צורת הרבים של אָחוּ היא אֲחָוִים. נטייתו: אָחוּ־, אַחְוִי, אֲחָוִים, אַחְוֵי־.
צורת הרבים של אֶשֶׁךְ היא אֲשָׁכִים (ולא אֶשְׁכַּיִם).
צורת הרבים של אַשְׁפָּה בהוראת 'זבל' היא אַשְׁפַּתּוֹת (בצד אַשְׁפּוֹת).
בהוראת 'אשפת חיצים' אֲשָׁפוֹת.
צורת הרבים של דּוּד היא דְּוָדִים (וגם דּוּדִים).
צורת הרבים של דְּלַעַת היא דְּלוּעִים.
צורת הרבים של כִּבְשָׂה היא כְּבָשׂוֹת וגם כְּבָשִׂים.
החלטה זו היא שינוי של החלטה קודמת שהתקבלה בישיבה רכח.
נוהגים להקיף במירכאות (כפולות או יחידות):
א. דיבור ישיר או ציטוט. למשל:
(1) "אדם מתקן עצמו מתקן עימו את העולם", אמר עגנון.
(2) אפשר כמדומני כבר לקיים בנו את הכתוב "ושבו בנים לגבולם".
ב. שם של יצירה (ספר, מאמר, שיר, סרט וכדומה) או שם פרטי של מוסד (מפעל, אגודה וכדומה), ובייחוד כשהם מובאים בתוך משפט. למשל:
(3) את השיר 'על השחיטה' כתב ביאליק בשנת תרס"ג.
(4) בקולנוע "מוגרבי" בתל אביב הוקרן הסרט "השוטר אזולאי".
ג. מילה הזקוקה להבלטה במשפט, בייחוד כשאינה משמשת במשמעותה הרגילה או בתפקידה הרגיל. למשל:
(5) המילה 'כי' משמשת בארבע משמעויות.
(6) הציונות אינה "שם פרטי" אלא "שם משפחה".
(7) אדם מופיע בטלוויזיה והציבור "מתרשם" כך או אחרת מאישיותו.
הערה: בבחירת סוג המירכאות – כפולות או יחידות – יש מנהגים שונים בהוצאות לאור ובמערכות כתבי עת. האקדמיה לא קבעה מסמרות בעניין זה.
צורת הרבים של מִכְסָה היא מִכְסוֹת (על דרך מִשְׂרָה – מִשְׂרוֹת).
צורת הרבים של עָקֵב היא עֲקֵבִים (גם עֲקֵבוֹת), עִקְבֵי־ (גם עִקְבוֹת־).
צורת הרבים של עִקְבָה היא עֲקֵבוֹת, עִקְבוֹת־ (על דרך יָעֵל יַעֲלָה יְעֵלִים יְעֵלוֹת יַעֲלוֹת־; יָעֵן [בת־]יַעֲנָה יְעֵנִים).
האקדמיה סומכת את ידה על ההבחנה בעברית החדשה בין השם עָקֵב לציון החלק האחורי של כף הרגל או הנעל ובין השם עִקְבָה לציון סימן שמטביעה כף הרגל ולהוראות קרובות בהשאלה.
צורת הרבים של תִּינוֹק היא תינוקות.