פִּתְגָם וגם פִּתְגָּם (בגימ"ל רפה או דגושה).
הצורה פְּתַלְתַּל מותרת לצד הצורה פְּתַלְתֹּל.
סוגריים משמשים –
א. לציון הוספות מסבירות שאינן שייכות לגוף המשפט, ובייחוד אם הקֶשר שבין ההוספה ובין גוף המשפט רופף (לפי שיקול דעתו של הכותב) מכדי שיובלט בפסיקים או בקווים מפרידים. למשל:
(1) על אף חומו של אוגוסט הוא הקפיד ללבוש את חליפת הצמר הכהה (היא הייתה חליפתו היחידה).
(2) ר' יהודה אבן תבון (בהקדמה לחובות הלבבות) מתנצל על חידושיו באוצר המילים.
(ראו עוד פסיק להפרדת ביטוי מוסגר דוגמה 5; זוג קווים מפרידים א דוגמה 1.)
ב. להקפת פרטים שאינם מגוף הטקסט, כגון הוראות בימוי (במחזות) או תיאורים שאינם מדברי המרואיין (בראיונות) או מראי מקומות והפניות (בציטוטים). למשל:
(3) נהג: אני נהג, התפקיד שלי להביא את הנוסעים בשלום. (נשמעת זעקה איומה מבחוץ.)
(4) יהושע: אילו לא היית ילד, אפשר היה לשער שאתה גמד.
ילד (בזעם): אתה גמד! גזר גמדי. רואים מייד שאני לא גמד!
(5) "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח).
ג. לציון תגובה או הערה של הכותב לדברים שבמובאה, בכלל זה גם סימן קריאה או סימן שאלה משל הכותב. למשל:
(6) אתה פותח את הפפירוס וקורא, ואינך מאמין למה שאתה קורא: "שמעון בן כוסבא הנסי (הנשיא) על ישראל".
(לדוגמאות נוספות ראו סימן שאלה דוגמה 7; סימן קריאה א דוגמאות 9, 10.)
ד. לציון אותיות או מספרים הבאים לשם מניין (בראשי סעיפים וכיו"ב). למשל:
(7) בלימוד ההבעה בכתב על התלמיד לרכוש מיומנויות בשלושה מישורים: (א) הגישה לחומר ("הנושא"), לעיבודו ולעריכתו; (ב) ארגון הכתיבה; (ג) השימוש המובחן וההולם באוצר המילים ובמבנים התחביריים.
לעיתים משמש לצורך זה סוגר שמאלי בלבד. למשל:
(8) למושג הסתגלות שלוש משמעויות:
א) תהליך של התאמה של איבר מן האיברים לשינוי ארעי בתנאים
ב) תהליך שבו פרט או קבוצה מתאימים את עצמם לתנאי סביבה חדשים
ג) המצב של התאמה בין היצור החי ואיבריו ובין תנאי קיומו ותפקודו.
(ראו עוד: נקודה לאחר אות או מספר שעניינם מניין.)
צַבָּר (בפתח ודגש).
צַהֲרוֹן (פתח בצד"י וחטף פתח בה"א; בכל המשמעים).
א. אם משפט שלם העומד לעצמו מוקף סוגריים – סימן הפיסוק שלו יבוא בתוך הסוגריים. למשל:
(1) בתחום המינוח המקצועי יש צורך להבטיח שלעולם יתורגם מונח מסוים באותו האופן בכל מקום, שהרי שני תרגומים עלולים להטעות את השומע משל כאילו נתכוונו לשני עניינים. (למשל אם יכתוב פלוני על "עצרת האו"ם" ואלמוני על "האספה הכללית" של האו"ם, הקורא שאינו בקי עלול להניח שיש כאן שני מוסדות שונים.)
ב. כאשר הכתוב בין סוגריים מסתיים בסימן שאלה, בסימן קריאה או בשלוש נקודות, אין משמיטים את סימן הפיסוק הראוי לבוא לאחר הסוגריים. למשל:
(2) הלשון היא מעצם טבעה המוסד החברתי המשתנה במהירות רבה יותר ממוסדות חברתיים אחרים (ובייחוד הדברים אמורים בעברית בת זמננו!).
ג. אין שמים פסיק, נקודה ופסיק, קו מפריד או נקודתיים לפני סוגריים.
קוּף (המחט) וברבים קוּפִים (בשורוק וללא דגש בפ"א בנטייה). בכתבי היד של המשנה נמצאת גם הנטייה בדגש: קוּפּוֹ.
קַיָּמָה (פתח בקו"ף ודגש ביו"ד; המילה נכתבת בה"א בסופה).
סוג הסוגריים: סוגריים עגולים ( ); סוגריים מרובעים [ ]; וכן סוגרים מזוּוים < >; סוגריים צומדים/מסולסלים { }
א. כשצריכים להקיף בסוגריים מילים בתוך רצף הנתון כולו בסוגריים, משתמשים בצורות שונות של סוגריים. למשל:
(1) אי אפשר להסביר מתוך כללי הניקוד את היו"ד במילה אֵיד (אסון, כנגד אד [קיטור]).
(2) תן דעתך על מאמרו של נחום סוקולוב "מגפת המליצה הנכריה" (מאזנים א [תרצ"ד], חוברת ו, עמ' 38 ואילך).
ב. סוגריים מרובעים משמשים לסימון הוספות והשלמות למובאה. למשל:
(3) בסעיף Iב נאמר: "[תפקידו של ועד הלשון הוא]… לשמור על תכונתה המזרחית של הלשון…"
(על נקודות לסימון השמטה הנתונות בסוגריים מרובעים ראו רצף נקודות א הערה ודוגמה 2.)
ג. לעיתים, בעיקר בספרות מקצועית – כגון בההדרת כתבי יד, משתמשים גם בסוגריים מזווים ובסוגריים מסולסלים.