1. בעבר נסתר הצורה הארוכה משמשת רק בפועלי ל"י, כגון עָשָׂהוּ. לפי זה הצורה בנסתר היא שְׁמָרוֹ (ולא שְׁמָרָ֫הוּ); וכן בנוכח שְׁמַרְתּוֹ (ולא שְׁמַרְתָּ֫הוּ).
2. בבניין קל בשורשי ל"י לצד צורות על דרך לשון המקרא כגון פָּדַנִי, פָּדָהוּ יש גם צורות על דרך לשון חכמים כגון פְּדָאַ֫נִי, פְּדָאוֹ, וכן בנוכח לצד פָּדְךָ – פְּדָאֲךָ (ולא פְּדָאָךְ).
3. בבניין הפעיל בגזרות ע"ו והכפולים בפעלים בגוף השלישי בעלי הכינויים החבורים ה"א הבניין מנוקדת בחטף סגול: הֱשִׁיבַנִי הֱשִׁיבְךָ הֱשִׁיבוֹ וכו', הֱשִׁיבַתְנִי וכו', הֱשִׁיבוּנִי וכו'; הֱסִבַּנִי הֱסִבְּךָ הֱסִבּוֹ וכו'.
בגופים ראשון ושני הניקוד בחטף פתח – על דרך וַהֲבֵאתָהּ (דברים כא, יב), וַהֲמִתִּיהָ (הושע ב, ה).
במקרא גם צורות גוף שלישי בחטף פתח, כגון וַהֲשִׁיבְךָ (בראשית מ, יג), הֲפֵרָם (במדבר ל, יג).
4. בצורת הנוכחת חבורת כינוי המדברים התי"ו מנוקדת בחיריק (מלא): שְׁמַרְתִּינוּ ('שמרת אותנו').
במקרא הוֹרַדְתֵּנוּ (יהושע ב, יח).
5. בריחוק מן הטעם (לפני הכינוי לנוכחים ולנוכחות) הקמץ בצורות כגון שְׁמָרַתְכֶ֫ם ('שָמרה אתכם'), שְׁמָרוּכֶ֫ם ('שָמרו אתכם'), מְצָאתִיכֶ֫ם ('מצאתי אתכם') אינו משתנה לשווא, וכן בפועלי ע"ו כגון שָׂמוּכֶ֫ם ואף בפועלי ל"י כגון פָּדַתְכֶ֫ם, פָּדוּכֶ֫ם.
כאשר תנועה משתנה לשווא בנטייה, ולפניה שווא נע (או חטף) – תנועה באה במקום השווא הנע (או החטף). למשל: דְּבָרִים דִּבְרֵי־, נְדָבָה נִדְבַת־, עֲנָפִים עַנְפֵי־, נֶאֱמָנִים נֶאֶמְנֵי־, מַעֲשֵׂר מַעַשְׂרוֹת, חֲשֵׁכָה חֶשְׁכַת־.
תנו דעתכם שאחרי השווא בדרך כלל לא יבוא דגש קל. יוצאים מכלל זה המילים: כְּסָפִים כַּסְפֵּי־, נְסָכִים נִסְכֵּיהֶם, רְשָׁפִים רִשְׁפֵּי־;[1] טְרָפִים (רבים של טָרָף) טַרְפֵּי־; וכן בְּרָכָה בִּרְכַּת־.[2]
המבקש למסור התרחשויות שהיו זו אחר זו, ינקוט משפט איחוי ולא משפט מורכב.
כך למשל במקום לומר 'נפגשתי ברחוב עם ידידי, שהמשיך אחר כך בדרכו' יש לומר: 'נפגשתי ברחוב עם ידידי, והוא המשיך אחר כך בדרכו'.
הפסוקית במשפט הראשון נקראת משפט זיקה ממשיך, דהיינו משפט זיקה לא מצמצם המוסר עובדה שהתרחשה אחרי האמור במשפט העיקרי. אין השימוש בה יאה בעברית.
בהצטרף הסיומת ־ַאי לשם שקמץ – שאינו מתקיים בנטייה – בא בהברתו האחרונה – הקמץ משתנה לשווא (דוגמת הקמץ שלפני הסיומת ־ָן), כגון מַחְסְנַאי.
יוצא מכלל זה השם הַנְדְּסַאי, המנוקד בשווא לפני הסיומת ־ַאי (אף שהקמץ בשם הַנְדָּסָה מתקיים בנטייה).
בשם אַפְסְנַאי בא שווא לפני הסיומת ־ַאי (ממילת המוצא אַפְסַנְיָה).
צורת הבינוני עם כינוי המדבר: לזכר – חוֹשֵׁשְׁנִי, סָבוּרְנִי וגם חוֹשְׁשַׁנִי, סְבוּרַנִי וכיו"ב. לנקבה – חוֹשְׁשַׁתְנִי, סְבוּרַתְנִי וכיו"ב.
מ' השימוש ניקודה בחיריק, ובראש המילה שאחריה בא דגש חזק. אם המילה שאחריה פותחת באות מאותיות אהחע"ר, מ' השימוש מנוקדת בצירי.
המ"ם מנוקדת בחיריק לפני המילים חוּט, חוּץ (וכן לפני צורת הקיצור חוּ"ל) ובצורת המקור מִהְיוֹת.
על ניקוד יו"ד שוואית אחרי מ' השימוש ראו דגש חזק באותיות שוואיות, סעיף ג.
בצורות הבינונית קיימות שתי תבניות – בסיומת ־ָה או בסיומת ־ת (בדומה לצורות בשלמים). יש ששתי הסיומות משמשות, כגון מִתְפַּנָּה או מִתְפַּנֵּית, ואף קוֹרָה או קוֹרֵית; ויש שהתקבעה סיומת אחת, כגון נִבְנֵית, נִגְלֵית,[1] ולחלופין מִשְׁתַּחֲוָה, מְשֻׁנָּה.
ראו גם את הכלל על צורות הבינונית.
שם הפועל מגזרת ל"א בכל הבניינים מסתיים באל"ף, כגון לִקְרֹא, לְהִמָּצֵא, לְמַלֵּא, לְהִתְמַצֵּא, לְהַבְרִיא.
הערות
- צורת המקור של השורש מל"א בבניין קל היא מְלֹאת או מְלֹא.
- בפועלי ל"א בבניין קל השייכים גם לגזרת פ"י או פ"נ, בשם הפועל המסתיים בתי"ו – ע' הפועל מנוקדת בצירי, כגון לָצֵאת, לָשֵׂאת.
על התגבשות הכללים
הכללים בדקדוק ראשיתם עוד בימי ועד הלשון – בשנת תש"א (1941) – עת החל הדיון השיטתי בכללי נטיית השם, דיון שנסתיים בשנת תשמ"א (1981). בהמשך נדונו דיון שיטתי כמה מן הגזרות בנטיית הפועל. לצד הדיון השיטתי דנה ועדת הדקדוק בעניינים שוטפים שהביאה לפניה המזכירות המדעית בעקבות שאלות שהופנו מוועדות המינוח המקצועיות ומן הציבור הרחב.
לקראת הפרסום מחדש של ההחלטות בדקדוק נדרשה פעולה רחבת היקף של השלמת הכללים ותיקונם, ובעיקר האחדה והשלמה של הפרק המקיף והשיטתי – כללי נטיית השם.
השינויים שנדרשו נובעים מכמה סיבות. אחת מהן היא השינוי שחל בלשוננו, שהייתה ללשון חיה: אל כובד המורשת הסבוכה של העברית הצטרף גורם חשוב – הרגל הדיבור של הציבור. דוגמה לכלל שהתהפך על ראשו בעקבות הרגלים אלו היא נטיית השמות במשקל פְּעָלָה. נוסחו המקורי של הכלל היה: "משקל פְּעָלָה נוטה בדרך כלל בביטול הקמץ", ואילו עתה הכלל אומר ש"משקל פְּעָלָה נוטה בדרך כלל בקיום הקמץ". כך גם שונתה ההחלטה על הצורה גֻּבְיָנָה וההחלטה על כדור־רגל וכדור־סל, והותרו גּוּבַיְנָה, כדורגל וכדורסל. כללים אחדים בוטלו, ובהם הכלל שאסר את השימוש ב'נוכחי' "במקום שמקובל במקורותינו השימוש בכינויי הרמז: הזה, הזאת, האלה"; והכלל שקבע כי "מילים לועזיות תהיינה בסיומת הנקבה להוציא אותן המילים שיהיו בהן נימוקים לסטייה".
גם להתרחבות אוצר המילים נודעת השפעה על הכללים. הדבר אמור בעיקר במקומות שהכלל הושתת על הגדרה סמנטית. כך למשל לא היה אפשר להותיר על כנו את הכלל הנוגע לסיומת ־ָן. הכלל המקורי קבע ש"הקמץ הגדול מתקיים בסיומת ־ָן בשמות המציינים עיסוק או תכונה". ואולם אין בנוסח זה כדי לכלול שמות חדשים כמו מַזְגָן (וגם מילים ותיקות כמו אִילָן, בִּיתָן) ועל כן שונה נוסח הכלל, ולשונו עתה היא: "שמות המסתיימים ב־ָן וסיומת זו היא צורן סופי או חלק של המשקל […] הקמץ שבסיומת מתקיים בנטייה". מכלל זה יצאו שלוש רשימות של שמות. כך גם נעשה שינוי מפליג בנוסח הכלל שעסק במשקלים פָּעִיל, פְּעִיל: הקביעה ששמות הנוטים כשמות תואר הם במשקל פָּעִיל (דוגמת עָשִׁיר, בָּהִיר), והשמות האחרים במשקל פְּעִיל, דוגמת כְּבִישׁ, צְמִיג, הפכה להנחיה פנימית לקובעי המונחים. הסיבה לשינוי היא רשימה ארוכה מאוד של יוצאים מן הכלל.
בכללים אחרים שבהם מובאות רשימות של מילים היוצאות מן הכלל הושלמו והורחבו הרשימות על ידי סריקה של מאגרים ממוחשבים, ובראשם מאגר מונחי האקדמיה, ובעקבות בירורן של שאלות שהופנו מן הציבור. למשל ברשימת השמות שהקמץ מתקיים בהם המנויים בכלל קמץ בשמות שונים היו במקור שמונה שמות; ועתה יש יותר מעשרים שמות.
אין צורך לומר כי שינויים אלו וכיוצא בהם הובאו לאישור מליאת האקדמיה, שהרי אין בהם משום לבטי עריכה וניסוח בלבד, אלא עניינים שבמהות.
קובץ ההחלטות אינו ספר דקדוק
קובץ ההחלטות בדקדוק אינו ספר דקדוק ערוך ושיטתי. האקדמיה לא באה לכתוב את דקדוקה של העברית בת זמננו על כל ענפיו וסעיפיו, אלא להכריע במקום שנדרשה הכרעה בשל מסורות סותרות המהלכות בעברית לדורותיה או בשל התפתחויות המתרחשות בעברית החיה שאינן עולות בקנה אחד עם המורש לנו.
וגם זאת: המעיין בהחלטות האקדמיה עשוי למצוא בהן מגמות שונות ולא פעם אף מנוגדות. כמה גורמים מצטרפים לכך.
מורכבותה של הלשון – בעברית החדשה מתרוצצים יסודות מרבדים שונים, ועתה נוספו על אלה כיווני התפתחותה השונים, ולעיתים הסותרים, של העברית החיה. בתמונת הלשון המצטיירת לפנינו – שיש בה מזה ומזה ומזה – מתגלים בכל פינה ופינה פרטים רבים שאינם מתיישבים זה עם זה ופעמים שאי אפשר לכללם לכדי כלל אחד. את הקושי הזה מתאר זאב בן־חיים: "כאן, בענייני הדקדוק, בדברים הכלליים של הלשון, מתרכזת […] שאלת השאלות בעבודתנו: עימות הלשון כהווייתה בחיי יום יום כנגד המורש והמגובש מדורי דורות והתנגשותה במורש. ההיסוסים והספקות המעכבים בתחום זה את עבודתנו אינם בין שני פלגים בתוך האקדמיה – זה בעד חדש וזה בעד הישן – אלא הם בלבו של כל אחד מאתנו: מה לקרב מן החדש ומה לרחק?" (במלחמתה של לשון, תשנ"ב, עמ' 138).
דבקות בשיטה אחת, אחידה ועקיבה, משמעה דקדוק קפוא שיש בו שימור מוחלט של מורשת העבר או אימוץ גורף של המציאות הנוהגת. לא לכך האקדמיה שואפת, ולכן דקדוק שיש בו מקום לשיקול דעת ורצון לפשר בין שני הקטבים הללו נדון מעצם טבעו לתערובת של דקדוקים.
אחרי רבים להטות – החלטות האקדמיה מתקבלות ברוב דעות של חבריה. העושים במלאכה נבדלים זה מזה ברקעם ובהשקפותיהם ואף בדורם. וכדברי בן־חיים: "לא כל חברי הוועדה מסכימים זה עם זה בדעותיהם על הלשון, לא ראי הבלשן־החוקר כראי הסופר־האמן ולא ראי שניהם כראי המורה־הפדגוג" (זיכרונות האקדמיה ו תשי"ט, עמ' 67). כל עשייה היוצאת מתחת ידיהם של אנשים שונים – ולא של כותב דקדוק אחד – אי אפשר לצפות ממנה שתהיה עקיבה ושיטתית. תפקיד חשוב יש בעניין זה למזכירות המדעית של האקדמיה, בהבאת מלוא המידע לפני חברי האקדמיה ובהבאת החלטות לדיון חוזר במקרה הצורך.
מערכת השיקולים – בקבלת ההחלטות בדקדוק מובאים בחשבון שיקולים שונים (כמפורט להלן), וכל אחד מהם מכוון להכרעה אחרת. עצם הפעלתם יחד מחייבת קביעות שיש בהן פשרה, ומטבעה של פשרה שאינה מולידה עקיבות ושיטתיות.
השיקולים בפסיקות
הבסיס לדקדוק העברי – ובראש וראשונה למערכת הצורות – הוא המקרא וניקודו, אולם בקביעת הכללים נדרשה האקדמיה לפסוק גם במקרים שאין להם עדות במקרא, וכמו כן לא התחשבה בכמה וכמה נטיות חריגות הבאות בו. אף יש שנקבע כלל המנוגד לדרכו של המקרא. בכל ההחלטות האלה נשקל הממצא בתקופות הלשון השונות ובמסורות שבכתב ובעל פה.
יותר ויותר גבֵר משקלו של הנוהֵג בפי הדוברים מתוך הכרה בהתפתחותה הטבעית של העברית המתחדשת כשפה חיה ובהתבססותה בקרב ציבור הולך וגדל, גם אם הצורות הנוהגות בדיבור סוטות מן הדקדוק הקלסי. שוב ושוב האקדמיה מתחבטת בשאלה עד כמה להתחשב בצורות האלה ומתי יש להעמיד גבול ברור ולא להתיר שינויים מפליגים.
במידת האפשר האקדמיה חותרת להעמיד מערכת דקדוק סדורה ופשוטה. מגמת הפישוט באה לידי ביטוי כשיש ריבוי צורות במקורות, ולעיתים הפועל היוצא הוא דחיית צורות המתועדות במקרא או במקורות המאוחרים למקרא. למשל, בכללי תשלום הדגש נדחו כל הצורות החריגות כגון נֵהלת, אֵחר שבמקרא, וכן הצורה "מִאוּס" הנוהגת בציבור (ונקבע: מֵאוס). עקרון ההסדרה עומד גם ביסוד ההחלטה על הדגש החזק באותיות שוואיות גם במקום שבמקרא לא בא דגש חזק (כגון עִוְּרִים, אִשְּׁכֶם, כִּסַּאֲךָ), ועל צורות הנסמך חֲלַב־, לְבַן־, קֵן־ (לצד הצורות המקראיות חֲלֵב־, לְבֶן־, קַן־).
פעמים מה שהיה נדיר במקרא נקבע לדרך המלך בעברית החדשה. כך למשל הניקוד החריג של יו"ד שוואית בדגש – מִיְּרושתך (דה"ב כ, יא), מִיְּשֵׁנֵי (דניאל יב, ב) – נקבע לכלל בעברית של ימינו על סמך מסורות של לשון חז"ל ושל סידורי תפילה.
צורות הנוכחות והנסתרות בעלות התנועה החוצצת סגול מותרות בכל הבניינים בעתיד ובציווי. לדוגמה: תְּקוּמֶינָה (לצד תָּקֹמְנָה), תְּשִׂימֶינָה (לצד תָּשֵׂמְנָה), תְּסֻבֶּינָה (לצד תָּסֹבְנָה); תְּקִימֶינָה (לצד תָּקֵמְנָה), תְּסִבֶּינָה (לצד תָּסֵבְנָה); קוּמֶינָה (לצד קֹמְנָה), סֻבֶּינָה (לצד סֹבְנָה).