האקדמיה ללשון העברית

1. בניין קל
בפועלי ע"ו-ע"י הנטייה היא בלא תנועה חוצצת אחרי ל' הפועל. לדוגמה: קַמְתִּי, רַבְתָּ.
במקרא בפועלי ע"י גם בתנועה חוצצת: בִּינוֹתִי, רִיבוֹתָ.

בפועלי ע"ע ל' הפועל מנוקדת בחולם מלא. לדוגמה: סַבּוֹתִי, קַלּוֹתִי.
במקרא יש גם תַּמְנוּ (בלא תנועה חוצצת).

2. בניין נפעל
בפועלי ע"ו יש שתי דרכי נטייה. האחת לפעלים שבהם הנו"ן בקמץ (לא מתקיים) ופ' הפועל בלי דגש; השנייה לפעלים שבהם הנו"ן בחיריק ופ' הפועל בדגש חזק (אם פ' הפועל גרונית – הנו"ן בצירי ופ' הפועל בלי דגש).
בפעלים בלא דגש הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה, כגון נְסוּגוֹתִי נְסוּגוֹתֶם וגם נָסֹגְתִּי נְסָגְתֶּם.
בפעלים בעלי דגש (או בעלי תשלום דגש) הנטייה היא בלא תנועה חוצצת, כגון נִזּוֹן נִזֹּנְתִּי נִזָּנְתֶּם.

דוגמאות לפעלים בלי דגש: נָבוֹךְ, נָבוֹן, נָגוֹז, נָדוֹן, נָדוֹשׁ, נָכוֹן, נָלוֹז, נָמוֹג, נָמוֹט, נָסוֹג, נָפוֹג, נָפוֹץ.
דוגמאות לפעלים בדגש (או בתשלום דגש): נֵאוֹת, נִדּוֹן, נִזּוֹן, נִלּוֹשׁ, נִמּוֹחַ, נִמּוֹל, נִנּוֹחַ, נֵעוֹר, נִצּוֹד, נִשּׁוֹם.

בפועל ע"ע הנטייה הרגילה היא בתנועה חוצצת בלבד, כגון נְסַבּוֹתִי, נְדַמּוֹתֶם (ולא "נָסַבְתִּי", "נָדַמְתָּ"). בפעלים שצורתם מעידה על הכפלה של פ' הפועל (כגון נֵחַן, נִחַר) הנטייה ברגיל היא בלי תנועה חוצצת, כגון נֵחַנְתִּי.

3. בבניין הפעיל הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה: הֲקִימוֹתִי וגם הֵקַמְתִּי, הֲסִבּוֹתָ או הֵסַבְתָּ.

4. בבניין הופעל הנטייה היא בלי תנועה חוצצת, כגון הוּקַמְתִּי, הוּסַבְתָּ.

1. נטיית צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ היא בשתי דרכים: האחת בתי"ו (על פי צורת המקור), והשנייה על דרך השלמים. לדוגמה: בְּצֵאתוֹ, בְּדַעְתָּהּ, בְּרִדְתָּם, בְּקַחְתּוֹ, בְּתִתּוֹ, וגם: בְּיָצְאוֹ, בְּיָדְעָהּ, בְּיָרְדָם, בְּלָקְחוֹ, בְּנָתְנוֹ.

2. צורות המקור הנטוי המסתיימות ב־ת (דַּעַת, שֶׁבֶת, צֵאת, גַּעַת וכיו"ב) מינן נקבה.

שלוש דרכי נטייה נוהגות בפועלי פ"י מבניין קל.

1. ברוב הפעלים בא חיריק מלא בעתיד ובשם הפועל, וצורות הציווי הן על דרך השלמים. לדוגמה: אִישַׁן, תִּירָא, יִירֶה, נִיקַץ, תִּיגְעוּ; יְגַע, יִגְעוּ; לִישֹׁן, לִירֹא.
כמותם נוטה הפועל טוֹב בעתיד: יִיטַב, תִּיטַב.
בפועל יָשַׁן לצד צורות הציווי יְשַׁן יִשְׁנִי יִשְׁנוּ יְשַׁנָּה מותרות הצורות שַׁן שְׁנִי שְׁנוּ שַׁנָּה.

2. בפעלים יָדַע, יָחַד, יָלַד, יָצָא, יָקַע, יָרַד, יָשַׁב פ' הפועל אינה באה בצורות העתיד הציווי ושם הפועל.[1] דוגמאות: אֵלֵד, תֵּצֵא, יֵדַע, יֵרְדוּ; רֵד, דַּע, רְדִי; לָשֶׁבֶת, לָדַעַת, לָצֵאת.[2]
כמותם נוטה הפועל הָלַךְ: יֵלֵךְ, לֵךְ, לְכוּ, לָלֶכֶת.[3]

3. נטייה על דרך פ"נ בפעלים שונים
הפעלים יָצַר ויָצַק נוטים על דרך פועלי פ"נ בעתיד ובשם הפועל, כגון אֶצֹּר תִּצֹּר, לִצֹּר; אֶצֹּק תִּצֹּק, לִצֹּק וכן לָצֶקֶת.
צורות הציווי הן גם ביו"ד וגם בלא יו"ד: יְצֹר/צֹר, יִצְרִי/צְרִי; יְצֹק/צֹק, יִצְקוּ/צְקוּ.
במקרא באה גם צורת הציווי צַק.

השורש יצ"ת נוטה בבניין קל על דרך פ"נ: אֶצַּת תִּצַּת יִצְּתוּ.[4]

הפועל יָזַם נוטה גם הוא על דרך פועלי פ"נ: אֶזֹּם תִּזֹּם, יְזֹם, לִזֹּם.

הערות

1. בלשון חכמים ובספרות שלאחריה יש צורות שם פועל על דרך העתיד, כגון לִישַׁן, לִיעַץ, לִיבַשׁ, לִירָא; לֵרֵד, לֵדַע, לֵשֵׁב, לֵלֵךְ. מהן משמשות גם בימינו.
2. בפועל יָרַשׁ לצד הנטייה על דרך (1) – אִירַשׁ תִּירַשׁ, יְרַשׁ, לִירֹשׁ – יש צורות על דרך (2): הציווי רֵשׁ רְשׁוּ ושם הפועל לָרֶשֶׁת.
3. מן הפועל יָהַב משמשות צורות הציווי הַב (הָבָה), הָבִי, הָבוּ.
4. צורת העתיד של יָכֹל בשורוק: אוּכַל, תּוּכַל וכו'. מן הפועל יָקַד נמצא תּוּקַד (לצד תִּיקַד)

ראו עוד חילופי גזרות, סעיף 1, 2.

קל עבר

הערות לקוראים
(א) סימן ההטעמה בא בצורות המלעיליות וגם בכמה צורות מלרעיות (בסיומת ־כֶם, ־כֶן).
(ב) פה ושם ניתן סימן מתג לסימון הברה פתוחה, במיוחד לצד קמץ גדול.

נטיית כינויי היחיד

[1] במקרא בפעלים מן השורשים יל"ד, יר"ש, שא"ל ע' הפועל בחיריק, כגון יְלִדְתִּ֫יךָ, וִירִשְׁתָּהּ, שְׁאִלְתִּיו.
[2] במקרא גם מְלָאוֹ (אסתר ז, ה).
[3] בגוף השלישי תיתכן נטייה גם על דרך גזרת הכפולים (כגון חַנַּנִי, סַבּוּנִי במקרא): סַבַַּ֫נִי סַבְּךָ סַבֵּךְ סַבּוֹ סַבָּהּ סַבָּ֫נוּ סַבְּכֶם סַבְּכֶן סַבָּם סַבָּן.
[4] על פי אֲהֵבַ֫תֶךְ (רות ד, טו; הפתח על פי כתבי היד הטובים).
[5] בגוף השלישי תיתכן נטייה גם על דרך גזרת הכפולים: סַבַַּ֫תְנִי סַבַַּ֫תְךָ סַבַַּ֫תֶךְ סַבַַּ֫תּוּ/סַבַַּ֫תְהוּ סַבַַּ֫תָּה סַבַַּ֫תְנוּ סַבַּתְכֶ֫ם סַבַּתְכֶ֫ן סַבַָּ֫תַם סַבַָּ֫תַן.

נטיית כינויי הרבים

[6] על פי מוֹרַאֲכֶם, מַשַּׂאֲכֶם.

בשמות המלרעיים שתנועתם האחרונה (או היחידה) פתח, מתקיים בדרך כלל הפתח בנטייה, ודגש בא באות שלאחריו. למשל: גַּל גַּלִּי גַּלְּךָ גַּלְּכֶם גַּלִּים גַּלֵּי־, זַג זַגִּים, זַן זַנִּים [1], צַו[2] צַוִּים, קַו[2] קַוִּים, אַף אַפַּיִם אַפֵּיכֶם, אֲגַם אֲגַמִּים אֲגַמֵּי־ [3], אֲגַף אֲגַפָּיו, הֲדַס הֲדַסִּים, זְמַן זְמַנִּים זְמַנְּכֶם זְמַנֵּיהֶם, כְּרַךְ כְּרַכִּים כְּרַכֵּי־, לְשַׁד לְשַׁדּוֹ, מְעַט מְעַטִּים, אוֹפַן אוֹפַנִּים, דּוֹנַג דּוֹנַגִּי, יוּבַל יוּבַלִּים, שׁוֹשַׁן שׁוֹשַׁנִּים, אֶתְנַן אֶתְנַנָּהּ, גַּנְזַךְ גַּנְזַכֵּי־, דַּרְדַּק דַּרְדַּקֵּיהֶם, חַשְׁמַל חַשְׁמַלִּי, כַּרְפַּס כַּרְפַּסִּי, קַרְנַף קַרְנַפֵּי־, מַחֲבַת מַחֲבַתּוֹת, צְלָצַל צִלְצַלִּים (מין חֶרֶק), כְּלַבְלַב כְּלַבְלַבִּים כְּלַבְלַבֵּי־, שְׁרַפְרַף שְׁרַפְרַפִּים, אֲדַמְדַּם[4] אֲדַמְדַּמּוֹת, יְרַקְרַק יְרַקְרַקָּה, קְטַנְטַן קְטַנְטַנִּים, דּוּכִיפַת דּוּכִיפַתִּים, ועל דרך זו מַאֲוַיִּים מַאֲוַיֵּי־.

בכלל זה שמות מרובעים בעלי שתי הברות דומות; שמות אלו נשקלים במשקל פַּלְפַּל, ובנטייה בא דגש. למשל: זַלְזַל זַלְזַלִּים, זַמְזַם זַמְזַמִּים, כַּלְכַּל כַּלְכַּלִּים, לַבְלַב לַבְלַבִּים, עַפְעַף עַפְעַפַּיִם, צַמְצַם צַמְצַמִּים, תַּלְתַּל תַּלְתַּלִּים. אבל עַרְעָר, הַבְהָב (ברבים הַבְהָבִים), המנוקדים כך במקרא.

תנו דעתכם שהפתח מתקיים לפני חי"ת, אף שאין בה הכפלה. למשל: פַּח פַּחִים, לַח לַחָה לַחִים, צַח צַחָה צַחִים. בנקבה גם לֶחָה, צֶחָה.

יוצאים מכלל זה כמה שמות הנוטים על דרך הסגוליים:

1. השמות דְּבַשׁ דִּבְשִׁי, הֲלַךְ (כגון הֲלַךְ־נפש/רוח)[5] הִלְכֵי־(נפש/רוח), סְבַךְ סִבְכּוֹ סִבְכֵי־.
2. שמות אחדים ממשקל פְּעַלְעַל – בצורות הנקבה: אֲדַמְדֶּמֶת, שְׁחַרְחֹרֶת (במקרא), יְרַקְרֹקֶת (בלשון חז"ל), קְטַנְטֹנֶת וכיו"ב (בלשון ימינו).
3. קצת שמות בני הברה אחת באים בריבוי גם על דרך הסגוליים "השלמים": הַר הֲרָרִים הַרְרֵי־, טַל טְלָלִים טַלְלֵי־, עַם עֲמָמִים עַמְמֵי־, וכן צַד צְדָדִים (ראו כלל ב).

בנטייתם של שמות במשקל פֶּעֶל[1] בא חיריק כנגד הסגול הראשון כשההברה סגורה. למשל: בֶּגֶד בִּגְדִּי,[2] דֶּגֶל דִּגְלוֹ, וֶשֶׁט וִשְׁטוֹ, צֶדֶק צִדְקָהּ, שֶׁלֶג שִׁלְגִּי [3], תֶּקֶן תִּקְנוֹ, מֶלַח מִלְחֵנוּ, שֶׁטַח שִׁטְחָם, דֶּשֶׁא דִּשְׁאֲךָ, בֶּכֶה בִּכְיוֹ [4].
כשפ' הפועל היא מן אהח"ע, בא פתח כנגד הסגול הראשון. למשל: אֶרֶץ אַרְצִי [5], עֶבֶד עַבְדּוֹ, חֶבֶל חַבְלוֹ [6].

יוצאים מן הכלל:

1. אף על פי שפ' הפועל של השמות שלהלן אינה מן אהח"ע, בא בהם בנטייה פתח ולא חיריק: גֶּבֶר, גֶּפֶן, גֶּרֶב, גֶּרֶם, דֶּלֶת, דֶּרֶג, דֶּרֶךְ, וֶרֶד, זֶרַע, טֶנֶא, טֶרֶף, טֶרֶשׁ, יֶלֶד, יֶרַח, כֶּבֶל, כֶּלֶב, כֶּסֶף, כֶּרֶם, כֶּרַע, לֶחֶךְ, לֶחֶם, מֶלֶךְ, נֶפֶשׁ, סֶלַע, סֶרֶן, פֶּלֶג, צֶלֶם, צֶלַע[7], צֶמֶר, קֶדֶם[8], קֶלַע, קֶלֶת, קֶסֶת, קֶרַח, קֶרֶן, קֶרֶס, קֶרֶשׁ, קֶרֶת, קֶשֶׁת, רֶגֶל, רֶחֶם, שֶׁוַע, שֶׁלֶו, שֶׁמֶן, תֶּלֶם. למשל: דֶּרֶךְ דַּרְכִּי, זֶרַע זַרְעוֹ.
2. השמות האלה נוטים בסגול: הֶגֶה הֶגְיָם, חֶלֶד חֶלְדִּי, נֶגֶב נֶגְבִּי, נֶגֶד נֶגְדּוֹ, נֶכֶד נֶכְדָּם. כך גם חֶבֶר חֶבְרֵי־(דיון).
3. השמות האלה נוטים גם בפתח וגם בסגול: הֶבֶל הֶבְלוֹ או הַבְלוֹ, חֶדֶר חַדְרִי או חֶדְרִי. צורת הנסמך של חֶדֶר: חֲדַר־ וגם חֶדֶר־.[9]
4. שם המספר שֶׁבַע בא בשווא לפני ־עֶשְׂרֵה ומֵאוֹת: שְׁבַע עֶשְׂרֵה, שְׁבַע מֵאוֹת.

הערה: צורת הרבים של השמות האלה היא במשקל פְּעָלִים. בנטייה – בצורות שהקמץ אינו מתקיים בהן, דהיינו בנסמך ובצורות בעלות כינויי הנוכחים והנסתרים – פ' הפועל מנוקדת כבנטיית היחיד. למשל: רֶגֶב רְגָבִים רְגָבֶיהָ רִגְבֵי־ רִגְבֵיכֶם, זֶרַע זְרָעִים זַרְעֵי־, נֶכֶד נְכָדִים נֶכְדֵיהֶם. צורת הרבים של שמות אחדים היא במשקל פְּעָלוֹת, ובכל נטייתה הקמץ משתנה לשווא ופ' הפועל מנוקדת כבנטיית היחיד, כגון אֶרֶץ אֲרָצוֹת אַרְצוֹת־ אַרְצוֹתַי.
מן השמות נֶזֶק, נֶטַע, פֶּסֶל יש גם צורת רבים במשקל פְּעִילִים: נְזִיקִין לצד נְזָקִים, נְטִיעִים לצד נְטָעִים, פְּסִילִים לצד פְּסָלִים.

בצירוף שמות שביניהם או – ההתאם הוא בלשון יחיד או בלשון רבים, כגון 'שמעון או ראובן יבוא', 'שמעון או ראובן יבואו'.

1. נטיית הפעלים מגזרת ל"א היא על דרך השלמים כאשר האל"ף באה בתנועה. למשל: מָצְאוּ, מוֹצְאִים, תִּמְצְאִי, נִמְצָאִים, מַמְצִיאָה.

2. בדרך כלל כאשר ל' הפועל אינה בתנועה, האל"ף נחה וע' הפועל מנוקדת על פי התנועה בגזרת השלמים. לדוגמה: קָרָאתִי (על דרך שָׁמַרְתִּי; קמץ בהברה פתוחה), מְדֻכָּא (על דרך מְלֻמָּד), יָרֵא (על דרך זָקֵן), מִלֵּא (על דרך שִׁמֵּר), לִמְצֹא (על דרך לִשְׁמֹר); בדומה לכך בָּא (על דרך קָם), יֵצֵא (על דרך יֵשֵׁב).[1]

3. במקרים האלה ע' הפועל מנוקדת שלא על פי התנועה בגזרת השלמים:

(א) בכל הבניינים, למעט בניין קל, ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורות עבר בגוף הראשון והשני. למשל: נִמְלֵאנוּ, רִפֵּאתִי, מֻלֵּאת, הִתְמַלֵּאנוּ, הִבְרֵאתֶם, הֻקְפֵּאתִי.
במקרא הֻבָאתָה.

(ב) בבניין קל בשורשים טמ"א, יר"א, מל"א, צמ"א, שׂנ"א – ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורת עבר נסתר (צורת העבר שווה לצורת הבינוני). למשל: יָרֵא, צָמֵא, ובצורות עבר בגוף הראשון והשני, כגון צָמֵאתִי, מָלֵאתָ, שְׂנֵאתֶם.

השורש שׂנ"א נוטה בבינוני במשקל פּוֹעֵל: שׂוֹנֵא, שׂוֹנֵאת וכיו"ב.

(ג) בצורות בינונית המסתיימות בתי"ו [2] – ע' הפועל מנוקדת בצירי. למשל: מוֹצֵאת, נִמְצֵאת, מְמַלֵּאת, מְמֻלֵּאת, מִתְמַצֵּאת, מֻמְצֵאת.

(ד) בצורות הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי ע' הפועל מנוקדת בסגול. למשל: תִּמְצֶאנָה, הִמָּצֶאנָה, תְּמַלֶּאנָה וכדומה.

(ה) בצורות העתיד הציווי ושם הפועל של הפועל בָּא – ע' הפועל מנוקדת בחולם מלא. למשל: יָבוֹא תָּבוֹאִי, בּוֹא, לָבוֹא (אבל: תָּבֹאנָה, בֹּאנָה).

בצורות הבינונית קיימות שתי תבניות – בסיומת ־ָה או בסיומת ־ת על דרך הסגוליים.

בעברית ימינו ברוב הבניינים הסיומת ־ת היא הסיומת השגורה, והסיומת ־ָה – בבניין הפעיל. דוגמאות: יוֹשֶבֶת, נִכְנֶסֶת, מֻרְכֶּבֶת, מְבַקֶּשֶׁת, מְשֻׁתֶּפֶת, מִתְקוֹמֶמֶת; אבל מַסְבִּירָה. לצידן משמשות צורות שגורות פחות על דרך יוֹשְׁבָה, נִצָּבָה או מַחֲרֶבֶת. הסיומת הלא שגורה משמשת בעיקר בלשון ספרותית (כגון מְאֹרָשָׂה לצד מְאֹרֶסֶת), בצירופים כבולים, כגון 'אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת', 'ידיעתו מַגַּעַת', 'זכוכית מַגְדֶּלֶת', 'סעודה מַפְסֶקֶת', ובצורות אחדות, כגון נִפְלָאָה, נֶחְמָדָה, נוֹרָאָה, מוּכָנָה.

תנו דעתכם שבכמה ממשקלי בניין קל ובכמה בניינים בגזרות ע"ו והכפולים משמשת רק הסיומת ־ָה, כגון יְשֵׁנָה, יְכוֹלָה, כְּתוּבָה; קָמָה, מְאִירָה (ע"ו); סַבָּה, נְשַׁמָּה (ע"ע).

ראו גם נטיית פועלי ל"א בעבר בבינוני בציווי ובעתיד (ג); צורות הבינונית בפועלי ל"י.

א. דגש חזק הבא במילה (או בנטייתה) יבוא בצורות הנוטות גם כאשר האות שוואית. למשל: יִקַּח יִקְּחוּ, עִוֵּר עִוְּרִים, מַסָּע מַסְּעֵי־, כִּסֵּא כִּסְּאוֹ (ומכאן: כִּסַּאֲךָ כִּסַּאֲכֶם), זְמַן זְמַנִּי זְמַנְּכֶם, אֵשׁ אִשָּׁם אִשְּׁכֶם, חֹק חֻקּוֹ חֻקְּכֶם, עַכָּבִישׁ עַכְּבִישׁ־ עַכְּבִישִׁים, לְבַד לְבַדִּי לְבַדְּכֶם, שֶׁל שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ.

(אין הכוונה לשמות שנטייתם על דרך משקל אחר, כגון אִשָּׁה אִשְׁתִּי, זִכָּרוֹן זִכְרוֹנוֹת.)

ב. אחרי ה' הידיעה בא דגש חזק בכל האותיות השוואיות (חוץ מן אהחע"ר), והמ"ם השוואית בכלל, כגון הַמְּבַשֵּׂר.

ג. יו"ד שוואית בראש המילה בא בה דגש כשלפניה מ' השימוש, כגון מִיְּשִׁיבָה, מִיְּרוּשָׁלַיִם (על דרך מִיְּשֵׁנֵי־, מִיְּרֻשָּׁתְךָ שבמקרא).

במקרא יש נטייה שלא לתת דגש באותיות שוואיות; כך למשל יִקְחוּ, עִוְרִים, מַסְעֵי־, כִּסְאֲךָ, הַמְדַבֵּר, מִיהוּדָה. המנקד את האותיות השוואיות רפות כבמקרא – לא טעה.

ד. אחרי ו' ההיפוך היו"ד השוואית רפה כבמקרא, כגון וַיְהִי.

ה. במילה שְׁתַּיִם אחרי אותיות מש"ה יבוא דגש בשי"ן ובתי"ו, כגון הַשְּׁתַּיִם, מִשְּׁתֵּי־.
במקרא דגושה או השי"ן או התי"ו: מִשְּׁתֵי עֵינַי (שופטים טז, כח), מִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה (יונה ד, יא).