צורת היחיד של קַשְׂקַשִּׂים היא קַשְׂקַשׂ. קַשְׂקֶשֶׂת היא שם המחלה.
הכתיב בשי"ן שמאלית עדיף; הכותב בסמ"ך אינו משתבש.
שׁוֹבֵר (וברבים שׁוֹבְרִים) וגם שׁוֹבָר (וברבים שׁוֹבָרִים).
שם התואר מן שְׁטָר הוא שְׁטָרִי (שווא בשי"ן, קמץ בטי"ת).
שֶׂכְוִ֫י (במלרע). בכתבי יד מדויקים של המקרא הטעמת המילה מלעיל.
שִׁלְשׁוּל (בעל החיים; חיריק בשי"ן הראשונה).
שֻׁמָּן (קיבוץ בשי"ן ודגש במ"ם).
תּוֹסֶפְתָּן וגם תּוֹסַפְתָּן (סגול או פתח בסמ"ך).
תַּחַל (בשני פתחים).
1. ניקוד עזר
במקום שיש חשש לדו־משמעות בקריאת המילה, מומלץ להשתמש בניקוד עזר, כגון סימון מקצת התנועות, סימון מפיק ושי"ן שמאלית.
לדוגמה: הֶקשר (להבדיל מן הקֶשֶר); מצווֹת (להבדיל מן מצוַות); מכוּון (להבדיל מן מכַוון); התכונַנו (להבדיל מן הִתְכּוֹנְנוּ);[1] כרתָּ (להבדיל מן כָּרַת);[1] אסְפה (להבדיל מן אסֵפה); שונוּת (להבדיל מן שונוֹת); ילדהּ (להבדיל מן יַלְדָּה [שם עצם] ומן יָלְדָה [פועל]); קשׂקשׂ (להבדיל מן קִשְׁקֵשׁ).
2. דרכי שילוב הניקוד בכתיב המלא
הרוצה לשלב את הניקוד במילים הכתובות בכתיב המלא, ינקוט דרך זו:
א. כל סימני הניקוד משמשים, למעט קיבוץ, הווי אומר: קמץ ופתח, צירי וסגול, חיריק, חולם, שורוק, שווא וחטפים, דגשים (חזקים וקלים), מפיק ונקודות ההֶבחן של השי"ן. הקמץ הקטן משמש רק באותיות השימוש, כגון וָאֳונִיּוֹת.
ב. כל וי"ו המציינת u תנוקד בשורוק, כגון חוּלְצָה, מוּעֲמָד.
ג. וי"ו המציינת o תנוקד בחולם, למעט וי"ו המייצגת חטף קמץ. לפיכך: כּוֹתֶל, שְׁלוֹשֶׁת־; חוֹכְמָה, כּוֹתְלֵי־, שְׁלוֹשְׁתָּם, מוֹעֳמָד; אבל חֳורָפִים.
ד. וי"ו ויו"ד עיצוריות מוכפלות ינוקדו באות הראשונה, כגון הַוַּועַד, הָיְיתָה, יָדַיִים. במילים כגון מטרייה, צִייר, שבהן היו"ד הראשונה מציינת את התנועה i, סימן התנועה יבוא ביו"ד השנייה: מִטְרִייָּה, צִייֵּר (ראו כלל ו, 2).