בצורות נוכחות ונסתרות – בעתיד ובציווי של נפעל ובעתיד של פועלי פ"י בבניין קל – ע' הפועל מנוקדת בפתח או בצירי: תִּכָּתַבְנָה או תִּכָּתֵבְנָה, תֵּשַׁבְנָה או תֵּשֵׁבְנָה.
הערת המזכירות המדעית: האקדמיה לא ראתה לקבוע כלל המתיר את השימוש בלשון זכר לנוכחות ולנסתרות בעתיד ובציווי, באשר שימוש זה הוא דרך המלך בלשון חכמים ויש לו יסודות אף בלשון המקרא, וממילא שימוש זה מותר. למשל: התלמידות יִכְתְּבוּ (לצד תִּכְתֹּבְנָה); הדלתות יִסָּגְרוּ (לצד תִּסָּגַרְנָה/תִּסָּגֵרְנָה); בּוֹאוּ הבנות (לצד בֹּאנָה).
1. שמות פרטיים המסתיימים בפתח ובתי"ו – שם הייחוס הנגזר מהם מנוקד בקמץ והתי"ו בו רפה. למשל: אֵילַת, אֵילָתִי, צְפַת, צְפָתִי, צָרְפַת צָרְפָתִי צָרְפָתִית.
2. השמות אשכנזי, ספרדי (הנגזרים משמות המסתיימים בפתח: אַשְׁכְּנַז, סְפָרַד) מנוקדים או בפתח ובדגש (לפי כלל א) או בקמץ: אַשְׁכְּנַזִּי או אַשְׁכְּנָזִי, סְפָרַדִּי או סְפָרָדִי.
בדרך כלל השמות מגזרת ל"א באים במשקל פִּעוּל באל"ף בסופם. לדוגמה: בֵּרוּא, וִדּוּא, יִבּוּא, יִצּוּא, וכן מִלּוּאִים, נִשּׂוּאִים.
אולם יש שמות הבאים במשקל זה ובסופם יו"ד. המצויים הם: בִּטּוּי, דִּכּוּי, חִטּוּי, מִלּוּי (לצד מִלּוּא), נִבּוּי, רִפּוּי.
בשמות המסתיימים ב־ְתָן התי"ו מנוקדת בלא דגש אם (א) לפני השווא בא רצף של שתי תנועות קטנות והראשונה בהן בהברה פתוחה או (ב) לפני השווא באה תנועה גדולה. למשל: גַּאַוְתָן, נֶהֶנְתָן, תַּאַוְתָן; נִיבְתָן (בעל חיים), תְּבוּסְתָן. כך גם עַנְוְתָן וכיוצא בו.
לעומת זאת התי"ו מנוקדת בדגש אם לפני השווא באה תנועה קטנה (למעט רצף של שתי תנועות קטנות והראשונה בהן בהברה פתוחה כאמור לעיל). למשל: גְּבַרְתָּן, כְּרַסְתָּן, פְּעַלְתָּן, רְעַבְתָּן, שְׂכַלְתָּן; זְנַבְתָּן, כְּנַפְתָּן (שמות בעלי חיים).
שמות שצורתם זכָרית, והם בני שלוש הברות ששתי האחרונות בהן מנוקדות בסגולים, בא כנגד הסגול הראשון פתח וכנגד הסגול השני שווא הן בנטיית היחיד הן בצורת הרבים ובנטייתה.
למשל: פִּילֶגֶשׁ פִּילַגְשׁוֹ פִּילַגְשִׁים, רַכֶּבֶל רַכַּבְלִים רַכַּבְלֵי־, יוֹעֶזֶר יוֹעַזְרִים, וכן דּוּ־קֶרֶן דּוּ־קַרְנִים.
8. להבעת המושא בכינוי המדבר ליחיד וליחידה הכינוי הוא ־ֵ֫נִי (ולא ־ִי), כגון שׁוֹמְרֵנִי, עוֹשֵׂנִי, מְהַלְּלֵנִי, מְצַוֵּנִי, מַמְלִיכֵנִי, מַשְׁקֵנִי; שׁוֹמַרְתֵּנִי, עוֹשָׂתֵנִי, מְהַלַּלְתֵּנִי, מְצַוָּתֵנִי, מַמְלִיכָתֵנִי, מַשְׁקָתֵנִי.
9. בינוני יחיד: צורות בינוני יחיד של פועלי ל"י נוטות בשתי דרכים – קצרה וארוכה; למשל נטיית פּוֹדֶה: פּוֹדֵנִי, פּוֹדְךָ או פּוֹדֶךָ, פּוֹדוֹ או פּוֹדֵהוּ, פּוֹדָהּ או פּוֹדֶהָ, פּוֹדֵנוּ, פּוֹדְכֶם־ן או פּוֹדֵכֶם־ן, פּוֹדָם־ן או פּוֹדֵהֶם־ן
10. בינוני יחידה: בבניין קל ופיעל הנטייה הרגילה היא על בסיס הצורות בסיומת ־ת, מעין שׁוֹמֶרֶת, מְבַקֶּשֶׁת, כגון שׁוֹמַרְתֵּנִי שׁוֹמַרְתְּךָ שׁוֹמַרְתּוֹ וכו', מְבַקַּשְׁתֵּנִי מְבַקַּשְׁתָּהּ וכו'; בבניין הפעיל – על בסיס הצורות בסיומת ־ָה, מעין מַשְׁלִיכָה, כגון מַשְׁלִיכָתֵנִי מַשְׁלִיכָתְךָ מַשְׁלִיכָתוֹ וכו'.
הערה: הוספת הכינויים לצורות הבינונית הלא שגורות אפשרית אף היא, למשל: שׁוֹמְרָתֵנִי שׁוֹמְרָתְךָ וכו' (על בסיס שׁוֹמְרָה), מְבַקְּשָָׁתֵנִי מְבַקְּשָׁתָהּ וכו' (על בסיס מְבַקְּשָׁה), מַשְׁלִכְתֵּנִי מַשְׁלִכְתּוֹ וכו' (על בסיס מַשְׁלֶכֶת).[1]
א. ניקוד ו' החיבור בקמץ
בשם המספר ניקוד ו' החיבור בקמץ לפני הברה מוטעמת הוא רשות. למשל: שלושים וָשש או שלושים וְשש (אבל אחת וָחצי, שתיים וָרבע).
הערה: ניקוד ו' החיבור בקמץ לפני הברה מוטעמת מקובל בצירופים קבועים, כגון בשר וָדם, יומם וָלילה, עיר וָאם, חנה וָסע.
ב. ו' החיבור לפני 'אלוהים'
לצד הניקוד המצוי במקרא – וֵאלוהים (בצירי ובאל"ף נחה), מותר גם הניקוד 'וֶאֱלוהים'. הוא הדין במילות היחס כל"ב.
ג. ו' החיבור לפני הֱיֵה, חֲיֵה, הֲייתם וכיו"ב
בצד הניקוד המצוי במקרא – וֶהְיֵה, וִחְיוּ, וִהְיִיתֶם, מותר גם הניקוד בחטף, כגון וֶהֱיֵה, וֶהֱיוּ, וַחֲיוּ, וַהֲיִיתֶם (או וֶהֱיִיתֶם).
ראו עוד כלל יג – תנועת החטף בפועל סעיף 2ג.
במספר המעורב ממספר שלם ומשבר – השם הנמנה בא בין המספר השלם לשבר, כגון 'שני אחוזים ורבע' (ביידוע: 'שני האחוזים ורבע'), 'שלושה שקלים וחצי'. מותרת גם הבאת השם הנמנה בסוף המספר, כגון 'שניים ורבע אחוזים' (וביידוע: 'שניים ורבע האחוזים'), 'שלושה וחצי שקלים'.
הדרך הראשונה היא הרגילה בספרות העברית לדורותיה ויש לראות בה את הדרך המועדפת.
במקרא ברוב המקרים חוזר השם הנמנה ונזכר גם לאחר השבר, כגון "לתשעת המטות וחצי המטה" (במדבר לד, יג), "ואמה וחצי האמה רֹחב הקרש האחד" (שמות כו, טז).
במשקל פַּעְלָן אין בא דגש (חזק) בע' הפועל ואין בא דגש (קל) בל' הפועל, כגון סַפְרָן, כַּלְבָן, נַקְדָן, צַלְבָן, צַרְכָן.
יוצאים מכלל זה קצת שמות הבאים בדגש בע' הפועל, ואלו הם: דַּבְּרָן, דַּכְּאָן, וַכְּחָן, חַבְּלָן, טַפְּסָן (המטפס על הרים, כנגד טַפְסָן – המתקין טפסים בבנייה), עַבְּדָן, קַבְּלָן, קַבְּצָן, קַפְּדָן (וגם קַפְדָן).
בשם עַצְבָּנִי בא דגש בל' הפועל.
לפי כלל זה דרך המלך בהגיית השם חלבן היא בריפוי הבי"ת: חַלְבָן.
1. בעתיד מדבר – התחילית א' מנוקדת בחיריק או בסגול: אִסּוֹג או אֶסּוֹג, אִסַּב או אֶסַּב.
2. פועלי ע"ע
בעבר ובבינוני – לרוב צורות הנפעל באות בעבר בפתח בפ' הפועל, כגון נָסַב[1] נָסַבָּה,[2] נָמַס נָמַסָּה, נָדַם נְדַמּוֹתִי, נֵחַן[1]; בבינוני יחיד בקמץ כגון נָסָב.
צורות חריגות:
נָגֹל, נָחֹג: בעבר בגוף שלישי נָגֹל נָגֹלָּה נָגֹלּוּ, נָחֹג נָחֹגָּה נָחֹגּוּ; בגוף ראשון ושני נְגַלּוֹתִי נְגַלּוֹתָ.
נָמס, נָקל: בבינוני ביחיד נָמֵס או נָמָס, נָקֵל או נָקָל; הנטייה בפתח – נְמַסָּה נְמַסִּים נְמַסּוֹת, נְקַלָּה נְקַלִּים נְקַלּוֹת.
במקרא קיימות צורות נוספות בחילופי תנועות, כגון נָסֵבָּה, נָבֹזּוּ, נָזֹלּוּ, נָגֹזּוּ, נָרֹץ.
3. שם הפועל בפועלי ע"ע – לְהִסֵּב או לְהִסַּב או לְהִסֹּב.