זוג קווים מפרידים יכול לבוא –
א. לציון ביטוי מוסגר באמצע משפט (במקום פסיקים או סוגריים). למשל:
(1) לאמיתו של דבר אין שאלת אחדותה ההיסטורית של העברית – כפי שנראה בהמשך הדברים – חדשה עימנו.
(2) יש להרים על נס את עבודתו הפורייה של שד"ל בזמנו ואת מפעליו היקרים של – ייבדל לחיים – ר' חיים בראדי בדור הזה.
(לדרכים אחרות להפרדת ביטוי מוסגר ראו פסיק להפרדת ביטוי מוסגר, בעיקר דוגמה 5; סוגריים דוגמה 2.)
ב. לציון תמורה, בעיקר תמורה מפרטת הבאה באמצע משפט. למשל:
(3) לחלק מן הספרים החיצוניים – ובעיקר ספר בן סירא, ספר היובלים וצוואות השבטים – אפשר למצוא אזכורים בספרות היהודית של ימי הביניים.
(4) בסמינר בין־לאומי של מתרגמי גינתר גראס הוכר תרגומו של חיים איזק ל"דג הפוט" – ספר קשה במיוחד – כתרגום הקרוב ביותר לרוח המקור.
עַתִּיקָה היא צורת היחיד של עַתִּיקוֹת.
קו (מפריד) משמש גם לציון טווח ("עד") בין מספרים (בספרות או באותיות) או בין מקומות וכיו"ב. למשל:
- סעיפים ג–ח
- בשנים תשמ"ח–תשנ"ג
- עמ' 46–53
- בשעה 16.00–18.00
- קו חיפה–ירושלים; ערכים שלל–שתת
הערה א: נוהגים שלא לשים רווחים לפני הקו ואחריו.
הערה ב: טווח של מספרים ברצף של כתיבה עברית נכתב מימין לשמאל. למשל:
- פרקים 5–12 [ולא 12–5]
- בשנים 1858–1922
שם התואר פומבי מנוקד בחיריק: פֻּמְבִּי (וכן השם פֻּמְבִּיּוּת הנגזר ממנו).
הניקוד בחיריק מומלץ גם בתואר הפועל בְּפֻמְבִּי.
פַּלְצוּר (פתח בפ"א ושווא בלמ"ד).
פֻּמִּי, פֻּמִּית (קיבוץ בפ"א ודגש במ"ם).
פִּרְאִי הוא שם התואר הנגזר מן פֶּרֶא. התכונה היא פִּרְאוּת וגם פְּרָאוּת.
פַּרְוָר (בווי"ו). בנטייה פַּרְוְרֵי־. במקרא גם פַּרְבָּר, ונטייתה תהיה פַּרְבְּרֵי־.
1. בראש המילה כותבים יו"ד אחת, כגון ילד, ינשוף, יצור (יְצוּר).
בכלל זה גם היו"ד הבאה אחר אותיות השימוש (מש"ה וכל"ב), כגון הילד, וילד, כיום, לינשוף,[1] שיאמר, מיד (כגון מיד ליד), מידי (כגון "מִיָּדִי תבקשנוּ"), אבל בתואר הפועל ובשם התואר הגזור ממנו היו"ד נכפלת: מייד, מיידי.
2. בתוך המילה כופלים את היו"ד אם אין לפניה או אחריה אם קריאה, כגון בניין, עניין, לווייתן, צייר (צַיָּר), התיישבות; קריית־, בעיית־ בעייתי;[2] יופייך (יָפְיְךָ, יָפְיֵךְ), אופייה (אָפְיָהּ); מניין (מִנַּיִן), רגליים, אופַניים, שמיים, דברייך (דְּבָרַיִךְ), עלייך (עָלַיִךְ);[3] מייקר, תייסד, לייצר, הסתיים, מעוניין, שהחיינו, הייתה.
אבל ליד אם קריאה אין כופלים את היו"ד, כגון עוין, קריה, בעיה,[4] ראיה (רְאָיָה);[5] דיון, גיורת;[6] אופיו (אָפְיוֹ), ביטויה (בִּטּוּיָהּ); חיה (חַיָּה), היה, יהיה, יחיה (יִחְיֶה, יְחַיֶּה), החיה (הֶחֱיָה), החיו; מסוים, מעוין, גילויו (גִּלּוּיוֹ),[7] תיירה (תִּיָּרֶה). כך גם צייר (צִיֵּר), ראייה (רְאִיָּה) ראיית־ (רְאִיַּת־), מטרייה מטריית־, עירייה עיריית־ (בדוגמאות האלה ובמילים כיוצא בהן היו"ד העיצורית [השנייה] אינה נכפלת בשל סמיכותה לאם קריאה).[8]
יצאו מכלל זה המילים במשקל פַּיִל, שבהן אין כופלים את היו"ד (ואף אין מציינים ביו"ד את התנועה i), כגון בית, גיס, שיט (שַׁיִט), ליל;[9] וגם כשמצורפת להן הסופית ־ה: הביתה, לילה. הוא הדין במילה מים.
3. בסוף המילה אין כופלים את היו"ד, כגון גילוי, מצוי, גוי, נוי; הווי, מתי, אולי, די, ודאי, חשמַלאי.
יצאה מכלל זה היו"ד בסיומת ay המציינת כינוי מדבר, כגון עליי, בניי, ילדותיי, אבל לא לאחר יו"ד עיצורית אחרת, כגון סיכויי (סִכּוּיַי). כן תוכפל היו"ד במילים לועזיות אם אין לפניה אם קריאה, כגון ספּריי (spray), היי־טק.
4. אין כופלים את היו"ד אם הכפלתה תיצור רצף של יותר משתי יו"דים,[10] כגון ייסד (יְיַסֵּד, ולא יייסד); יירה (יִיָּרֶה, ולא ייירה).
פָּרְסִי (קמץ בפ"א).