עֲזַרְתִּין | ||
שְׁמַעְתִּיכֶ֫ם | שְׁמַעְתִּיכֶ֫ן | שְׁמַעְתִּים | שְׁמַעְתִּין | ||
מְצָאתִיכֶ֫ם | מְצָאתִיכֶ֫ן | מְצָאתִים | מְצָאתִין | ||
שְׂנֵאתִיכֶ֫ם | שְׂנֵאתִיכֶ֫ן | שְׂנֵאתִים | שְׂנֵאתִין | ||
פְּדִיתִיכֶ֫ם | פְּדִיתִיכֶ֫ן | פְּדִיתִים | פְּדִיתִין | ||
שַׂמְתִּיכֶ֫ם | שַׂמְתִּיכֶ֫ן | שַׂמְתִּים | שַׂמְתִּין | ||
סַבּוֹתִיכֶ֫ם | סַבּוֹתִיכֶ֫ן | סַבּוֹתִים | סַבּוֹתִין | ||
אתה | שְׁמַרְתָּ֫נוּ | שְׁמַרְתָּם | שְׁמַרְתָּן | ||
עֲזַרְתָּ֫נוּ | עֲזַרְתָּם | עֲזַרְתָּן | |||
שְׁמַעְתָּ֫נוּ | שְׁמַעְתָּם | שְׁמַעְתָּן | |||
מְצָאתָ֫נוּ | מְצָאתָם | מְצָאתָן | |||
שְׂנֵאתָ֫נוּ | שְׂנֵאתָם | שְׂנֵאתָן | |||
פְּדִיתָ֫נוּ | פְּדִיתָם | פְּדִיתָן | |||
שַׂמְתָּ֫נוּ | שַׂמְתָּם | שַׂמְתָּן | |||
סַבּוֹתָ֫נוּ | סַבּוֹתָם | סַבּוֹתָן | |||
את | שְׁמַרְתִּ֫ינוּ | שְׁמַרְתִּים | שְׁמַרְתִּין | ||
עֲזַרְתִּ֫ינוּ | עֲזַרְתִּים | עֲזַרְתִּין | |||
שְׁמַעְתִּ֫ינוּ | שְׁמַעְתִּים | שְׁמַעְתִּין | |||
מְצָאתִ֫ינוּ | מְצָאתִים | מְצָאתִין | |||
שְׂנֵאתִ֫ינוּ | שְׂנֵאתִים | שְׂנֵאתִין | |||
פְּדִיתִ֫ינוּ | פְּדִיתִים | פְּדִיתִין | |||
שַׂמְתִּ֫ינוּ | שַׂמְתִּים | שַׂמְתִּין | |||
סַבּוֹתִ֫ינוּ | סַבּוֹתִים | סַבּוֹתִין | |||
הוא | שְׁמָרָ֫נוּ | שְׁמַרְכֶם | שְׁמַרְכֶן | שְׁמָרָם | שְׁמָרָן |
עֲזָרָ֫נוּ | עֲזַרְכֶם | עֲזַרְכֶן | עֲזָרָם | עֲזָרָן | |
שְׁמָעָ֫נוּ | שְׁמַעֲכֶם | שְׁמַעֲכֶן | שְׁמָעָם | שְׁמָעָן | |
מְצָאָ֫נוּ | מְצַאֲכֶם[6] | מְצַאֲכֶן | מְצָאָם | מְצָאָן | |
שְׂנֵאָ֫נוּ | שְׂנֵאֲכֶם | שְׂנֵאֲכֶן | שְׂנֵאָם | שְׂנֵאָן | |
פָּדָ֫נוּ / פְּדָאָ֫נוּ | פְּדָכֶם / פְּדַאֲכֶם | פְּדָכֶן / פְּדַאֲכֶן | פָּדָם / פְּדָאָם | פָּדָן / פְּדָאָן | |
שָׂמָ֫נוּ | שַׂמְכֶם | שַׂמְכֶן | שָׂמָם | שָׂמָן | |
סְבָבָ֫נוּ | סְבַבְכֶם | סְבַבְכֶן | סְבָבָם | סְבָבָן | |
היא | שְׁמָרַ֫תְנוּ | שְׁמָרַתְכֶ֫ם | שְׁמָרַתְכֶ֫ן | שְׁמָרָ֫תַם | שְׁמָרָ֫תַן |
עֲזָרַ֫תְנוּ | עֲזָרַתְכֶ֫ם | עֲזָרַתְכֶ֫ן | עֲזָרָ֫תַם | עֲזָרָ֫תַן | |
שְׁמָעַ֫תְנוּ | שְׁמָעַתְכֶ֫ם | שְׁמָעַתְכֶ֫ן | שְׁמָעָ֫תַם | שְׁמָעָ֫תַן | |
מְצָאַ֫תְנוּ | מְצָאַתְכֶ֫ם | מְצָאַתְכֶ֫ן | מְצָאָ֫תַם | מְצָאָ֫תַן | |
שְׂנֵאַ֫תְנוּ | שְׂנֵאַתְכֶ֫ם | שְׂנֵאַתְכֶ֫ן | שְׂנֵאָ֫תַם | שְׂנֵאָ֫תַן | |
פָּדַ֫תְנוּ / פְּדָאַ֫תְנוּ | פָּדַתְכֶ֫ם / פְּדָאַתְכֶ֫ם | פָּדַתְכֶ֫ן / פְּדָאַתְכֶ֫ן | פָּדָ֫תַם | פָּדָ֫תַן | |
שָׂמַ֫תְנוּ | שָׂמַתְכֶ֫ם | שָׂמַתְכֶ֫ן | שָׂמָ֫תַם | שָׂמָ֫תַן | |
סְבָבַ֫תְנוּ | סְבָבַתְכֶ֫ם | סְבָבַתְכֶ֫ן | סְבָבָ֫תַם | סְבָבָ֫תַן | |
אנחנו | שְׁמַרְנוּכֶ֫ם | שְׁמַרְנוּכֶ֫ן | שְׁמַרְנוּם | שְׁמַרְנוּן | |
עֲזַרְנוּכֶ֫ם | עֲזַרְנוּכֶ֫ן | עֲזַרְנוּם | עֲזַרְנוּן | ||
שְׁמַעְנוּכֶ֫ם / שְׁמַעֲנוּכֶ֫ם | שְׁמַעְנוּכֶ֫ן / שְׁמַעֲנוּכֶ֫ן | שְׁמַעְנוּם / שְׁמַעֲנוּם | שְׁמַעְנוּן / שְׁמַעֲנוּן | ||
מְצָאנוּכֶ֫ם | מְצָאנוּכֶ֫ן | מְצָאנוּם | מְצָאנוּן | ||
שְׂנֵאנוּכֶ֫ם | שְׂנֵאנוּכֶ֫ן | שְׂנֵאנוּם | שְׂנֵאנוּן | ||
פְּדִינוּכֶ֫ם | פְּדִינוּכֶ֫ן | פְּדִינוּם | פְּדִינוּן | ||
שַׂמְנוּכֶ֫ם | שַׂמְנוּכֶ֫ן | שַׂמְנוּם | שַׂמְנוּן | ||
סַבּוֹנוּכֶ֫ם | סַבּוֹנוּכֶ֫ן | סַבּוֹנוּם | סַבּוֹנוּן | ||
אתם / אתן | שְׁמַרְתּוּ֫נוּ | שְׁמַרְתּוּם | שְׁמַרְתּוּן | ||
עֲזַרְתּוּ֫נוּ | עֲזַרְתּוּם | עֲזַרְתּוּן | |||
שְׁמַעְתּוּ֫נוּ | שְׁמַעְתּוּם | שְׁמַעְתּוּן | |||
מְצָאתוּ֫נוּ | מְצָאתוּם | מְצָאתוּן | |||
שְׂנֵאתוּ֫נוּ | שְׂנֵאתוּם | שְׂנֵאתוּן | |||
פְּדִיתוּ֫נוּ | פְּדִיתוּם | פְּדִיתוּן | |||
שַׂמְתּוּ֫נוּ | שַׂמְתּוּם | שַׂמְתּוּן | |||
סַבּוֹתוּ֫נוּ | סַבּוֹתוּם | סַבּוֹתוּן | |||
הם / הן | שְׁמָרוּ֫נוּ | שְׁמָרוּכֶ֫ם | שְׁמָרוּכֶ֫ן | שְׁמָרוּם | שְׁמָרוּן |
עֲזָרוּ֫נוּ | עֲזָרוּכֶ֫ם | עֲזָרוּכֶ֫ן | עֲזָרוּם | עֲזָרוּן | |
שְׁמָעוּ֫נוּ | שְׁמָעוּכֶ֫ם | שְׁמָעוּכֶ֫ן | שְׁמָעוּם | שְׁמָעוּן | |
מְצָאוּ֫נוּ | מְצָאוּכֶ֫ם | מְצָאוּכֶ֫ן | מְצָאוּם | מְצָאוּן | |
שְׂנֵאוּ֫נוּ | שְׂנֵאוּכֶ֫ם | שְׂנֵאוּכֶ֫ן | שְׂנֵאוּם | שְׂנֵאוּן | |
פָּדוּ֫נוּ / פְּדָאוּ֫נוּ | פָּדוּכֶ֫ם / פְּדָאוּכֶ֫ם | פָּדוּכֶ֫ן / פְּדָאוּכֶ֫ן | פָּדוּם / פְּדָאוּם | פָּדוּן / פְּדָאוּן | |
שָׂמוּ֫נוּ | שָׂמוּכֶ֫ם | שָׂמוּכֶ֫ן | שָׂמוּם | שָׂמוּן | |
סְבָבוּ֫נוּ | סְבָבוּכֶ֫ם | סְבָבוּכֶ֫ן | סְבָבוּם | סְבָבוּן |
[6] על פי מוֹרַאֲכֶם, מַשַּׂאֲכֶם.
בשמות המלרעיים שתנועתם האחרונה (או היחידה) פתח, מתקיים בדרך כלל הפתח בנטייה, ודגש בא באות שלאחריו. למשל: גַּל גַּלִּי גַּלְּךָ גַּלְּכֶם גַּלִּים גַּלֵּי־, זַג זַגִּים, זַן זַנִּים [1], צַו[2] צַוִּים, קַו[2] קַוִּים, אַף אַפַּיִם אַפֵּיכֶם, אֲגַם אֲגַמִּים אֲגַמֵּי־ [3], אֲגַף אֲגַפָּיו, הֲדַס הֲדַסִּים, זְמַן זְמַנִּים זְמַנְּכֶם זְמַנֵּיהֶם, כְּרַךְ כְּרַכִּים כְּרַכֵּי־, לְשַׁד לְשַׁדּוֹ, מְעַט מְעַטִּים, אוֹפַן אוֹפַנִּים, דּוֹנַג דּוֹנַגִּי, יוּבַל יוּבַלִּים, שׁוֹשַׁן שׁוֹשַׁנִּים, אֶתְנַן אֶתְנַנָּהּ, גַּנְזַךְ גַּנְזַכֵּי־, דַּרְדַּק דַּרְדַּקֵּיהֶם, חַשְׁמַל חַשְׁמַלִּי, כַּרְפַּס כַּרְפַּסִּי, קַרְנַף קַרְנַפֵּי־, מַחֲבַת מַחֲבַתּוֹת, צְלָצַל צִלְצַלִּים (מין חֶרֶק), כְּלַבְלַב כְּלַבְלַבִּים כְּלַבְלַבֵּי־, שְׁרַפְרַף שְׁרַפְרַפִּים, אֲדַמְדַּם[4] אֲדַמְדַּמּוֹת, יְרַקְרַק יְרַקְרַקָּה, קְטַנְטַן קְטַנְטַנִּים, דּוּכִיפַת דּוּכִיפַתִּים, ועל דרך זו מַאֲוַיִּים מַאֲוַיֵּי־.
בכלל זה שמות מרובעים בעלי שתי הברות דומות; שמות אלו נשקלים במשקל פַּלְפַּל, ובנטייה בא דגש. למשל: זַלְזַל זַלְזַלִּים, זַמְזַם זַמְזַמִּים, כַּלְכַּל כַּלְכַּלִּים, לַבְלַב לַבְלַבִּים, עַפְעַף עַפְעַפַּיִם, צַמְצַם צַמְצַמִּים, תַּלְתַּל תַּלְתַּלִּים. אבל עַרְעָר, הַבְהָב (ברבים הַבְהָבִים), המנוקדים כך במקרא.
תנו דעתכם שהפתח מתקיים לפני חי”ת, אף שאין בה הכפלה. למשל: פַּח פַּחִים, לַח לַחָה לַחִים, צַח צַחָה צַחִים. בנקבה גם לֶחָה, צֶחָה.
יוצאים מכלל זה כמה שמות הנוטים על דרך הסגוליים:
- השמות דְּבַשׁ דִּבְשִׁי, הֲלַךְ (כגון הֲלַךְ־נפש/רוח)[5] הִלְכֵי־(נפש/רוח), סְבַךְ סִבְכּוֹ סִבְכֵי־.
- שמות אחדים ממשקל פְּעַלְעַל – בצורות הנקבה: אֲדַמְדֶּמֶת, שְׁחַרְחֹרֶת (במקרא), יְרַקְרֹקֶת (בלשון חז”ל), קְטַנְטֹנֶת וכיו”ב (בלשון ימינו).
- קצת שמות בני הברה אחת באים בריבוי גם על דרך הסגוליים “השלמים”: הַר הֲרָרִים הַרְרֵי־, טַל טְלָלִים טַלְלֵי־, עַם עֲמָמִים עַמְמֵי־, וכן צַד צְדָדִים (ראו כלל ב).