השמות האלה נשקלים במשקל פָּעִיל: זָקִיף, יָמִין, יָצִיעַ, יָרִיד, כָּפִיל, כָּפִיס, לָהִיט, נָטִיף, נָקִיק, נָתִיךְ, צָעִיף, שָׁבִיס.
השמות האלה נשקלים במשקל פְּעִיל: בְּרִיחַ, הֲלִיךְ, נְגִיף, נְחִיל, נְצִיב, סְעִיף, פְּרִיט, צְמִיג, צְרִיחַ, קְרִישׁ, רְבִיעַ, רְדִיד, רְצִיף, שְׁזִיף, שְׁתִיל.
הכללים החדשים המתפרסמים כאן הם פרי תהליך יסודי וממושך. ראשיתו בבחינת מנהגי הכתיב הרווחים בהוצאות הספרים, בעיתונות ובמרשתת. המשכו בהצעה שהכין צוות מצומצם לקראת הדיון בוועדת הדקדוק של האקדמיה ובהתייעצות עם חברים רבים באקדמיה. ועדת הדקדוק דנה בהצעה, גיבשה את הכללים והגישה אותם למליאת האקדמיה לדיון כללי בשנת תשע"ו, ואחר כך שבה ודנה בהערות חברי האקדמיה. הדיון הסופי בכללים היה בשנת תשע"ז בשלוש ישיבות של מליאת האקדמיה: ישיבה שמז, ישיבה שמט, וישיבה שן. בישיבה שנה (תשע"ח) הוכנסו כמה תיקונים לכללים (בכלל ב חריג 1, בכלל ב הערה 2, בכלל ו סעיף 3).
השינויים שחלו בכללים מסומנים להלן בצבע אדום.
דיונים קודמים בכתיב
- דיונים בכתיב בוועד הלשון: דוד ילין, "הכתיב העברי", זכרונות ועד הלשון ה (תרפ"א), עמ' 54–64; "הוכוחים בדבר ההרצאה הקודמת", זכרונות ועד הלשון ה (תרפ"א), עמ' 65–85; "שאלת המלא והחסר" (שיחה), זכרונות ועד הלשון ו (תרפ"ח), עמ' 24–30; "מפעולות ועד הלשון", לשוננו ג (תרצ"א), עמ' 73–77; יוסף קלוזנר, "כתיב מלא או חסר", לשוננו י (תרצ"ט), עמ' 251–256; נ"ה טור־סיני, "לשאלת הכתיב העברי" לשוננו י (תרצ"ט), עמ' 257–261; הצעת כללי הכתיב, לשוננו יא (תש"א-תש"ב), עמ' 232–242; אספת ועד הלשון בסוכות תש"ד, לשוננו יב (תש"ד), עמ' 198–199, עמ' 200–239; נספחים לזכרון הדברים, לשוננו יב (תש"ד), עמ' 240–251; אספת ועד הלשון בל"ג בעומר תש"ד, לשוננו יג (תש"ה), עמ' 71–94; זאב בן־חיים, "לפתרון שאלת הכתיב ע"י ועד הלשון" (הרצאה בכינוס מורשי ועד הלשון), לשוננו יד (תש"ו), עמ' 136–142; כללי הכתיב חסר הניקוד, לשוננו טז (תש"ח), עמ' 82–89
- דיונים בכתיב במליאת האקדמיה: ישיבות מח, מט, נ, נא, נג (תשכ"ב-תשכ"ג); ישיבה ס (תשכ"ד), ישיבה עח, פא, פד, פה (תשכ"ז-תשכ"ח); ישיבה ריא, רטז (תשנ"ד)
1. משקל פְּעָלָה נוטה בדרך כלל בקיום הקמץ (הראשון). למשל: כְּפָפָה כְּפָפַת־ כְּפָפָתוֹ כְּפָפוֹת־, סְבָרָה סְבָרַת־ סְבָרוֹתַי, עֲיָרָה עֲיָרַת־, פְּלָדָה פְּלָדַת־, פְּצָצָה[1] פְּצָצַת־ פְּצָצוֹתֵיהֶם.
2. הקמץ מתבטל בנטיית השמות האלה:[2]
אֲדָמָה, אֲמָרָה (הצהרה בתחום המשפט), אֲנָחָה, אֲנָקָה[3], בְּרָכָה[4], גְּעָרָה, דְּאָגָה, דְּהָרָה, דְּמָמָה, הֲדָרָה, הֲלָכָה, זְעָקָה, חֲדָשָׁה, חֲזָקָה, חֲרָדָה, יְלָלָה, יְשָׁרָה, לְבָנָה, לְוָיָה[5], נְאָצָה[6], נְאָקָה, נְדָבָה, נְהָמָה, נְמָלָה[7], נְקָמָה, נְשָׁמָה, סְעָרָה, עֲגָבָה, עֲגָלָה, עֲדָשָׁה, עֲזָרָה[8], עֲמָלָה[9], עֲנָוָה, עֲנָנָה, עֲרָבָה, צְדָקָה, צְוָחָה, צְעָדָה, צְעָקָה, קְלָלָה, קְעָרָה[10], רְבָבָה, רְוָחָה, רְחָבָה, רְנָנָה, שְׁאָגָה, שְׁגָגָה, שְׁמָמָה, שְׁעָטָה, שְׂעָרָה [סערה].
נטיית השמות האלה היא על דרך נְדָבָה נִדְבַת־ נְדָבוֹת נִדְבוֹת־.
הערות
- כשפ' הפועל או ע' הפועל גרוניות, בא פתח תחת פ' הפועל. למשל: אֲדָמָה אַדְמָתִי, עֲדָשָׁה עַדְשַׁת־, עֲנָוָה עַנְוַת־, גְּעָרָה גַּעֲרָתָהּ, שְׁאָגָה שַׁאֲגוֹתָיו. גם רְוָחָה נוטה בפתח, כגון רַוְחַת־.
- השמות אֲנָקָה (אנחה), חֲרָדָה, חֲזָקָה, עֲגָלָה, עֲזָרָה נוטים בסגול: אֶנְקָתִי, חֶרְדַת־[11], עֶזְרַת־ וכו'.
- השם הֲלָכָה נוטה בחיריק, אף על פי שפ' הפועל גרונית, כגון הִלְכַת־ הִלְכָתוֹ הֲלָכוֹת הִלְכוֹת־. כך גם אֲמָרָה – אִמְרַת־.
3. שמות אחדים ממשקל פְּעָלָה נוטים על דרך הסגוליים, ואלו הם:
יְבָמָה יְבֶמֶת־ יְבִמְתִּי, עֲטָרָה עֲטֶרֶת־ עֲטַרְתּוֹ, עֲלָטָה עֲלֶטֶת־, עֲצָרָה עֲצֶרֶת־, עֲקָרָה עֲקֶרֶת־, עֲשָׂרָה עֲשֶׂרֶת־ עֶשְׂרוֹת־ וגם עַשְׂרוֹת־,[12] עֲתָרָה עֲתֶרֶת־.
קל שם הפועל
נטיית כינויי היחיד
| אותי | אותךָ | אותךְ | אותו | אותה |
| לְשָׁמְרֵ֫נִי | לִשְׁמָרְךָ / לְשָׁמְרְךָ | לְשָׁמְרֵךְ | לְשָׁמְרוֹ | לְשָׁמְרָהּ |
| לְאָסְפֵ֫נִי | לֶאֱסָפְךָ / לְאָסְפְּךָ | לְאָסְפֵךְ | לְאָסְפוֹ | לְאָסְפָהּ |
| לְעָבְדֵ֫נִי | לַעֲבָדְךָ / לְעָבְדְּךָ | לְעָבְדֵךְ | לְעָבְדוֹ | לְעָבְדָהּ |
| לְשָׁאֳלֵ֫נִי | לִשְׁאָלְךָ / לְשָׁאָלְךָ | לְשָׁאֳלֵךְ | לְשָׁאֳלוֹ | לְשָׁאֳלָהּ |
| לְמָצְאֵ֫נִי | לִמְצָאֳךָ / לְמָצְאֲךָ | לְמָצְאֵךְ | לְמָצְאוֹ | לְמָצְאָהּ |
| לְנָצְרֵ֫נִי | לִנְצָרְךָ / לְנָצְרְךָ | לְנָצְרֵךְ | לְנָצְרוֹ | לְנָצְרָהּ |
| לְתִתֵּ֫נִי[1] / לְנָתְנֵ֫נִי | לְתִתְּךָ / לְנָתְנְךָ | לְתִתֵּךְ / לְנָתְנֵךְ | לְתִתּוֹ / לְנָתְנוֹ | לְתִתָּהּ / לְנָתְנָהּ |
| לִטְּלֵ֫נִי / לְנָטְלֵ֫נִי | לִטָּלְךָ / לְנָטְלְךָ | לִטְּלֵךְ / לְנָטְלֵךְ | לִטְּלוֹ / לְנָטְלוֹ | לִטְּלָהּ / לְנָטְלָהּ |
| לְרִשְׁתֵּ֫נִי / לְיָרְשֵׁ֫נִי | לְרִשְׁתְּךָ / לְיָרְשְׁךָ | לְרִשְׁתֵּךְ / לְיָרְשֵׁךְ | לְרִשְׁתּוֹ / לְיָרְשׁוֹ | לְרִשְׁתָּהּ / לְיָרְשָׁהּ |
| לְדוּנֵ֫נִי | לְדוּנְךָ | לְדוּנֵךְ | לְדוּנוֹ | לְדוּנָהּ |
| לְשִׂימֵ֫נִי | לְשִׂימְךָ | לְשִׂימֵךְ | לְשִׂימוֹ | לְשִׂימָהּ |
| לְמֻדֵּ֫נִי[2] | לְמֻדְּךָ | לְמֻדֵּךְ | לְמֻדּוֹ | לְמֻדָּהּ |
| לִבְנוֹתֵ֫נִי | לִבְנוֹתְךָ | לִבְנוֹתֵךְ | לִבְנוֹתוֹ | לִבְנוֹתָהּ |
| לַעֲשׂוֹתֵ֫נִי | לַעֲשׂוֹתְךָ | לַעֲשׂוֹתֵךְ | לַעֲשׂוֹתוֹ | לַעֲשׂוֹתָהּ |
[1] במקרא לְתִתִּי.
[2] או בקמץ קטן: לְחָנֵּ֫נִי לְחָנְּךָ לְחָנֵּךְ לְחָנּוֹ לְחָנָּהּ (במקרא לְחֶנְנָהּ) לְחָנֵּ֫נוּ לְחָנְּכֶם (במקרא לַחֲנַנְכֶם) לְחָנָּם.
נטיית כינויי הרבים
| אותנו | אתכם | אתכן | אותם | אותן |
| לְשָׁמְרֵ֫נוּ | לִשְׁמָרְכֶם / לְשָׁמְרְכֶם | לִשְׁמָרְכֶן / לְשָׁמְרְכֶן | לְשָׁמְרָם | לְשָׁמְרָן |
| לְאָסְפֵ֫נוּ | לֶאֱסָפְכֶם / לְאָסְפְּכֶם | לֶאֱסָפְכֶן / לְאָסְפְּכֶן | לְאָסְפָם | לְאָסְפָן |
| לְעָבְדֵ֫נוּ | לַעֲבָדְכֶם / לְעָבְדְּכֶם | לַעֲבָדְכֶן / לְעָבְדְּכֶן | לְעָבְדָם | לְעָבְדָן |
| לְשָׁאֳלֵ֫נוּ | לִשְׁאָלְכֶם / לְשָׁאָלְכֶם | לִשְׁאָלְכֶן / לְשָׁאָלְכֶן | לְשָׁאֳלָם | לְשָׁאֳלָן |
| לְמָצְאֵ֫נוּ | לִמְצָאֳכֶם / לְמָצְאֲכֶם | לִמְצָאֳכֶן / לְמָצְאֲכֶן | לְמָצְאָם | לְמָצְאָן |
| לְנָצְרֵ֫נוּ | לִנְצָרְכֶם / לְנָצְרְכֶם | לִנְצָרְכֶן / לְנָצְרְכֶן | לְנָצְרָם | לְנָצְרָן |
| לְתִתֵּ֫נוּ / לְנָתְנֵ֫נוּ | לְתִתְּכֶם / לְנָתְנְכֶם | לְתִתְּכֶן / לְנָתְנְכֶן | לְתִתָּם / לְנָתְנָם | לְתִתָּן / לְנָתְנָן |
| לִטְּלֵ֫נוּ / לְנָטְלֵ֫נוּ | לִטָּלְכֶם / לְנָטְלְכֶם | לִטָּלְכֶן / לְנָטְלְכֶן | לִטְּלָם / לְנָטְלָם | לִטְּלָן / לְנָטְלָן |
| לְרִשְׁתֵּ֫נוּ / לְיָרְשֵׁ֫נוּ | לְרִשְׁתְּכֶם / לְיָרְשְׁכֶם | לְרִשְׁתְּכֶן / לְיָרְשְׁכֶן | לְרִשְׁתָּם / לְיָרְשָׁם | לְרִשְׁתָּן / לְיָרְשָׁן |
| לְדוּנֵ֫נוּ | לְדוּנְכֶם | לְדוּנְכֶן | לְדוּנָם | לְדוּנָן |
| לְשִׂימֵ֫נוּ | לְשִׂימְכֶם | לְשִׂימְכֶן | לְשִׂימָם | לְשִׂימָן |
| לְמֻדֵּ֫נוּ | לְמֻדְּכֶם | לְמֻדְּכֶן | לְמֻדָּם | לְמֻדָּן |
| לִבְנוֹתֵ֫נוּ | לִבְנוֹתְכֶם | לִבְנוֹתְכֶן | לִבְנוֹתָם | לִבְנוֹתָן |
| לַעֲשׂוֹתֵ֫נוּ | לַעֲשׂוֹתְכֶם | לַעֲשׂוֹתְכֶן | לַעֲשׂוֹתָם | לַעֲשׂוֹתָן |
יסודם של כללי הפיסוק המובאים פה בכללי הפיסוק של ועד הלשון (ראו לשוננו יב [תש"ד], עמ' 252–263).
בשנת תשמ"ד (1984) כוננה האקדמיה את ועדת הפיסוק, וחבריה היו עוזי אורנן (יו"ר), אהרן אמיר, אהרן מגד, שמשון מלצר, יזהר סמילנסקי, מנחם צבי קדרי ואליעזר רובינשטיין; מזכיר הוועדה – יגאל ינאי. הצעת הוועדה הובאה לפני ועדת הדקדוק ולפני ועד הדקדוק, ונדונה בישיבות המליאה קצט, רא, רב, רד ורז בשנים תשנ"א–תשנ"ג (זיכרונות האקדמיה לח-לט-מ לשנים אלו). הכללים אושרו סופית בישיבה רז של מליאת האקדמיה ביום י"ד בכסלו התשנ"ג (9 בדצמבר 1992). המזכירות המדעית ניסחה את הכללים ניסוח סופי והוסיפה דוגמאות.
שר החינוך והתרבות אמנון רובינשטיין חתם על כללי הפיסוק החדשים ביום כ"ו בטבת התשנ"ד (9 בינואר 1994), והם פורסמו ברשומות (ילקוט הפרסומים 4195, י"ג באדר התשנ"ד, עמ' 2410–2434).
לקראת הדפסת מהדורה חדשה של הכללים בשנת תשע"ח (2017) – כעבור כחצי יובל מאז הפרסום הראשון של "כללי הפיסוק החדשים" בשנת תשנ"ג – נערכו הכללים עריכה קלה במזכירות המדעית של האקדמיה בעצה אחת עם ועדת הדקדוק: מקצת הדוגמאות הוחלפו וכמה ניסוחים שופרו לאור הניסיון שנצבר במהלך השנים. הנוסח החדש אושרר בישיבת מליאת האקדמיה ללשון העברית ביום י' במרחשוון תשע"ח, 30 באוקטובר 2017 (ישיבה שנה).