1. בדרך כלל אין כותבים יו"ד לסימון התנועה e, כגון אזור, נכר (נֵכָר), ממד (מֵמַד), מרב (מֵרַב), מצר (מֵצַר),[1] בהמה, זהה (זֵהֶה), גאה (גֵּאֶה), לאה (לֵאֶה), מרוץ (מֵרוֹץ), מחוש (מֵחוֹשׁ), אפוא; זהות (זֶהוּת); תצא, נדע; דקן (דֵּקָן), תזה, מתמטי.
2. כותבים יו"ד במקרים האלה:
(א) אם היו"ד היא חלק ממבנה המילה. למשל: יו"ד שורשית, כגון מיתר, תימן, הישיר; ריק, בין, ביצה, ביתו; אי (אֵי, וכן איפה, אילו, כיצד וכיו"ב); נהניתי, נאפית, הראיתם, תבנינה; יו"ד המייצגת אל"ף שורשית: מהימן (מְהֵימָן), מימרה (מֵימְרָה), מירכה (מֵירְכָה), רישה (רֵישָׁה); יו"ד בנטיית הרבים, כגון בני־ בניך בניה בנינו בניכם בנותיךָ בנותיכם, מנוייך מנוייה מנויינו מנוייהן, וכן שמימי, שתים־עשרה; יו"ד בנטיית מילות יחס על דרך הרבים: לפני־ לפניך לפנינו לפניכם, בלעדי־ בלעדיך בלעדינו; וכן במילים איבר, היכל, זְעיר, כילף, עירום, פיגם, פסיפס, צירי, קיסם, שיזף; במילים לועזיות – יו"ד המייצגת את הדו־תנועה eu ביוונית, כגון ניטרלי, איקליפטוס, אירופה.
(ב) אם בא צירי לפני אותיות אהחע"ר לתשלום דגש במקום חיריק, כגון חירש חירשים, קירח, היריון,[2] תיאבון,[2] ריאיון,[2] גירעון,[3] זירעון (זֵרְעוֹן), שירות, מיאוס, גירושים, חירות, מגירה (מְגֵרָה); תיאר, אירע, אירעו, גירה, ניחן, ניאות, ייעשה, תיהנה (תֵּהָנֶה), ליהנות (לֵהָנוֹת).[4]
(ג) בשמות בתבנית םֵםָה שיש בהם צירי המתקיים בכל הנטייה, כגון זיעה, לידה, קיבה, ריאה, תיבה וכן בשם שינה[5] (לעומת שמות כגון חמה [חֵמָה], מאה, עדה ['קהל'], עצה, פאה). אבל: אלה (עץ).
הערה: אין הדברים אמורים בשמות בלשון נקבה שנגזרו משמות בלשון זכר, כגון לצה, עדה (נקבת עֵד).
(ד) בצורות שם הפועל מנחי פ"י, כגון לישב, לידע, לילך.
(ה) בשמות במשקל הֶפְעֵל מגזרת פ"נ ועל דרך פ"נ, כגון היכר, הישג, היתר, היצע, היסט, ובשמות הגזורים מהם, כגון היכרות, הישגיות.
(ו) במילים יחידות:
(1) בצורות הנפרד עינב, שיכר, שיער[6] (במשקל פֵּעָל).
(2) בריכה (בְּרֵכָה), ברירה (בְּרֵרָה), עבירה (עֲבֵרָה) (במשקל פְּעֵלָה).
(3) פירות (פֵּרוֹת), ליצן וליצנות.
(4) לעיל, לעילא, מלעיל, גרידא (שמוצאן מן הארמית).
(ז) בצורות נפעל עתיד מדבר, כגון אישמר (אֶשָּׁמֵר/אִשָּׁמֵר), אימנע (אֶמָּנַע/אִמָּנַע), איבנה (אֶבָּנֶה/אִבָּנֶה), איאלץ (אֵאָלֵץ).
(ח) במילים לועזיות כגון רֵאָלִי, אִידֵאָל, תֵּאַטְרוֹן – שבאה בהן אל"ף בעלת תנועה אחרי תנועת e ואין אחרי האל"ף אם קריאה – תיכתב יו"ד לפני האל"ף: ריאלי, אידיאל, תיאטרון.[7]
מְעַרְבֹּלֶת (שווא במ"ם).
נקודתיים באות –
א. לפני ציטוט או דיבור ישיר. למשל:
(1) וזה לשון החוק: "תפקיד המוסד הוא לכוון את התפתחות הלשון העברית" וגו'.
(2) היו אומרים לי: "דברי עברית!"
ב. לפני פירוט שקדם לו ביטוי מכליל. למשל:
(3) לא רבים יכולים להתברך במידותיו כחוקר: עמקות בלתי מצויה, למדנות לאין קץ, יושר חסר־פשרות, אהבת האדם וחוכמה אמיתית וצרופה.
(4) אבקש לשלוח אליי את הפרסומים האלה:
1. לשוננו – שתי החוברות האחרונות
2. כללי התעתיק
3. לקט תעודות.
(לדוגמאות נוספות – ראו סעיף 2, סעיף 13 דוגמה 5, סעיף 19 ד דוגמה 7.)
ג. לפני מילים, צירופים או משפטים המוסרים את תוכן המוזכר לפניהם או את שמו. למשל:
(5) אדם זה נוכל ורמאי, בדאי, גנב אף רוצח; בקיצור: ברייה מסוכנת.
(6) פרק א: תחולה; פרק ב: פירוש מילים וביטויים.
(7) הערה: צורות ההפסק אינן נוהגות בדרך כלל בעברית החדשה.
ד. לפני משפטים שהם הסבר של מה שקדם להם. למשל:
(8) ספר בן־סירא ממלא חלל ריק בהיסטוריה של הלשון העברית: הוא חוליה יחידה כמעט בין ספרי המקרא המאוחרים ביותר ובין מגילות מדבר יהודה וספרות חז"ל.
(9) רק במסגרת המדינה יתפוס כל אדם את המקום הראוי לו: המהנדס יתכנן, הבנאי יבנה, הרופא ירפא והמנהיג ינהיג.
הערה: בשימושים ב–ד אפשר שיבוא קו מפריד במקום הנקודתיים (ראו קו מפריד ג).
בצד מִקָּח מותרת גם הצורה מֶקַח.
מַקָּף (מסורת אחרת: מַקֵּף).
לצד נִימָה מותרת צורת הזכר נִים (וברבים נִימִים – הן לנקבה הן לזכר).
נֹסַח (במלעיל) או נוּסָח (במלרע).
הנטייה המקובלת בפי הדוברים היא על פי נוּסָח: נוּסָחוֹ, נוּסָחִים נוּסְחֵי־ נוּסְחֵיהֶם.
סוֹרֵג (וברבים סוֹרְגִים) וגם סוֹרָג (וברבים סוֹרָגִים).
סִינָר (חיריק בסמ"ך וללא דגש בנו"ן).