א. במילים שלפניהן אותיות השימוש מש"ה וכל"ב, והאותיות האלה אינן חלק של הדיבור הישיר או של הדבר המובא, שמים את המירכאות אחריהן. למשל:
(1) ה"חברה'מן" של ימי הפלמ"ח הפך ל"אאוט".
(2) ב"הארץ" הוכחשה הידיעה ש"המידע הושתל על ידי גורם ממשלתי".
אבל:
(3) אלה הולידו את "הדרוויניזם החברתי".
ב. כשיש צורך לשים במירכאות חלק מן הכלול כבר במירכאות, משתמשים במירכאות שונות מן הקודמות. למשל:
(4) במאמרה של הסופרת נאמר: "אולי האיור המשעשע ביותר לעקרון ה'איך' לעומת ה'מה' הוא אותה כתובת 'גרפיטי' שהופיעה על קיר של בית בגריניץ' וילג': 'היו נגד אלימות – או שאני הורג אתכם'". (או: … <<היו נגד אלימות – או שאני הורג אתכם>>".)
ג. כשיש צורך להבחין בין שני שימושים במירכאות בטקסט אחד, אפשר להשתמש בשני סוגי מירכאות. למשל:
(5) במשפט "הנוסע האריך בסיפור תלאותיו" המילה 'סיפור' היא שם פעולה, ואילו במשפט "קראתי סיפור של ביאליק" המילה 'סיפור' היא תוצאת הפעולה.
הערה: בכתיבת יד ובאמצעי הדפוס המסורתיים נהוג לסמן מירכאות פותחות בתחתית השורה („–”; ‚–’). במכשירים שאין בהם מירכאות בתחתית השורה משתמשים במירכאות עליונות.
בהבאת דיבור ישיר בין מירכאות מצטרפות שתי מערכות פיסוק: הפיסוק של הטקסט המצוטט והפיסוק של הכותב. ראוי להימנע מגיבוב של סימנים רצופים, ועל כן יש לוותר לפעמים על סימן פיסוק השייך לאחת המערכות. הינה שתי שיטות הנוהגות בעניין זה:
שיטה א
סימן הפיסוק יבוא לפני המירכאות. למשל:
(1) והוא אמר: "אין דבר. זה בסדר."
(2) הוא פרס זרועותיו וקרא: "ריבונו של עולם!"
(3) "האם יכול אלוהים," שאל, "לברוא סלע שיהיה כבד כל כך עד שלא יוכל להרים אותו?"
(4) "מצוין," אמר, "אם כך אין מה לדאוג."
(5) "אני מסכימה," אמרה. "מתי ניסע?"
[הנקודה מציינת שהציטוט מורכב משני משפטים נפרדים.]
(6) "פרנסה טובה?"
"מכובדת."
אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף המשפט הראשי, יבוא סימן הפיסוק המתאים מחוץ למירכאות. למשל:
(7) איפה נאמר "אבן מקיר תזעק"?
שיטה ב
כשהציטוט מובא בסוף משפט תבוא הנקודה אחרי המירכאות. למשל:
(8) והוא אמר: "אין דבר, זה בסדר".
אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף הציטוט, יבוא סימן הפיסוק המתאים בתוך המירכאות, ולא תבוא נקודה אחרי המירכאות. למשל:
(9) הוא פרס זרועותיו וקרא: "ריבונו של עולם!"
(10) אני שואלת את השומר: "לאן אני צריכה ללכת?"
כך גם בהבאת ציטוטים בלא משפט ראשי:
(11) "פרנסה טובה?"
"מכובדת".
כשהציטוט מובא בראש המשפט יבוא פסיק אחרי המירכאות. למשל:
(12) "מסכן אבא", אמרה לי בצאתנו משער החצר.
אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף הציטוט, יבוא סימן הפיסוק המתאים בתוך המירכאות, ולא יבוא פסיק אחרי המירכאות. למשל:
(13) "לְמה אפשר לצפות?" נד בראשו.
כשהציטוט מפוצל, עשוי הפסיק לתרום לגיוון ההנגנה או לגיוון המשמעות, ועל כן הכותב חופשי לסדר את סימני הפיסוק על פי הגיונו. למשל:
(14) "בסדר", אמר, "עלה. כל העולם כבר ער".
[הפסיק מציין הפסקה בין הציטוט למשפט הראשי.]
(15) "בסדר," אמר, "עלה. כל העולם כבר ער".
[הפסיק מציין הפסקה ברצף הדיבור בתוך הציטוט.]
גרש משמש לקיצור מילה, ומקומו אחר האות האחרונה הנכתבת של המילה המקוצרת. למשל:
וגו' (וגומר), מס' (מספר), עמ' (עמוד), ר' (רבי, רב; ראה, ראו).
גרשיים משמשים לסימון ראשי תיבות, והם באים לפני האות האחרונה של הקיצור (ואינם מוזחים משָם בנטייה). למשל:
בי"ס (בית ספר), לענ"ד (לעניות דעתי), צה"ל (צבא ההגנה לישראל), עכו"ם (עובד כוכבים ומזלות; ולא עכ"ום); רש"י (רבי שלמה יצחקי).
ובנטייה: ח"כים, רמטכ"לים, רס"ריות, וכן בשמות התואר הנגזרים: תנ"כי, צה"לי.
(ראו גם על כתיבת אות סופית בראשי תיבות.)
א. לפי הכללים הללו (סעיפים 29–30) אין לשים נקודה אחר המילה המקוצרת, אלא גרש (או גרשיים בראשי תיבות). למשל:
ס' (סימן; ולא ס.); מס' (מספר; ולא מס.); ד' בן־גוריון (ולא ד. בן־גוריון); ת"ד (תא דואר; ולא ת.ד.); נ"ה אימבר (נפתלי הרץ אימבר, ולא נ. ה. אימבר).
אין לסמן את אותיות השורש בנקודות (ש.מ.ר). שתי הדרכים שמ"ר, ש-מ-ר – כשרות.[1]
ב. את המילה דוקטור מקצרים ד"ר. קיצור זה אינו על פי הנוהג העברי, ולכן ראוי שלא לנהוג כך במקרים נוספים. על כן ראוי לקצר את מגיסטר – מג' (ולא מג"ר), ולכתוב את השם ירושלים במלואו.
מסמנים בגרשיים ראשי תיבות המקצרים מילה לועזית בעלת שני רכיבים, כגון מ"מ, ק"מ, ק"ג, אף על פי שהם מציינים מילים הנכתבות בתיבה אחת (מילימטר, קילומטר, קילוגרם וכיו"ב).[2]
ג. נוהגים לסמן בגרשיים ראשי תיבות שמקורם בלעז, כגון אונסק"ו, ימק"א, אך לא ראשי תיבות שמקורם בערבית כגון פתח, חמאס.[3]
ד. מוטב שלא להפריז בכתיבה המקוצרת המקשה על שטף הקריאה. במקום שבאים לכבד אין מקצרים, ולכן ראוי לכתוב גברת נכבדה או אדון נכבד (ולא: ג"נ או א"נ). כמו כן אין להשתמש בתיבות המקוצרות שלא בשימושן המקובל. כך אין לקצר את התיבה 'מספר' במשפט כגון "מספר המשתתפים אינו ידוע" (קיצורה של התיבה מקובל רק בכגון אלה: מס' טלפון, מס' בית).
ה. מותר שלא לכתוב גרשיים בראשי תיבות הגוּיים שנגזר מהם שורש המשמש בצורות פועל וכדומה. למשל:
- דּוּ"חַ או דּוּחַ (נגזר הפועל דִּוַּח ששורשו דו"ח);
- מַכָּ"ם או מַכָּם (נגזר מוֹכֵם [=מפעיל מכ"ם] ששורשו מכ"ם).
הערה א: באותיות המשמשות לציון מספרים בעיקר של פרקים, פסוקים, עמודים, שורות וכדומה, אין צורך לשים גרש או גרשיים (בשימושים אחרים נהוג לשים גרש או גרשיים, למשל ד' אמות, ל"ו צדיקים; וכן בציון השנה העברית והיום בחודש: ט"ו באב, ה' באייר תש"ח).
הערה ב: בשמות האותיות – כגון אל"ף, בי"ת, וי"ו, כ"ף, צד"י, תי"ו – הגרשיים מציינים כי אין אלו מילים ממשיות.
א. שתי מילים ויותר המצטרפות למושג אחד, יש המסמנים במקף את הקשר ההדוק ביניהן. למשל:
בעל־בית, בית־מדרש, אב־בית־דין, אבי־אבות־הטומאה, שיקול חברתי־כלכלי, בן־יומו, ארץ־ישראלי, השלושה־עשר, אדם־מפלצת, תל־אביב.
ב. יש המסמנים מקף בין שתי תמניות של אותה מילה כשהן באות יחד לציין תיאור פועל. למשל:
שלבים־שלבים, אחד־אחד, איש־איש, יום־יום.
במקרים אלו (א–ב) אין המקף חובה.
ג. ראוי לסמן מקף אחרי תחיליות ולפני סופיות. למשל:
בין־לאומי, דו־שיח, האי־אמון, מוליכות־על.
ד. בכתיבה של צירוף אותיות לועזיות שמים מקף בין שמות האותיות. למשל:
די־די־טי, סי־אן־אן, או־קיי, סי־איי־אֵיי (=CIA), קא־גה־בה.
ה. שמים מקף ברצף שיש בו שני סוגי גופנים, כגון אותיות ומספרים. למשל:
המאה ה־12, פגיעה ב־DNA.
הערה א: יש לשים לב להבדל בין מקף (הבא לחבר), ובין קו מפריד (הבא להפריד). המקף צמוד למילה שלפניו ולמילה שלאחריו, ומסמנים אותו בגובה ראשי האותיות (אם אפשר). הקו המפריד מסומן בגובה אמצע האותיות ויש רווח בינו ובין המילים שלפניו ושלאחריו.[1]
הערה ב: המקף הבא במקרא שימושו אחר, והוא שייך בעיקרו לטעמי המקרא: הוא מורה על צירוף שתי מילים או יותר הנקראות בטעם אחד, וצירוף זה תלוי בנסיבות מוזיקליות.
בעת כתיבת טקסט שיש בו חלקים הכתובים לועזית מתעוררות בעיות בשימוש סימני הפיסוק, בגלל כיוון הכתיבה ההפוך. בעיקר מתעוררות בעיות כשהחלק הלועזי נמשך משורה לשורה. בנספח זה מוצעות הנחיות למקרים מסוג זה.
א. סימני ההפסק (נקודה, פסיק, נקודה ופסיק וכו')
בעת המעבר מן הלועזית לעברית יבוא סימן הפיסוק במקום הראוי לו על פי הסדר העברי (אבל סימן פיסוק השייך לרצף הלועזי יבוא על פי הלועזית). למשל:
(1) עיין גם בספרו של מילר, E. F. Miller, The Influence of Gesenius on Hebrew Lexicography, 1927. כאן רק נזכיר וכו'.
(2) הוא היה שואל לשלומי, בדרך כלל במילים "And how is the boy", ומנסה לדובב אותי קצת.
כשבא טקסט באותיות לועזיות בסוף פסקה, קיימים כמה מנהגים בעניין סימון הנקודה. יש הנוהגים לתת את הנקודה בצד שמאל על דרך העברית. למשל:
(3) לאחרונה דן בבעיה זו ח"י פולוצקי: "A Point of Arabic Syntax; the Indirect Attribute", Israel Oriental Studies 8 (1978), pp. 159–173.
יש נוהגים לתת את הנקודה בצד ימין על דרך הלועזית. למשל:
(4) לאחרונה דן בבעיה זו ח"י פולוצקי: "A Point of Arabic Syntax; the Indirect Attribute", Israel Oriental Studies 8 (1978), pp. 159–173.
ויש שאינם מסמנים נקודה לא מימין ולא משמאל.
ראוי לנקוט שיטה מן השיטות ולנהוג בה עקיבות.
ב. סוגריים
טקסט באותיות לועזיות הבא בסוגריים בתוך טקסט עברי – יבואו הסוגריים על פי העברית (גם במקרה של מעבר משורה לשורה), כלומר סוגר ימני יבוא בין הטקסט העברי לטקסט הלועזי, וסוגר שמאלי יבוא לפני המשך הטקסט העברי. למשל:
(5) עליך להכיר את מנגנון הפתיחה (opening
mechanism) של יציאת החירום.
ג. מירכאות
טקסט באותיות לועזיות הבא בתוך רצף עברי – ברוב המקרים השימוש באות לועזית מייתר את המירכאות. אם בכל זאת יש צורך במירכאות יבואו המירכאות לפי הסדר שקובע הטקסט הלועזי, גם במקרה של מעבר משורה לשורה. למשל:
(6) איש המאפיה פסע חרש בסמטה הצרה מחזיק בחוזקה
את אקדחו וחושב לעצמו על ה־offer he couldn't"
"refuse ששמע כמה דקות לפני כן.
א. בספרות התורנית נהוג לסמן נקודה כהפניה לעמוד א של הדף ונקודתיים כהפניה לעמוד ב. למשל:
שבת ט. (=דף ט עמוד א); יבמות כג: (=דף כג עמוד ב).
ב. בספרות הרבנית ובספרות העשויה בדמותה מוצאים גרשיים במילים זרות לשם הבדלתן מן העבריות וכן במילים שהכותב מבקש להדגישן (לציון משחק מילים וכדומה). למשל:
(1) המנפצו – קרפי"ר בלע"ז (רש"י בשבת עג ע"א), המיסך – אורדי"ר (שם).
(2) וזהו שאמר מזמור לדוד בהיותו במדב"ר יהודה דוקא. (מאמרי אדמו"ר הזקן; המילה "במדב"ר" מודגשת כי היא מושא הדרשה.)