מסמנים תנועת o בווי"ו, כגון חוף, שופט, מולדת, שלוש, כוח, מוח, מאוד, פתאום, בנו (בְּנוֹ), כותונות, טוֹווֹת;[1] אופטימי; בוקר, רוב, כול (בנפרד, כגון 'הכול יודעים', 'למרות הכול', 'מכול וכול'), כתובת, תשובנה, סוב, תסובו, לשמור; אומנם, חוכמה, קורבן, קודקוד, תוכנית, אומן (אָמָּן), אומנות (אָמָּנוּת), הופקד (הָפְקַד), מושחז (מָשְׁחָז); אוזניים, ציפורניים, צורכיכם, יכולתי (יְכָלְתִּי), שיבולתך, כותונתי, חומרי ('החומר שלי' או שם התואר), אופייני, תקשורתי; יכולתם (יְכָלְתֶּם), ישמורך, לשומרו, בשוכבך; אונייה, חודשים; שורשים, קודשים.
יוצאים מכלל זה המקרים האלה שבהם אין מציינים תנועת o בווי"ו:
- תנועת o שבניקוד מסומנת בחטף קמץ, אם איננו בראש המילה, כגון צוהריים (צָהֳרַיִם), מוחרת (מָחֳרָת), פועלו (פָּעֳלוֹ), נוהלי־ (נָהֳלֵי־), הועמד (הָעֳמַד), יוארך (יָאֳרַךְ) (ולא צוהוריים, מוחורת, פועולו, נוהולי־, הועומד, יואורך). הוא הדין לחטף קמץ שהפך לקמץ קטן עקב פירוק צרור שוואים, כגון הוארכו, יוארכו (הָאָרְכוּ, יָאָרְכוּ).[2]
הערה: כותבים וי"ו במילים שבראשן חטף קמץ, כגון אונייה, חורפים, וכך גם אם לפניהן באות אותיות השימוש, כגון האוניות (הָאֳנִיּוֹת). - כשיש אם קריאה אחרת: במילים זאת, מאזניים, נאד, צאן, ראש, שמאל, מלאת (מְלֹאת); כה, פה, איפה; בעתיד בבניין קל של נחי פ"א, כגון תאמר, יאבד וכדומה (אולם בגוף ראשון יחיד: אומר, אובד [אֹמַר, אֹבַד]); במקור המוחלט של נחי ל"י, כגון היה (הָיֹה), עשה (עָשֹׂה); בשמות פרטיים כגון שילה (שילֹה).
אבל במילה המסתיימת בתנועה o ובאל"ף, תצוין התנועה בווי"ו: אפוא, מספוא; למצוא, לבוא; אבל לא, הלא (וגם הלוא). כן נכתבת וי"ו בצורות תבואנה בואנה. - באותיות השימוש וכל"ב הבאות לפני מילה הפותחת בחטף קמץ ובניקוד בא בהן קמץ קטן, כגון כאוניות־(סוחר) (= כָּאֳניות־).
- המילה כל בנסמך, כגון 'כל האנשים', 'כל שנבקש', 'כל מה שראינו'.
במשקל הסגולי פֵּעֶל בא בנטיית היחיד חיריק כנגד הצירי. למשל: סֵפֶר סִפְרִי סִפְרְךָ סִפְרָהּ, מֵצַח מִצְחוֹ מִצְחָם.
כשפ' הפועל היא אהח"ע לפי רוב בא סגול כנגד הצירי. למשל: עֵרֶךְ עֶרְכּוֹ, חֵפֶץ חֶפְצוֹ חֶפְצָם, עֵדֶר עֶדְרָם עֶדְרָן.
השמות חֵקֶר, חֵשֶׁק, עֵמֶק, עֵסֶק, עֵשֶׂב, נוטים בחיריק, כגון חִקְרֵי־(מקרא), חִשְׁקִי, עִמְקֵךְ, עִסְקֵיהֶם, עִשְׂבֵי־[1]. (וראו עוד להלן אֵשֶׁת־ בהערה 5.)
הערות
הפסיק מורה על הפסקה בתוך המשפט, ועל כן הוא עשוי לבוא במקום שיש תפנית במבנה המשפט. ראוי שלא להרבות בפסיקים יתר על המידה, בייחוד במקום שמבנה המשפט ניכר ממילות המבנה, ובפרט בין יחידות קצרות.
א. פסיק בא בין חלקי משפט מאוחים (חלק כולל) כאשר אין ביניהם ו' החיבור או מילת איחוי אחרת (כגון או). למשל:
(1) השפה העברית שימשה בכתיבתם של התנאים, האמוראים והסבוראים, הגאונים, המדקדקים והפייטנים.
(2) האיש היה ישר וצנוע, ידען ובקיא, חרוץ ומסור.
(3) המנגינה הייתה חרישית, צובטת לב.
(4) בתי המשפט בישראל מוסמכים לשפוט אזרח, תושב או עובד הציבור של ישראל שעברו עבירה בחוץ לארץ.
ולעומת זאת:
(5) היינו משחקים "עץ או פלסטין" על מחקים ועל מחדדים ועל תמונות של "דובק" ועל קומץ אגוזים ועל מה לא.
(6) אפשר אולי לנהל בית חרושת או פלוגת טנקים או מדיניות חוץ בעזרת שש מאות מילים פעילות בלבד.
(7) מילת השאלה "למה" משמשת הן לסיבה הן לתכלית.
הערה: כאשר יש יחס של ניגוד בין החלקים המאוחים, רשאי הכותב להטיל פסיק כדי להדגישו. למשל:
(8) הצעתי זו נובעת לא רק מהשקפתי העקרונית, אלא גם מנימוקים מעשיים.
(ראו עוד: "אין… אלא…")
ב. לוואי שני הבא לאחר לוואי ראשון – אם הוא מכוּון אל השם עצמו, יבואו לפניו פסיק או מילת איחוי. אבל אם הוא מכוון אל צירוף השם והלוואי הראשון יחד – לא יבואו לפניו לא פסיק ולא מילת איחוי. הוא הדין בלוואי שלישי ביחס לשני וכו'. למשל:
(10) הממלכה המאוחדת האדירה והחופשית נאבקת על קיומה ועל חירותה.
(11) ברחבי יבשת אירופה פועלות רכבות חשמליות בין־לאומיות מהירות.
(12) הבדיקות הרפואיות החשמליות והכימיות לא הפריכו השערה מעניינת זו.
[שני סוגי בדיקות רפואיות: חשמליות וכימיות]
(13) הבדיקות הרפואיות, החשמליות והכימיות לא הפריכו השערה מעניינת זו.
[שלושה סוגי בדיקות: רפואיות, חשמליות וכימיות]
ביטוי מוסגר יופרד משאר המשפט בפסיק (או בפסיקים). למשל:
(1) ראובן, למשל, אדם נוח לבריות הוא.
(2) העיר הזאת, לדעת רבים, היא היפה בערי אירופה.
(3) לאסוני הכפול, משועבד אני לדיאטה כפולה: לזו של הרופא ולזו, להבדיל, של הר סיני.
(4) רבי אברהם, מנוחתו כבוד, נולד באסרו־חג פסח של גלויות.
(5) טענה אחרת, אף היא חידוש, אנו שומעים מפי מדקדק ומילונאי מראשית המאה ה־19.
אבל כשהביטוי קצר אפשר שלא להפרידו בפסיקים. למשל:
(6) ראובן למשל אדם נוח לבריות הוא.
(7) כיום יש בידנו כמובן ידע רב יותר על מחלות מסוג זה.
(8) בעיר מתרוצצים לבושתנו ילדים רעבים ללחם.
(9) אל ייפלא אפוא הדבר בעינינו.
(10) מקדיש אני את הספר לאבי מורי ע"ה ולאימי מורתי תבל"א.
(לדרכים אחרות של הפרדת ביטוי מוסגר ראו זוג קווים מפרידים א; סוגריים א.)
תמורה תופרד משאר המשפט בפסיק (או בפסיקים). למשל:
(1) ר' אברהם בן עזרא, המדקדק והפרשן הגדול, היה בקי גם בחוכמת התכונה.
(2) בשתי הזרועות של הרשות המחוקקת, הסנט ובית הנבחרים, יש רוב להצעת החוק.
(3) בלשון המקורות פַּגִּים הם פירות, בייחוד תאנים, שלא הבשילו די צורכם.
(4) המחבר מוביל את גיבורת ספרו, ילדה סקרנית ואמיצה, במסע דמיוני רב תמורות ומאורעות.
אבל אם התמורה קצרה או צמודה במהודק אל שלפניה או כאשר בא שם תפקיד ואחריו שם עצם פרטי – לא תופרד התמורה בפסיקים. למשל:
(5) מנדלסון הפילוסוף היה סבו של מנדלסון המלחין.
(6) יוסף מוקיר־שבת היה לו בשכונתו נוכרי אחד שנכסיו מרובים ביותר.
(7) המדקדק והפרשן הגדול ר' אברהם בן עזרא היה בקי גם בחוכמת התכונה.
(8) נשיא המדינה הראשון ד"ר חיים ויצמן היה מדען חשוב.
(לדרך אחרת של הפרדת תמורה ראו קווים מפרידים ב.)
פסיק יבוא אחרי ביטוי הבא בראש משפט לשם הדגשה ומכוּון כלפי תוכן אמירה קודמת, כגון אדרבה, לא ולא. למשל:
(1) לא ולא, אתה טועה לגמרי.
(2) באותם הזמנים המושג 'רכוש' לא התקשר לתאוות בצע או ניצול; אדרבה, הוא נתפס כזכות מקודשת של היחיד.
(3) להפך, אמלא את בקשתך ברצון רב.
(להדגשה יתרה משתמשים בסימן קריאה [דוגמה 6].)
גּוֹלֵל וגם גּוֹלָל.
שמות במשקל פִּעָלוֹן שע' הפועל בהם היא אל"ף או רי"ש, יש בהם צירי לתשלום הדגש, ונטייתם היא במשקל פִּעְלוֹן (פַּעְלוֹן, פֶּעְלוֹן). למשל: גֵּרָעוֹן גִּרְעוֹן־ גִּרְעוֹנוֹת גִּרְעוֹנוֹתֵיהֶם, דֵּרָאוֹן דִּרְאוֹן־(עולם) דִּרְאוֹנָם, פֵּרָעוֹן פִּרְעוֹן־, הֵרָיוֹן הֶרְיוֹנָהּ, רֵאָיוֹן רַאֲיוֹן־ רַאֲיוֹנוֹת, תֵּאָבוֹן תַּאֲבוֹנְךָ.
הערה: בשם זֵרְעוֹן הצירי מתקיים בנטייה: זֵרְעוֹנִים זֵרְעוֹנֵי־(קיץ) זֵרְעוֹנָיו.[1]
על נטיית משקל פִּעָלוֹן ראו פירוט ודוגמאות נוספות בסעיף ב בכלל משקל פִּעְלוֹן ומשקל פִּעָלוֹן.
כמה שמות באים גם במשקל פֶּעֶל וגם במשקל פֵּעֶל, ואלה הם: אשל, גזע, הפך, זבד, ישע, כסא (כסה), לתך, נבל, נדר, נזק, נכר, נצח, סמל, שׂכל, שמץ.
במקרא יש גם כֵּסֶל, נֵסֶךְ, נֵשֶׁק, צֵלַע, שֵׁבֶר, שֵׁטֶף.