1. נטיית צורות המקור של בניין קל מגזרת פ”י ופ”נ היא בשתי דרכים: האחת בתי”ו (על פי צורת המקור), והשנייה על דרך השלמים. לדוגמה: בְּצֵאתוֹ, בְּדַעְתָּהּ, בְּרִדְתָּם, בְּקַחְתּוֹ, בְּתִתּוֹ, וגם: בְּיָצְאוֹ, בְּיָדְעָהּ, בְּיָרְדָם, בְּלָקְחוֹ, בְּנָתְנוֹ.
2. צורות המקור הנטוי המסתיימות ב־ת (דַּעַת, שֶׁבֶת, צֵאת, גַּעַת וכיו”ב) מינן נקבה.
בנטייתם של שמות במשקל פֶּעֶל[1] בא חיריק כנגד הסגול הראשון כשההברה סגורה. למשל: בֶּגֶד בִּגְדִּי,[2] דֶּגֶל דִּגְלוֹ, וֶשֶׁט וִשְׁטוֹ, צֶדֶק צִדְקָהּ, שֶׁלֶג שִׁלְגִּי [3], תֶּקֶן תִּקְנוֹ, מֶלַח מִלְחֵנוּ, שֶׁטַח שִׁטְחָם, דֶּשֶׁא דִּשְׁאֲךָ, בֶּכֶה בִּכְיוֹ [4].
כשפ’ הפועל היא מן אהח”ע, בא פתח כנגד הסגול הראשון. למשל: אֶרֶץ אַרְצִי [5], עֶבֶד עַבְדּוֹ, חֶבֶל חַבְלוֹ [6].
יוצאים מן הכלל:
- אף על פי שפ’ הפועל של השמות שלהלן אינה מן אהח”ע, בא בהם בנטייה פתח ולא חיריק: גֶּבֶר, גֶּפֶן, גֶּרֶב, גֶּרֶם, דֶּלֶת, דֶּרֶג, דֶּרֶךְ, וֶרֶד, זֶרַע, טֶנֶא, טֶרֶף, טֶרֶשׁ, יֶלֶד, יֶרַח, כֶּבֶל, כֶּלֶב, כֶּסֶף, כֶּרֶם, כֶּרַע, לֶחֶךְ, לֶחֶם, מֶלֶךְ, נֶפֶשׁ, סֶלַע, סֶרֶן, פֶּלֶג, צֶלֶם, צֶלַע[7], צֶמֶר, קֶדֶם[8], קֶלַע, קֶלֶת, קֶסֶת, קֶרַח, קֶרֶן, קֶרֶס, קֶרֶשׁ, קֶרֶת, קֶשֶׁת, רֶגֶל, רֶחֶם, שֶׁוַע, שֶׁלֶו, שֶׁמֶן, תֶּלֶם. למשל: דֶּרֶךְ דַּרְכִּי, זֶרַע זַרְעוֹ.
- השמות האלה נוטים בסגול: הֶגֶה הֶגְיָם, חֶלֶד חֶלְדִּי, נֶגֶב נֶגְבִּי, נֶגֶד נֶגְדּוֹ, נֶכֶד נֶכְדָּם. כך גם חֶבֶר חֶבְרֵי־(דיון).
- השמות האלה נוטים גם בפתח וגם בסגול: הֶבֶל הֶבְלוֹ או הַבְלוֹ, חֶדֶר חַדְרִי או חֶדְרִי. צורת הנסמך של חֶדֶר: חֲדַר־ וגם חֶדֶר־.[9]
- שם המספר שֶׁבַע בא בשווא לפני ־עֶשְׂרֵה ומֵאוֹת: שְׁבַע עֶשְׂרֵה, שְׁבַע מֵאוֹת.
הערה: צורת הרבים של השמות האלה היא במשקל פְּעָלִים. בנטייה – בצורות שהקמץ אינו מתקיים בהן, דהיינו בנסמך ובצורות בעלות כינויי הנוכחים והנסתרים – פ’ הפועל מנוקדת כבנטיית היחיד. למשל: רֶגֶב רְגָבִים רְגָבֶיהָ רִגְבֵי־ רִגְבֵיכֶם, זֶרַע זְרָעִים זַרְעֵי־, נֶכֶד נְכָדִים נֶכְדֵיהֶם. צורת הרבים של שמות אחדים היא במשקל פְּעָלוֹת, ובכל נטייתה הקמץ משתנה לשווא ופ’ הפועל מנוקדת כבנטיית היחיד, כגון אֶרֶץ אֲרָצוֹת אַרְצוֹת־ אַרְצוֹתַי.
מן השמות נֶזֶק, נֶטַע, פֶּסֶל יש גם צורת רבים במשקל פְּעִילִים: נְזִיקִין לצד נְזָקִים, נְטִיעִים לצד נְטָעִים, פְּסִילִים לצד פְּסָלִים.
1. נטיית הפעלים מגזרת ל”א היא על דרך השלמים כאשר האל”ף באה בתנועה. למשל: מָצְאוּ, מוֹצְאִים, תִּמְצְאִי, נִמְצָאִים, מַמְצִיאָה.
2. בדרך כלל כאשר ל’ הפועל אינה בתנועה, האל”ף נחה וע’ הפועל מנוקדת על פי התנועה בגזרת השלמים. לדוגמה: קָרָאתִי (על דרך שָׁמַרְתִּי; קמץ בהברה פתוחה), מְדֻכָּא (על דרך מְלֻמָּד), יָרֵא (על דרך זָקֵן), מִלֵּא (על דרך שִׁמֵּר), לִמְצֹא (על דרך לִשְׁמֹר); בדומה לכך בָּא (על דרך קָם), יֵצֵא (על דרך יֵשֵׁב).[1]
3. במקרים האלה ע’ הפועל מנוקדת שלא על פי התנועה בגזרת השלמים:
(א) בכל הבניינים, למעט בניין קל, ע’ הפועל מנוקדת בצירי בצורות עבר בגוף הראשון והשני. למשל: נִמְלֵאנוּ, רִפֵּאתִי, מֻלֵּאת, הִתְמַלֵּאנוּ, הִבְרֵאתֶם, הֻקְפֵּאתִי.
במקרא הֻבָאתָה.
(ב) בבניין קל בשורשים טמ”א, יר”א, מל”א, צמ”א, שׂנ”א – ע’ הפועל מנוקדת בצירי בצורת עבר נסתר (צורת העבר שווה לצורת הבינוני). למשל: יָרֵא, צָמֵא, ובצורות עבר בגוף הראשון והשני, כגון צָמֵאתִי, מָלֵאתָ, שְׂנֵאתֶם.
השורש שׂנ”א נוטה בבינוני במשקל פּוֹעֵל: שׂוֹנֵא, שׂוֹנֵאת וכיו”ב.
(ג) בצורות בינונית המסתיימות בתי”ו [2] – ע’ הפועל מנוקדת בצירי. למשל: מוֹצֵאת, נִמְצֵאת, מְמַלֵּאת, מְמֻלֵּאת, מִתְמַצֵּאת, מֻמְצֵאת.
(ד) בצורות הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי ע’ הפועל מנוקדת בסגול. למשל: תִּמְצֶאנָה, הִמָּצֶאנָה, תְּמַלֶּאנָה וכדומה.
(ה) בצורות העתיד הציווי ושם הפועל של הפועל בָּא – ע’ הפועל מנוקדת בחולם מלא. למשל: יָבוֹא תָּבוֹאִי, בּוֹא, לָבוֹא (אבל: תָּבֹאנָה, בֹּאנָה).
בצירוף שמות שביניהם או – ההתאם הוא בלשון יחיד או בלשון רבים, כגון ‘שמעון או ראובן יבוא’, ‘שמעון או ראובן יבואו’.
בצורות הבינונית קיימות שתי תבניות – בסיומת ־ָה או בסיומת ־ת על דרך הסגוליים.
בעברית ימינו ברוב הבניינים הסיומת ־ת היא הסיומת השגורה, והסיומת ־ָה – בבניין הפעיל. דוגמאות: יוֹשֶבֶת, נִכְנֶסֶת, מֻרְכֶּבֶת, מְבַקֶּשֶׁת, מְשֻׁתֶּפֶת, מִתְקוֹמֶמֶת; אבל מַסְבִּירָה. לצידן משמשות צורות שגורות פחות על דרך יוֹשְׁבָה, נִצָּבָה או מַחֲרֶבֶת. הסיומת הלא שגורה משמשת בעיקר בלשון ספרותית (כגון מְאֹרָשָׂה לצד מְאֹרֶסֶת), בצירופים כבולים, כגון ‘אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת’, ‘ידיעתו מַגַּעַת’, ‘זכוכית מַגְדֶּלֶת’, ‘סעודה מַפְסֶקֶת’, ובצורות אחדות, כגון נִפְלָאָה, נֶחְמָדָה, נוֹרָאָה, מוּכָנָה.
תנו דעתכם שבכמה ממשקלי בניין קל ובכמה בניינים בגזרות ע”ו והכפולים משמשת רק הסיומת ־ָה, כגון יְשֵׁנָה, יְכוֹלָה, כְּתוּבָה; קָמָה, מְאִירָה (ע”ו); סַבָּה, נְשַׁמָּה (ע”ע).
ראו גם נטיית פועלי ל”א בעבר בבינוני בציווי ובעתיד (ג); צורות הבינונית בפועלי ל”י.
א. דגש חזק הבא במילה (או בנטייתה) יבוא בצורות הנוטות גם כאשר האות שוואית. למשל: יִקַּח יִקְּחוּ, עִוֵּר עִוְּרִים, מַסָּע מַסְּעֵי־, כִּסֵּא כִּסְּאוֹ (ומכאן: כִּסַּאֲךָ כִּסַּאֲכֶם), זְמַן זְמַנִּי זְמַנְּכֶם, אֵשׁ אִשָּׁם אִשְּׁכֶם, חֹק חֻקּוֹ חֻקְּכֶם, עַכָּבִישׁ עַכְּבִישׁ־ עַכְּבִישִׁים, לְבַד לְבַדִּי לְבַדְּכֶם, שֶׁל שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ.
(אין הכוונה לשמות שנטייתם על דרך משקל אחר, כגון אִשָּׁה אִשְׁתִּי, זִכָּרוֹן זִכְרוֹנוֹת.)
ב. אחרי ה’ הידיעה בא דגש חזק בכל האותיות השוואיות (חוץ מן אהחע”ר), והמ”ם השוואית בכלל, כגון הַמְּבַשֵּׂר.
ג. יו”ד שוואית בראש המילה בא בה דגש כשלפניה מ’ השימוש, כגון מִיְּשִׁיבָה, מִיְּרוּשָׁלַיִם (על דרך מִיְּשֵׁנֵי־, מִיְּרֻשָּׁתְךָ שבמקרא).
במקרא יש נטייה שלא לתת דגש באותיות שוואיות; כך למשל יִקְחוּ, עִוְרִים, מַסְעֵי־, כִּסְאֲךָ, הַמְדַבֵּר, מִיהוּדָה. המנקד את האותיות השוואיות רפות כבמקרא – לא טעה.
ד. אחרי ו’ ההיפוך היו”ד השוואית רפה כבמקרא, כגון וַיְהִי.
ה. במילה שְׁתַּיִם אחרי אותיות מש”ה יבוא דגש בשי”ן ובתי”ו, כגון הַשְּׁתַּיִם, מִשְּׁתֵּי־.
במקרא דגושה או השי”ן או התי”ו: מִשְּׁתֵי עֵינַי (שופטים טז, כח), מִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה (יונה ד, יא).
1. נו”ן הבאה ישירות לפני עיצור אחר, יש בעברית החדשה נטייה לשומרהּ. האקדמיה סומכת את ידה על כיוון ההתפתחות הזה.
2. הפעלים בגזרת פ”נ מותרים בקיום הנו”ן בכל הצורות, כגון יִנְקֹם לצד יִקֹּם, נִנְטַשׁ לצד נִטַּשׁ, הִנְשִׁיר לצד הִשִּׁיר, להוציא את הפעלים האלה, שההבלעה בהם היא הכרח:
- בניין קל (הפעלים מובאים בזמן עתיד): יִגַּהּ, יִגַּע, יִגַּשׁ, יִדַּח, יִזֶּה, יִזַּל, יִטֶּה, יִטֹּל, יִטַּע, יִסַּח (=יעקור), יִסַּע, יִפַּח, יִפֹּל, יִצֶּה, יִשָּׂא, יִשַּׁל, יִשַּׁק, יִתַּךְ, יִתֵּן (וכן יֻתַּן), יִתֹּק, יִתַּר, יִתֹּשׁ.
- בניין נפעל: נִבָּא, נִבַּט, נִגַּב, נִגַּר, נִגַּף, נִגַּשׁ, נִדַּח, נִדַּף, נִדַּר, נִזַּק[1], נִחַם, נִחַת, נִטָּה, נִטַּל, נִטַּע, נִכָּה, נִכַּר, נִסַּח (=נעקר), נִסַּע, נִצַּל[1], נִקָּה, נִשָּׂא, נִשַּׁל, נִתַּז, נִתַּךְ, נִתַּן, נִתַּק, נִתַּר, נִתַּשׁ (וכן צורת הבינוני נִצָּח, כגון תְּשׁוּבָה נִצַּחַת).
- בניין הפעיל (והפעלים המקבילים בבניין הֻפְעַל): הִבִּיט, הִבִּיעַ, הִגִּיד, הִגִּיהַּ, הִגִּיעַ, הִגִּיר, הִגִּישׁ, הִדִּיד (שינה), הִדִּיחַ, הִדִּיף, הִדִּיר, הִזָּה, הִזִּיל, הִזִּיק, הִטָּה, הִטִּיל[2], הִטִּיף, הִכָּה, הִכִּיר, הִכִּישׁ, הִסִּיג[2], הִסִּיחַ, הִסִּיעַ, הִסִּיק (אש, מסקנה), הִפִּיחַ, הִפִּיל, הִפִּיק (=ביטא), הִצָּה, הִצִּיל, הִקִּיז, הִקִּיף[1], הִקִּישׁ[1], הִשָּׁה, הִשִּׂיא, הִשִּׁיא, הִשִּׁיב (רוח), הִשִּׂיג, הִשִּׁיךְ (נֶשֶׁךְ), הִשִּׁיל, הִשִּׁיק, הִתִּיז, הִתִּיךְ, הִתִּיק, הִתִּיר.
3. הנו”ן מתקיימת בפעלים כגון הִנְבִּיט, הִנְגִּיד, הִנְגִּישׁ, הִנְפִּיק, שנתייחדה להם משמעות שונה ממקבילותיהם שבהבלעת הנו”ן (הִבִּיט, הִגִּיד, הִגִּישׁ, הִפִּיק).
4. הפעלים שע’ הפועל שלהם היא מן אהח”ע נוטים בקיום הנו”ן, כגון יִנְאַם, יַנְהִיג. יוצאים מן הכלל נִחַם, נִחַת.
כן נוטים בקיום הנו”ן פעלים אחרים, ובהם: יִנְבֹּט, יִנְבֹּר, יִנְגֹּד, יִנְוֶה, יִנְזֹף, יִנְקֹט, יִנְקֹף, נִנְקַט, הִנְמִיךְ, הִנְשִׁים.
5. צורות ציווי בבניין קל
- בבניין קל בצורות ציווי ממשקל יִפְעֹל הנו”ן בדרך כלל מקוימת, כגון נְטֹשׁ, נְקֹם. כשהנו”ן נבלעת בצורות העתיד, קיימות גם צורות ציווי בלי נו”ן, כגון טֹל, פֹּל.
- בצורות ציווי ממשקל יִפְעַל הנו”ן בדרך כלל חסרה, כגון טַע, סַע. ואולם כשהנו”ן מתקיימת בעתיד, קיימות גם צורות בנו”ן, כגון נְבַח.
- בפועלי ע’ הפועל גרונית הנו”ן מתקיימת תמיד, כגון נְהַג.
- בפעלים של’ הפועל שלהם יו”ד, הנו”ן מקוימת, כגון נְטֵה, נְשֵׁה.
במקרא יש נִטְעוּ ופעם אחת נְשָׂא (כנגד שָׂא בכל המקומות האחרים)
6. בשם הפועל של בניין קל הנו”ן מתקיימת. למשל: לִנְסֹעַ, לִנְטֹעַ, לִנְגֹּחַ.
בפעלים אחדים שם הפועל הוא על דרך גזרת פ”י ואלה הם: לָטַעַת (גם לִנְטֹעַ), לָגַעַת (גם לִנְגֹּעַ), לָגֶשֶׁת, לָשֵׂאת, לָתֵת.
לצד צורות שם הפועל לִנְדֹּר, לִנְטֹל, לִנְפֹּל מותרות הצורות לִדֹּר, לִטֹּל, לִפֹּל שיסודן בלשון חכמים והן בנויות על דרך צורות העתיד. כמו כן מותרות צורות נוספות על דרך זו, כגון לִתֵּן, לִשָּׂא, לִקַּח.
ראו עוד צורות המקור של בניין קל מגזרת פ”י ופ”נ.
תנועה בהברה סגורה ולא מוטעמת (שאינה הברה סופית) אינה משתנה לשווא בנטייה. למשל: מַחְשֵׁב מַחְשְׁבִים מַחְשְׁבֵי־, הֶבְדֵּל הֶבְדֵּלִים, מֶרְחָב מֶרְחֲבֵי־, מִטְבָּח מִטְבָּחִים, דֻּגְמָה דֻּגְמָתוֹ, חָכְמָה חָכְמָתָהּ [1]; ובהברה הסגורה בדגש: מַגֶּבֶת מַגְּבוֹתֵיהֶם, הֶבְדֵּל הֶבְדֵּלִים, הֶשֵּׂג הֶשֵּׂגֵיהֶן, עִקָּר עִקְּרֵי־, שֻׁמָּן שֻׁמָּנִים.
גם כשההברה נפתחה בשל שווא נח שהפך לחטף, תנועתה אינה משתנה, כגון מַאֲמָר מַאֲמָרִים, הֶעֱתֵק הֶעֱתֵקִים. הוא הדין לתנועה בהברה שנפתחה בשל היעדר דגש בעיצור מעיצורי אהחע”ר, כגון נַהָג נַהָגִים, שִׁעוּר שִׁעוּרֵיהֶם, מְגֻחָךְ מְגֻחָכִים (ללא תשלום דגש); חָרָט חָרָטֵי־, תֵּאוּר תֵּאוּרִים, מְכֹעָר מְכֹעָרִים (בתשלום דגש).
מתוך ההקדמה למהדורה החמישית (תשפ”ג)
מכונסות כאן החלטותיה של האקדמיה ללשון העברית בדקדוק. ההחלטות נדונו בוועדת הדקדוק של האקדמיה לדורותיה ואושרו במליאת האקדמיה.[1]
פסיקות רבות בענייני דקדוק משוקעות במונחים שקבעה האקדמיה במילוניה. יש אפוא לראות בהחלטות האקדמיה במינוח חלק משלים להחלטות האקדמיה בדקדוק. מונחי האקדמיה ומונחי ועד הלשון כולם עומדים לרשות הציבור באתר מונחי האקדמיה.
החלטות אחדות שהתקבלו בישיבות המליאה לא הובאו כאן – מקצתן משום שהיה עליהן ערעור ומקצתן משום שהוחלט לשוב ולדון בהן במסגרת דיון כולל בסוגיה.
ההחלטות בדקדוק רובן ככולן פורסמו ברשומות כחוק, לראשונה כללי נטיית השם, ואחר כך שאר ההחלטות.[2] בעבר הוציאה האקדמיה לאור פרסומים חלקיים של ההחלטות, ולמן תשס”ה פורסמו מהדורות מלאות של ההחלטות.[3] עד כה יצאו חמש מהדורות של “החלטות האקדמיה בדקדוק”. כל ההחלטות בדקדוק מפורסמות באתר האקדמיה.
על כינוס החלטות האקדמיה בדקדוק הוחלט לקראת שנת תש”ן (1990) שהוכרזה שנת הלשון העברית. המזכירות המדעית של האקדמיה קיבלה עליה את מלאכת הכינוס והעריכה, והיה זה ממפעליה העיקריים בעשור שלמן אמצע שנות התשעים עד פרסום ההחלטות במהדורות תשס”ו ותשס”ז.
לאחר שנאספו כל ההחלטות שהיו פזורות בכרכי זיכרונות האקדמיה, נפרסה התמונה הכוללת ונחשפו בעיות מסוגים שונים: אי־אחידות בניסוח, כללים ופרטים חסרים, חוסר התאמה למציאות הלשונית, סתירות פנימיות ועוד. עלה אפוא צורך לשקול מחדש החלטות רבות, לשנותן, לתקנן, להשלימן או לעדכנן. ועדת הדקדוק[4] ישבה על מדוכה זו ברבות מישיבותיה בשנים תשנ”ד–תשס”ה ופעלה נמרצות לשיפור הכללים, להשלמתם ולעדכונם. נוסף על כך העמידה הוועדה כללים חדשים רבים – בהם פרקים בנטיית הפועל.
עובדי המזכירות המדעית שקדו על מלאכת העריכה והניסוח של הכללים.[5] הערות חשובות התקבלו מחברי האקדמיה ועובדיה ומקוראים אחרים שעיינו בטיוטות הכללים.[6]
במהדורה השלישית (תשע”ד, 2014) והרביעית (תשע”ח, 2018) ובמהדורה (החמישית) הוכנסו החלטות חדשות והשלמות ועדכונים להחלטות הקיימות. אלה נדונו והוכרעו בוועדת הדקדוק של האקדמיה בשנים תשס”ז–תשע”ד, בשנת תשע”ו ותשע”ח, ולבסוף בשנים תשע”ח–תשפ”ג, ואושרו במליאת האקדמיה.[7]
על מלאכת העריכה של מהדורות אלו שקדו אנשי המזכירות המדעית רונית גדיש וברק דן. חיים א’ כהן, יוסף עופר ויוחנן ברויאר, בהיותם יושבי ראש ועדת הדקדוק – כל אחד בזמנו, תרמו רבות לניסוח ההחלטות החדשות וההשלמות.
_________________________
[1] ההחלטות בדקדוק מובאות בזיכרונות האקדמיה בישיבות שבהן נדונו ואושרו וכן בראשי כרכי הזיכרונות עם כל ההחלטות שנתקבלו בישיבות הכלולות באותו הכרך.
[2] כללי נטיית השם פורסמו בילקוט הפרסומים (להלן י”פ) 872, תשכ”א (1961; פרק הקמץ); י”פ 3043, תשמ”ד (1984; הפרקים: הפתח, החולם, הצירי, הסגול). החלטות אחרות בדקדוק שנאספו עד שנת תשנ”ד פורסמו בי”פ 4195, תשנ”ד (1994), עמ’ 2435 ואילך. כללים נוספים ותיקונים והשלמות לכללים שהתפרסמו בעבר פורסמו בי”פ 4602, תשנ”ח (1998), עמ’ 1067 ואילך; י”פ 4962, תשס”א (2001), עמ’ 1660 ואילך; י”פ 5281, תשס”ד (2004), עמ’ 2277 ואילך; י”פ 5447, תשס”ו (2005), עמ’ 76 ואילך; י”פ 5764, תשס”ח (2008), עמ’ 1435 ואילך; י”פ 6300, תשע”א (2011), עמ’ 6839 ואילך; י”פ 6709, תשע”ד (2013), עמ’ 1890; י”פ 7909, תשע”ח (2018), עמ’ 10594 ואילך; י”פ 8219, תשע”ט (2019), עמ’ 10353; י”פ 9681, תשפ”א (2021), עמ’ 6796 ואילך.
[3] בשנים תשנ”ד (1994), תשנ”ח (1998) ותשס”א (2001) פרסמה האקדמיה קבצים ובהם החלטות שונות וכן תיקונים והשלמות לכללים שנקבעו בעבר. כללי נטיית השם במתכונת חדשה פורסמו בשנת תשס”ב (2002; לשוננו לעם נא-נב, חוברת ד [תש”ס-תשס”א]). “החלטות האקדמיה בדקדוק” פורסמו במהדורות קודמות בשנים תשס”ו (2005), תשס”ז (2006), תשע”ד (2014), תשע”ח (2018).
[4] חברי הוועדה בשנים תשנ”ד–תשס”ה: יהושע בלאו (יו”ר), ארי אבנר, זאב בן־חיים (עד תשס”א), משה בר־אשר, יוחנן ברויאר (מתשס”ד), גדעון גולדנברג, אברהם טל, דוד טנא (עד תשנ”ו), יוסף יהלום, חיים א’ כהן (מתשס”ד), מרדכי מישור (מתשנ”ח), אהרן ממן (מתשנ”ט) ויוסף עופר (מתשס”א).
[5] ערכו רונית גדיש, עינת גונן וברק דן. ליווה את העריכה יוסף עופר. העירו: גבריאל בירנבאום, אורלי אלבק, קרן דובנוב, מלכה זמלי ורחל סליג.
[6] חברי האקדמיה משה אזר, שרגא אירמאי, אילן אלדר, אהרן דותן, חיים א’ כהן, גד בן־עמי צרפתי, יהודה רצהבי ושמעון שרביט; עובד האקדמיה דורון רובינשטיין; קוראים אחרים: חגית אביעוז, שרגא אסיף, פריץ ורנר, רפי מוזס, רחל משיח וחיים נקר.
[7] חברי ועדת הדקדוק בשנים אלו הם: ארי אבנר (עד תשע”א), רות אלמגור־רמון (תשפ”ג), חנן אריאל (תשפ”ג), גבריאל בירנבאום (תשס”ט–תשפ”ב), יהושע בלאו (יו”ר עד טבת תש”ע, חבר עד תשע”ו), יוחנן ברויאר (יו”ר מתש”ף), משה בר־אשר, חנוך גמליאל (מתשע”ח), יוסף יהלום (תשס”ז), דורון יעקב (תשפ”ג), חיים א’ כהן (יו”ר מטבת תש”ע עד שבט תשע”ג), מרדכי מישור, אהרן ממן (עד ראשית תשס”ט), יוסף עופר (יו”ר משבט תשע”ג עד תשע”ט), משה פלורנטין (תשס”ט–תשע”ג), שמחה קוגוט (תשע”ח–תשפ”ב). מרכזי הוועדה ברק דן (מתשע”ד), דורון יעקב (תשס”ז–תשע”ג). השתתפו בישיבות: רות אלמגור־רמון, רונית גדיש ושלו פרפל (מתשע”ט).
בעבר בגוף ראשון ושני בבניין קל ע’ הפועל מנוקדת בחיריק, כגון קָנִיתִי, בָּנִיתָ.
בשאר הבניינים בגוף ראשון ושני ע’ הפועל מנוקדת בחיריק או בצירי. למשל: נִפְנִינוּ, נִפְנֵינוּ; שִׁנִּיתֶם, שִׁנֵּיתֶם; צֻוִּיתִי, צֻוֵּיתִי; הֶעֱלִינוּ, הֶעֱלֵינוּ; הִכִּיתִי, הִכֵּיתִי; הָגְלִיתָ, הָגְלֵיתָ; הִשְׁתַּנִּית, הִשְׁתַּנֵּית.