בצורות הבינונית קיימות שתי תבניות – בסיומת ־ָה או בסיומת ־ת על דרך הסגוליים.
בעברית ימינו ברוב הבניינים הסיומת ־ת היא הסיומת השגורה, והסיומת ־ָה – בבניין הפעיל. דוגמאות: יוֹשֶבֶת, נִכְנֶסֶת, מֻרְכֶּבֶת, מְבַקֶּשֶׁת, מְשֻׁתֶּפֶת, מִתְקוֹמֶמֶת; אבל מַסְבִּירָה. לצידן משמשות צורות שגורות פחות על דרך יוֹשְׁבָה, נִצָּבָה או מַחֲרֶבֶת. הסיומת הלא שגורה משמשת בעיקר בלשון ספרותית (כגון מְאֹרָשָׂה לצד מְאֹרֶסֶת), בצירופים כבולים, כגון 'אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת', 'ידיעתו מַגַּעַת', 'זכוכית מַגְדֶּלֶת', 'סעודה מַפְסֶקֶת', ובצורות אחדות, כגון נִפְלָאָה, נֶחְמָדָה, נוֹרָאָה, מוּכָנָה.
תנו דעתכם שבכמה ממשקלי בניין קל ובכמה בניינים בגזרות ע"ו והכפולים משמשת רק הסיומת ־ָה, כגון יְשֵׁנָה, יְכוֹלָה, כְּתוּבָה; קָמָה, מְאִירָה (ע"ו); סַבָּה, נְשַׁמָּה (ע"ע).
ראו גם נטיית פועלי ל"א בעבר בבינוני בציווי ובעתיד (ג); צורות הבינונית בפועלי ל"י.
א. דגש חזק הבא במילה (או בנטייתה) יבוא בצורות הנוטות גם כאשר האות שוואית. למשל: יִקַּח יִקְּחוּ, עִוֵּר עִוְּרִים, מַסָּע מַסְּעֵי־, כִּסֵּא כִּסְּאוֹ (ומכאן: כִּסַּאֲךָ כִּסַּאֲכֶם), זְמַן זְמַנִּי זְמַנְּכֶם, אֵשׁ אִשָּׁם אִשְּׁכֶם, חֹק חֻקּוֹ חֻקְּכֶם, עַכָּבִישׁ עַכְּבִישׁ־ עַכְּבִישִׁים, לְבַד לְבַדִּי לְבַדְּכֶם, שֶׁל שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ.
(אין הכוונה לשמות שנטייתם על דרך משקל אחר, כגון אִשָּׁה אִשְׁתִּי, זִכָּרוֹן זִכְרוֹנוֹת.)
ב. אחרי ה' הידיעה בא דגש חזק בכל האותיות השוואיות (חוץ מן אהחע"ר), והמ"ם השוואית בכלל, כגון הַמְּבַשֵּׂר.
ג. יו"ד שוואית בראש המילה בא בה דגש כשלפניה מ' השימוש, כגון מִיְּשִׁיבָה, מִיְּרוּשָׁלַיִם (על דרך מִיְּשֵׁנֵי־, מִיְּרֻשָּׁתְךָ שבמקרא).
במקרא יש נטייה שלא לתת דגש באותיות שוואיות; כך למשל יִקְחוּ, עִוְרִים, מַסְעֵי־, כִּסְאֲךָ, הַמְדַבֵּר, מִיהוּדָה. המנקד את האותיות השוואיות רפות כבמקרא – לא טעה.
ד. אחרי ו' ההיפוך היו"ד השוואית רפה כבמקרא, כגון וַיְהִי.
ה. במילה שְׁתַּיִם אחרי אותיות מש"ה יבוא דגש בשי"ן ובתי"ו, כגון הַשְּׁתַּיִם, מִשְּׁתֵּי־.
במקרא דגושה או השי"ן או התי"ו: מִשְּׁתֵי עֵינַי (שופטים טז, כח), מִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה (יונה ד, יא).
תנועה בהברה סגורה ולא מוטעמת (שאינה הברה סופית) אינה משתנה לשווא בנטייה. למשל: מַחְשֵׁב מַחְשְׁבִים מַחְשְׁבֵי־, הֶבְדֵּל הֶבְדֵּלִים, מֶרְחָב מֶרְחֲבֵי־, מִטְבָּח מִטְבָּחִים, דֻּגְמָה דֻּגְמָתוֹ, חָכְמָה חָכְמָתָהּ [1]; ובהברה הסגורה בדגש: מַגֶּבֶת מַגְּבוֹתֵיהֶם, הֶבְדֵּל הֶבְדֵּלִים, הֶשֵּׂג הֶשֵּׂגֵיהֶן, עִקָּר עִקְּרֵי־, שֻׁמָּן שֻׁמָּנִים.
גם כשההברה נפתחה בשל שווא נח שהפך לחטף, תנועתה אינה משתנה, כגון מַאֲמָר מַאֲמָרִים, הֶעֱתֵק הֶעֱתֵקִים. הוא הדין לתנועה בהברה שנפתחה בשל היעדר דגש בעיצור מעיצורי אהחע"ר, כגון נַהָג נַהָגִים, שִׁעוּר שִׁעוּרֵיהֶם, מְגֻחָךְ מְגֻחָכִים (ללא תשלום דגש); חָרָט חָרָטֵי־, תֵּאוּר תֵּאוּרִים, מְכֹעָר מְכֹעָרִים (בתשלום דגש).
1. נו"ן הבאה ישירות לפני עיצור אחר, יש בעברית החדשה נטייה לשומרהּ. האקדמיה סומכת את ידה על כיוון ההתפתחות הזה.
2. הפעלים בגזרת פ"נ מותרים בקיום הנו"ן בכל הצורות, כגון יִנְקֹם לצד יִקֹּם, נִנְטַשׁ לצד נִטַּשׁ, הִנְשִׁיר לצד הִשִּׁיר, להוציא את הפעלים האלה, שההבלעה בהם היא הכרח:
- בניין קל (הפעלים מובאים בזמן עתיד): יִגַּהּ, יִגַּע, יִגַּשׁ, יִדַּח, יִזֶּה, יִזַּל, יִטֶּה, יִטֹּל, יִטַּע, יִסַּח (=יעקור), יִסַּע, יִפַּח, יִפֹּל, יִצֶּה, יִשָּׂא, יִשַּׁל, יִשַּׁק, יִתַּךְ, יִתֵּן (וכן יֻתַּן), יִתֹּק, יִתַּר, יִתֹּשׁ.
- בניין נפעל: נִבָּא, נִבַּט, נִגַּב, נִגַּר, נִגַּף, נִגַּשׁ, נִדַּח, נִדַּף, נִדַּר, נִזַּק[1], נִחַם, נִחַת, נִטָּה, נִטַּל, נִטַּע, נִכָּה, נִכַּר, נִסַּח (=נעקר), נִסַּע, נִצַּל[1], נִקָּה, נִשָּׂא, נִשַּׁל, נִתַּז, נִתַּךְ, נִתַּן, נִתַּק, נִתַּר, נִתַּשׁ (וכן צורת הבינוני נִצָּח, כגון תְּשׁוּבָה נִצַּחַת).
- בניין הפעיל (והפעלים המקבילים בבניין הֻפְעַל): הִבִּיט, הִבִּיעַ, הִגִּיד, הִגִּיהַּ, הִגִּיעַ, הִגִּיר, הִגִּישׁ, הִדִּיד (שינה), הִדִּיחַ, הִדִּיף, הִדִּיר, הִזָּה, הִזִּיל, הִזִּיק, הִטָּה, הִטִּיל[2], הִטִּיף, הִכָּה, הִכִּיר, הִכִּישׁ, הִסִּיג[2], הִסִּיחַ, הִסִּיעַ, הִסִּיק (אש, מסקנה), הִפִּיחַ, הִפִּיל, הִפִּיק (=ביטא), הִצָּה, הִצִּיל, הִקִּיז, הִקִּיף[1], הִקִּישׁ[1], הִשָּׁה, הִשִּׂיא, הִשִּׁיא, הִשִּׁיב (רוח), הִשִּׂיג, הִשִּׁיךְ (נֶשֶׁךְ), הִשִּׁיל, הִשִּׁיק, הִתִּיז, הִתִּיךְ, הִתִּיק, הִתִּיר.
3. הנו"ן מתקיימת בפעלים כגון הִנְבִּיט, הִנְגִּיד, הִנְגִּישׁ, הִנְפִּיק, שנתייחדה להם משמעות שונה ממקבילותיהם שבהבלעת הנו"ן (הִבִּיט, הִגִּיד, הִגִּישׁ, הִפִּיק).
4. הפעלים שע' הפועל שלהם היא מן אהח"ע נוטים בקיום הנו"ן, כגון יִנְאַם, יַנְהִיג. יוצאים מן הכלל נִחַם, נִחַת.
כן נוטים בקיום הנו"ן פעלים אחרים, ובהם: יִנְבֹּט, יִנְבֹּר, יִנְגֹּד, יִנְוֶה, יִנְזֹף, יִנְקֹט, יִנְקֹף, נִנְקַט, הִנְמִיךְ, הִנְשִׁים.
5. צורות ציווי בבניין קל
- בבניין קל בצורות ציווי ממשקל יִפְעֹל הנו"ן בדרך כלל מקוימת, כגון נְטֹשׁ, נְקֹם. כשהנו"ן נבלעת בצורות העתיד, קיימות גם צורות ציווי בלי נו"ן, כגון טֹל, פֹּל.
- בצורות ציווי ממשקל יִפְעַל הנו"ן בדרך כלל חסרה, כגון טַע, סַע. ואולם כשהנו"ן מתקיימת בעתיד, קיימות גם צורות בנו"ן, כגון נְבַח.
- בפועלי ע' הפועל גרונית הנו"ן מתקיימת תמיד, כגון נְהַג.
- בפעלים של' הפועל שלהם יו"ד, הנו"ן מקוימת, כגון נְטֵה, נְשֵׁה.
במקרא יש נִטְעוּ ופעם אחת נְשָׂא (כנגד שָׂא בכל המקומות האחרים)
6. בשם הפועל של בניין קל הנו"ן מתקיימת. למשל: לִנְסֹעַ, לִנְטֹעַ, לִנְגֹּחַ.
בפעלים אחדים שם הפועל הוא על דרך גזרת פ"י ואלה הם: לָטַעַת (גם לִנְטֹעַ), לָגַעַת (גם לִנְגֹּעַ), לָגֶשֶׁת, לָשֵׂאת, לָתֵת.
לצד צורות שם הפועל לִנְדֹּר, לִנְטֹל, לִנְפֹּל מותרות הצורות לִדֹּר, לִטֹּל, לִפֹּל שיסודן בלשון חכמים והן בנויות על דרך צורות העתיד. כמו כן מותרות צורות נוספות על דרך זו, כגון לִתֵּן, לִשָּׂא, לִקַּח.
ראו עוד צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ.
צורת הבינוני עם כינוי המדבר: לזכר – חוֹשֵׁשְׁנִי, סָבוּרְנִי וגם חוֹשְׁשַׁנִי, סְבוּרַנִי וכיו"ב. לנקבה – חוֹשְׁשַׁתְנִי, סְבוּרַתְנִי וכיו"ב.
מ' השימוש ניקודה בחיריק, ובראש המילה שאחריה בא דגש חזק. אם המילה שאחריה פותחת באות מאותיות אהחע"ר, מ' השימוש מנוקדת בצירי.
המ"ם מנוקדת בחיריק לפני המילים חוּט, חוּץ (וכן לפני צורת הקיצור חוּ"ל) ובצורת המקור מִהְיוֹת.
על ניקוד יו"ד שוואית אחרי מ' השימוש ראו דגש חזק באותיות שוואיות, סעיף ג.
בצורות הבינונית קיימות שתי תבניות – בסיומת ־ָה או בסיומת ־ת (בדומה לצורות בשלמים). יש ששתי הסיומות משמשות, כגון מִתְפַּנָּה או מִתְפַּנֵּית, ואף קוֹרָה או קוֹרֵית; ויש שהתקבעה סיומת אחת, כגון נִבְנֵית, נִגְלֵית,[1] ולחלופין מִשְׁתַּחֲוָה, מְשֻׁנָּה.
ראו גם את הכלל על צורות הבינונית.
שם הפועל מגזרת ל"א בכל הבניינים מסתיים באל"ף, כגון לִקְרֹא, לְהִמָּצֵא, לְמַלֵּא, לְהִתְמַצֵּא, לְהַבְרִיא.
הערות
- צורת המקור של השורש מל"א בבניין קל היא מְלֹאת או מְלֹא.
- בפועלי ל"א בבניין קל השייכים גם לגזרת פ"י או פ"נ, בשם הפועל המסתיים בתי"ו – ע' הפועל מנוקדת בצירי, כגון לָצֵאת, לָשֵׂאת.
על התגבשות הכללים
הכללים בדקדוק ראשיתם עוד בימי ועד הלשון – בשנת תש"א (1941) – עת החל הדיון השיטתי בכללי נטיית השם, דיון שנסתיים בשנת תשמ"א (1981). בהמשך נדונו דיון שיטתי כמה מן הגזרות בנטיית הפועל. לצד הדיון השיטתי דנה ועדת הדקדוק בעניינים שוטפים שהביאה לפניה המזכירות המדעית בעקבות שאלות שהופנו מוועדות המינוח המקצועיות ומן הציבור הרחב.
לקראת הפרסום מחדש של ההחלטות בדקדוק נדרשה פעולה רחבת היקף של השלמת הכללים ותיקונם, ובעיקר האחדה והשלמה של הפרק המקיף והשיטתי – כללי נטיית השם.
השינויים שנדרשו נובעים מכמה סיבות. אחת מהן היא השינוי שחל בלשוננו, שהייתה ללשון חיה: אל כובד המורשת הסבוכה של העברית הצטרף גורם חשוב – הרגל הדיבור של הציבור. דוגמה לכלל שהתהפך על ראשו בעקבות הרגלים אלו היא נטיית השמות במשקל פְּעָלָה. נוסחו המקורי של הכלל היה: "משקל פְּעָלָה נוטה בדרך כלל בביטול הקמץ", ואילו עתה הכלל אומר ש"משקל פְּעָלָה נוטה בדרך כלל בקיום הקמץ". כך גם שונתה ההחלטה על הצורה גֻּבְיָנָה וההחלטה על כדור־רגל וכדור־סל, והותרו גּוּבַיְנָה, כדורגל וכדורסל. כללים אחדים בוטלו, ובהם הכלל שאסר את השימוש ב'נוכחי' "במקום שמקובל במקורותינו השימוש בכינויי הרמז: הזה, הזאת, האלה"; והכלל שקבע כי "מילים לועזיות תהיינה בסיומת הנקבה להוציא אותן המילים שיהיו בהן נימוקים לסטייה".
גם להתרחבות אוצר המילים נודעת השפעה על הכללים. הדבר אמור בעיקר במקומות שהכלל הושתת על הגדרה סמנטית. כך למשל לא היה אפשר להותיר על כנו את הכלל הנוגע לסיומת ־ָן. הכלל המקורי קבע ש"הקמץ הגדול מתקיים בסיומת ־ָן בשמות המציינים עיסוק או תכונה". ואולם אין בנוסח זה כדי לכלול שמות חדשים כמו מַזְגָן (וגם מילים ותיקות כמו אִילָן, בִּיתָן) ועל כן שונה נוסח הכלל, ולשונו עתה היא: "שמות המסתיימים ב־ָן וסיומת זו היא צורן סופי או חלק של המשקל […] הקמץ שבסיומת מתקיים בנטייה". מכלל זה יצאו שלוש רשימות של שמות. כך גם נעשה שינוי מפליג בנוסח הכלל שעסק במשקלים פָּעִיל, פְּעִיל: הקביעה ששמות הנוטים כשמות תואר הם במשקל פָּעִיל (דוגמת עָשִׁיר, בָּהִיר), והשמות האחרים במשקל פְּעִיל, דוגמת כְּבִישׁ, צְמִיג, הפכה להנחיה פנימית לקובעי המונחים. הסיבה לשינוי היא רשימה ארוכה מאוד של יוצאים מן הכלל.
בכללים אחרים שבהם מובאות רשימות של מילים היוצאות מן הכלל הושלמו והורחבו הרשימות על ידי סריקה של מאגרים ממוחשבים, ובראשם מאגר מונחי האקדמיה, ובעקבות בירורן של שאלות שהופנו מן הציבור. למשל ברשימת השמות שהקמץ מתקיים בהם המנויים בכלל קמץ בשמות שונים היו במקור שמונה שמות; ועתה יש יותר מעשרים שמות.
אין צורך לומר כי שינויים אלו וכיוצא בהם הובאו לאישור מליאת האקדמיה, שהרי אין בהם משום לבטי עריכה וניסוח בלבד, אלא עניינים שבמהות.
קובץ ההחלטות אינו ספר דקדוק
קובץ ההחלטות בדקדוק אינו ספר דקדוק ערוך ושיטתי. האקדמיה לא באה לכתוב את דקדוקה של העברית בת זמננו על כל ענפיו וסעיפיו, אלא להכריע במקום שנדרשה הכרעה בשל מסורות סותרות המהלכות בעברית לדורותיה או בשל התפתחויות המתרחשות בעברית החיה שאינן עולות בקנה אחד עם המורש לנו.
וגם זאת: המעיין בהחלטות האקדמיה עשוי למצוא בהן מגמות שונות ולא פעם אף מנוגדות. כמה גורמים מצטרפים לכך.
מורכבותה של הלשון – בעברית החדשה מתרוצצים יסודות מרבדים שונים, ועתה נוספו על אלה כיווני התפתחותה השונים, ולעיתים הסותרים, של העברית החיה. בתמונת הלשון המצטיירת לפנינו – שיש בה מזה ומזה ומזה – מתגלים בכל פינה ופינה פרטים רבים שאינם מתיישבים זה עם זה ופעמים שאי אפשר לכללם לכדי כלל אחד. את הקושי הזה מתאר זאב בן־חיים: "כאן, בענייני הדקדוק, בדברים הכלליים של הלשון, מתרכזת […] שאלת השאלות בעבודתנו: עימות הלשון כהווייתה בחיי יום יום כנגד המורש והמגובש מדורי דורות והתנגשותה במורש. ההיסוסים והספקות המעכבים בתחום זה את עבודתנו אינם בין שני פלגים בתוך האקדמיה – זה בעד חדש וזה בעד הישן – אלא הם בלבו של כל אחד מאתנו: מה לקרב מן החדש ומה לרחק?" (במלחמתה של לשון, תשנ"ב, עמ' 138).
דבקות בשיטה אחת, אחידה ועקיבה, משמעה דקדוק קפוא שיש בו שימור מוחלט של מורשת העבר או אימוץ גורף של המציאות הנוהגת. לא לכך האקדמיה שואפת, ולכן דקדוק שיש בו מקום לשיקול דעת ורצון לפשר בין שני הקטבים הללו נדון מעצם טבעו לתערובת של דקדוקים.
אחרי רבים להטות – החלטות האקדמיה מתקבלות ברוב דעות של חבריה. העושים במלאכה נבדלים זה מזה ברקעם ובהשקפותיהם ואף בדורם. וכדברי בן־חיים: "לא כל חברי הוועדה מסכימים זה עם זה בדעותיהם על הלשון, לא ראי הבלשן־החוקר כראי הסופר־האמן ולא ראי שניהם כראי המורה־הפדגוג" (זיכרונות האקדמיה ו תשי"ט, עמ' 67). כל עשייה היוצאת מתחת ידיהם של אנשים שונים – ולא של כותב דקדוק אחד – אי אפשר לצפות ממנה שתהיה עקיבה ושיטתית. תפקיד חשוב יש בעניין זה למזכירות המדעית של האקדמיה, בהבאת מלוא המידע לפני חברי האקדמיה ובהבאת החלטות לדיון חוזר במקרה הצורך.
מערכת השיקולים – בקבלת ההחלטות בדקדוק מובאים בחשבון שיקולים שונים (כמפורט להלן), וכל אחד מהם מכוון להכרעה אחרת. עצם הפעלתם יחד מחייבת קביעות שיש בהן פשרה, ומטבעה של פשרה שאינה מולידה עקיבות ושיטתיות.
השיקולים בפסיקות
הבסיס לדקדוק העברי – ובראש וראשונה למערכת הצורות – הוא המקרא וניקודו, אולם בקביעת הכללים נדרשה האקדמיה לפסוק גם במקרים שאין להם עדות במקרא, וכמו כן לא התחשבה בכמה וכמה נטיות חריגות הבאות בו. אף יש שנקבע כלל המנוגד לדרכו של המקרא. בכל ההחלטות האלה נשקל הממצא בתקופות הלשון השונות ובמסורות שבכתב ובעל פה.
יותר ויותר גבֵר משקלו של הנוהֵג בפי הדוברים מתוך הכרה בהתפתחותה הטבעית של העברית המתחדשת כשפה חיה ובהתבססותה בקרב ציבור הולך וגדל, גם אם הצורות הנוהגות בדיבור סוטות מן הדקדוק הקלסי. שוב ושוב האקדמיה מתחבטת בשאלה עד כמה להתחשב בצורות האלה ומתי יש להעמיד גבול ברור ולא להתיר שינויים מפליגים.
במידת האפשר האקדמיה חותרת להעמיד מערכת דקדוק סדורה ופשוטה. מגמת הפישוט באה לידי ביטוי כשיש ריבוי צורות במקורות, ולעיתים הפועל היוצא הוא דחיית צורות המתועדות במקרא או במקורות המאוחרים למקרא. למשל, בכללי תשלום הדגש נדחו כל הצורות החריגות כגון נֵהלת, אֵחר שבמקרא, וכן הצורה "מִאוּס" הנוהגת בציבור (ונקבע: מֵאוס). עקרון ההסדרה עומד גם ביסוד ההחלטה על הדגש החזק באותיות שוואיות גם במקום שבמקרא לא בא דגש חזק (כגון עִוְּרִים, אִשְּׁכֶם, כִּסַּאֲךָ), ועל צורות הנסמך חֲלַב־, לְבַן־, קֵן־ (לצד הצורות המקראיות חֲלֵב־, לְבֶן־, קַן־).
פעמים מה שהיה נדיר במקרא נקבע לדרך המלך בעברית החדשה. כך למשל הניקוד החריג של יו"ד שוואית בדגש – מִיְּרושתך (דה"ב כ, יא), מִיְּשֵׁנֵי (דניאל יב, ב) – נקבע לכלל בעברית של ימינו על סמך מסורות של לשון חז"ל ושל סידורי תפילה.
צורות הנוכחות והנסתרות בעלות התנועה החוצצת סגול מותרות בכל הבניינים בעתיד ובציווי. לדוגמה: תְּקוּמֶינָה (לצד תָּקֹמְנָה), תְּשִׂימֶינָה (לצד תָּשֵׂמְנָה), תְּסֻבֶּינָה (לצד תָּסֹבְנָה); תְּקִימֶינָה (לצד תָּקֵמְנָה), תְּסִבֶּינָה (לצד תָּסֵבְנָה); קוּמֶינָה (לצד קֹמְנָה), סֻבֶּינָה (לצד סֹבְנָה).