סימן שאלה בא אחרי משפט המביע שאלה (ובכלל זה גם ביטוי או מילה שהם משפטים חסרים או קטועים). למשל:
(1) מי היה ראש הממשלה הראשון?
(2) כלום לעצותיהם הוא צריך?
(3) אתה מדבר ברצינות?
(4) באמת?
(5) מדוע?
הערה א: במשפט תמיהה מודגש יבוא לפעמים סימן קריאה לאחר סימן השאלה. למשל:
(6) איך עלה הדבר על דעתך?!
הערה ב: אחר שאלה עקיפה אין שמים סימן שאלה. למשל:
(7) תהיתי מה פשר הדבר.
(לדוגמה נוספת ראו נקודה בסוף משפט דוגמה 3.)
הערה ג: סימן שאלה מוקף סוגריים אינו שייך לגופו של המשפט, והכותב מוסיפו כדי להביע ספק באמיתותם של דברים האמורים במשפט. למשל:
(8) פלוני טוען: "רשע וטוב לו לא ראיתי(?) מימיי".
(על תפקיד הסוגריים בדוגמה 8 ראו סוגריים: שימושים ג.)
תַּחְרִים וגם תַּחֲרָה הם מעשה רקמה חרורה. צורת הרבים היא תַּחְרִימִים וגם תַּחֲרוֹת.
א. סימן קריאה בא אחרי משפט המביע ציווי, משאלה, תמיהה, התרגשות ופתוס, חשיבות של דבר וכדומה (ובכלל זה גם ביטוי או מילה שהם משפטים חסרים או קטועים). למשל:
(1) שמרו על עצמכם!
(2) הס!
(3) יהי חלקי עימכם!
(4) כמה נאים מעשיה של אומה זו!
(5) לא! לא! אינני מעשן.
(6) אדרבה! נסה נא לעשות כמותו. (במקום סימן קריאה יכול לבוא פסיק. ראו פסיק להפרדת ביטוי המכוון לאמירה קודמת.)
(7) חייל! עצור! (במקום סימן הקריאה הראשון יכול לבוא פסיק. ראו פסיק להפרדת פנייה [דוגמה 1].)
הערה א: אחר קריאה עקיפה אין שמים סימן קריאה. למשל:
(8) רק אז נודע לי מה נורא המקום ההוא.
(לדוגמה נוספת ראו נקודה בסוף משפט דוגמה 4.)
הערה ב: סימן קריאה מוקף סוגריים אינו שייך לגופו של המשפט, והכותב מוסיפו כדי לציין שהדברים האמורים במשפט נכונים, בייחוד כשיש חשש לאי־דיוק או לטעות סופר וכדומה. למשל:
(9) על כך נאמר במדרש "יפה כתבתה(!) אותה".
(10) למעלה מעשרת אלפים איש (!) ליוו את המנהיג לבית עולמו.
(על תפקיד הסוגריים בדוגמאות 9 ו־10 ראו סוגריים: שימושים ג.)
ב. במשפט תמיהה מודגש יבוא לפעמים סימן קריאה לאחר סימן השאלה (ראו סימן שאלה הערה א).
שלוש נקודות רצופות מורות –
א. על השמטה בציטוט דברים. למשל:
(1) "…וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה… מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה" (שמות ג, ב–ג).
הערה: במקום שהקורא עלול לחשוב ששלוש הנקודות היו במקור המצוטט, נותנים את שלוש הנקודות בסוגריים מרובעים. למשל:
(2) דוד ילין דיבר על "המבטא הנכון המזרחי […] שאי אפשר לזוז ממנו מצד האמת המדעית ושאין לוותר עליו […] מפני התועלת".
ב. על השמטה כאשר הקורא (או השומע) יכול להשלים את ההמשך. למשל:
(3) מה ששנוא עליך… [ההשלמה הצפויה: אל תעשה לחברך.]
(4) ירצו יאכלו… [ההשלמה הצפויה: לא ירצו לא יאכלו.]
ג. על רמז מן הכותב שיש לו מחשבות או רגשות שאינו מעלה אותם בכתב, וכן על שתיקה, על קיטוע בדיבור או על דיבור מושהה ומהורהר שאינו רצוף ופסקני, על שיבוש או ערפול במחשבה או בזיכרון או על שיסוע דברים הנמסרים מפי דובריהם. למשל:
(5) אבל מי יודע… מי יודע אם כך היינו צריכים לעשות, מי יודע אם אי־אפשר היה למצוא עצה אחרת… מי יודע אם לא מיהרנו…
(6) הורגש לרגעים אפילו מין כובד מיוחד, מיותר… [וראו באותו תפקיד גם קו מפריד ב.]
(7) "אני מציעה לקיים הצבעה חוזרת," אמרה שגית, "בכלל לא ידעתי שאפשר להימנע."
"בסדר," הסכים מושיק, "מי ב…"
"אין דבר כזה!" צעק יואב בכעס, "אין הצבעות חוזרות."
ד. על אירוניה, לגלוג או חוסר אמון. למשל:
(8) (מתוך ספר הבדיחה והחידוד:) שלושה סוסים יש לי ושלושתם למדנים. אחד קיים לו: "ייהרג ואל יעבור"; השני פוסק: "שומע כעונה"; והשלישי סובר: "שב ואל תעשה עדיף"…
רצף קווים מפרידים (שניים ויותר) מצוי בספרות כדי לציין תיאור או עמדה רגשית שהמחבר מעדיף שלא להביעם במילים. אין כללים לשימוש זה, והוא מסור לידיו של הכותב. למשל:
(1) זְמַן מָה הוּא מִשְׁתַּהֶה: הֲרֵי הָיָה כָּאן מַשֶּׁהוּ,
קָרוֹב מְאֹד, מַטְרִיד. מָה זֶה הָיָה – –
(2) אֲבָל עַתָּה הַשִּׁכְחָה גּוֹבֶרֶת – – –
(לציון קיטוע ראו גם קו מפריד ב, שלוש נקודות ג.)
השמות מובאים לפי סדר האל"ף־בי"ת.
צורת הרבים של אַגָּן היא אַגָּנִים או אַגָּנוֹת.