האקדמיה ללשון העברית

6. בבניין קל נשמרת ההבחנה בין נטיית פועלי פְּעֹל/יפעֹל החבורים (שתנועת ע' הפועל משתנה בה לשווא) לנטיית פועלי פְּעַל/יפעַל החבורים (שהתנועה אינה משתנה בה), כגון שִׁמְרוּהוּ, יִשְׁמְרוּהוּ לעומת פְּתָחוּהוּ, יִפְתָּחוּהוּ (ברם: יִפְתְּחוּכֶם).

7. בעתיד ובציווי עם כינויי הנסתר והנסתרת שלוש חלופות אפשריות – בסיומת ־ֵ֫הוּ, ־ֶ֫נּוּ, ־וֹ לנסתר; ־ֶ֫הָ, ־ֶ֫נָּה, ־ָהּ לנסתרת. לדוגמה: יִשְׁמְרֵהוּ יִשְׁמְרֶנּוּ יִשְׁמְרוֹ, יִשְׁמְרֶהָ יִשְׁמְרֶנָּה יִשְׁמְרָהּ; אֶבְנֵהוּ אֶבְנֶנּוּ אֶבְנוֹ, אֶבְנֶהָ אֶבְנֶנָּה אֶבְנָהּ; שָׁמְרֵהוּ שָׁמְרֶנּוּ שָׁמְרוֹ, שָׁמְרֶהָ שָׁמְרֶנָָּה שָׁמְרָהּ; בְּנֵהוּ בְּנֶנּוּ בְּנוֹ, בְּנֶהָ בְּנֶנָּה בְּנָהּ.

8. להבעת המושא בכינוי המדבר ליחיד וליחידה הכינוי הוא ־ֵ֫נִי (ולא ־ִי), כגון שׁוֹמְרֵנִי, עוֹשֵׂנִי, מְהַלְּלֵנִי, מְצַוֵּנִי, מַמְלִיכֵנִי, מַשְׁקֵנִי; שׁוֹמַרְתֵּנִי, עוֹשָׂתֵנִי, מְהַלַּלְתֵּנִי, מְצַוָּתֵנִי, מַמְלִיכָתֵנִי, מַשְׁקָתֵנִי.

9. בינוני יחיד: צורות בינוני יחיד של פועלי ל"י נוטות בשתי דרכים – קצרה וארוכה; למשל נטיית פּוֹדֶה: פּוֹדֵנִי, פּוֹדְךָ או פּוֹדֶךָ, פּוֹדוֹ או פּוֹדֵהוּ, פּוֹדָהּ או פּוֹדֶהָ, פּוֹדֵנוּ, פּוֹדְכֶם־ן או פּוֹדֵכֶם־ן, פּוֹדָם־ן או פּוֹדֵהֶם־ן

10. בינוני יחידה: בבניין קל ופיעל הנטייה הרגילה היא על בסיס הצורות בסיומת ־ת, מעין שׁוֹמֶרֶת, מְבַקֶּשֶׁת, כגון שׁוֹמַרְתֵּנִי שׁוֹמַרְתְּךָ שׁוֹמַרְתּוֹ וכו', מְבַקַּשְׁתֵּנִי מְבַקַּשְׁתָּהּ וכו'; בבניין הפעיל – על בסיס הצורות בסיומת ־ָה, מעין מַשְׁלִיכָה, כגון מַשְׁלִיכָתֵנִי מַשְׁלִיכָתְךָ מַשְׁלִיכָתוֹ וכו'.

הערה: הוספת הכינויים לצורות הבינונית הלא שגורות אפשרית אף היא, למשל: שׁוֹמְרָתֵנִי שׁוֹמְרָתְךָ וכו' (על בסיס שׁוֹמְרָה), מְבַקְּשָָׁתֵנִי מְבַקְּשָׁתָהּ וכו' (על בסיס מְבַקְּשָׁה), מַשְׁלִכְתֵּנִי מַשְׁלִכְתּוֹ וכו' (על בסיס מַשְׁלֶכֶת).[1]

א. ניקוד ו' החיבור בקמץ
בשם המספר ניקוד ו' החיבור בקמץ לפני הברה מוטעמת הוא רשות. למשל: שלושים וָשש או שלושים וְשש (אבל אחת וָחצי, שתיים וָרבע).

הערה: ניקוד ו' החיבור בקמץ לפני הברה מוטעמת מקובל בצירופים קבועים, כגון בשר וָדם, יומם וָלילה, עיר וָאם, חנה וָסע.

ב. ו' החיבור לפני 'אלוהים'
לצד הניקוד המצוי במקרא – וֵאלוהים (בצירי ובאל"ף נחה), מותר גם הניקוד 'וֶאֱלוהים'. הוא הדין במילות היחס כל"ב.

ג. ו' החיבור לפני הֱיֵה, חֲיֵה, הֲייתם וכיו"ב
בצד הניקוד המצוי במקרא – וֶהְיֵה, וִחְיוּ, וִהְיִיתֶם, מותר גם הניקוד בחטף, כגון וֶהֱיֵה, וֶהֱיוּ, וַחֲיוּ, וַהֲיִיתֶם (או וֶהֱיִיתֶם).

ראו עוד כלל יג – תנועת החטף בפועל סעיף 2ג.

במספר המעורב ממספר שלם ומשבר – השם הנמנה בא בין המספר השלם לשבר, כגון 'שני אחוזים ורבע' (ביידוע: 'שני האחוזים ורבע'), 'שלושה שקלים וחצי'. מותרת גם הבאת השם הנמנה בסוף המספר, כגון 'שניים ורבע אחוזים' (וביידוע: 'שניים ורבע האחוזים'), 'שלושה וחצי שקלים'.
הדרך הראשונה היא הרגילה בספרות העברית לדורותיה ויש לראות בה את הדרך המועדפת.

במקרא ברוב המקרים חוזר השם הנמנה ונזכר גם לאחר השבר, כגון "לתשעת המטות וחצי המטה" (במדבר לד, יג), "ואמה וחצי האמה רֹחב הקרש האחד" (שמות כו, טז).

במשקל פַּעְלָן אין בא דגש (חזק) בע' הפועל ואין בא דגש (קל) בל' הפועל, כגון סַפְרָן, כַּלְבָן, נַקְדָן, צַלְבָן, צַרְכָן.

יוצאים מכלל זה קצת שמות הבאים בדגש בע' הפועל, ואלו הם: דַּבְּרָן, דַּכְּאָן, וַכְּחָן, חַבְּלָן, טַפְּסָן (המטפס על הרים, כנגד טַפְסָן – המתקין טפסים בבנייה), עַבְּדָן, קַבְּלָן, קַבְּצָן, קַפְּדָן (וגם קַפְדָן).
בשם עַצְבָּנִי בא דגש בל' הפועל.

לפי כלל זה דרך המלך בהגיית השם חלבן היא בריפוי הבי"ת: חַלְבָן.

1. שמות האותיות היווניות המסתיימים בתנועת a נכתבים באל"ף או בה"א, למשל: אלפא או אלפה, גמא או גמה, סיגמא או סיגמה.

2. האות היוונית Λ היא למדא או למדה (ולא למבדא / למבדה).

3. כתיב שמות האותיות היווניות הוא על פי כללי התעתיק מלועזית לעברית. לפי זה: β – בטא או בטה.

רק הביטוי אלפא־ביתא ייכתב בתי"ו (וכן שם המושג הגאוגרפי דֶּלְתָּה).

1. בעתיד מדבר – התחילית א' מנוקדת בחיריק או בסגול: אִסּוֹג או אֶסּוֹג, אִסַּב או אֶסַּב.

2. פועלי ע"ע

בעבר ובבינוני – לרוב צורות הנפעל באות בעבר בפתח בפ' הפועל, כגון נָסַב[1] נָסַבָּה,[2] נָמַס נָמַסָּה, נָדַם נְדַמּוֹתִי, נֵחַן[1]; בבינוני יחיד בקמץ כגון נָסָב.

צורות חריגות:
נָגֹל, נָחֹג: בעבר בגוף שלישי נָגֹל נָגֹלָּה נָגֹלּוּ, נָחֹג נָחֹגָּה נָחֹגּוּ; בגוף ראשון ושני נְגַלּוֹתִי נְגַלּוֹתָ.
נָמס, נָקל: בבינוני ביחיד נָמֵס או נָמָס, נָקֵל או נָקָל; הנטייה בפתח – נְמַסָּה נְמַסִּים נְמַסּוֹת, נְקַלָּה נְקַלִּים נְקַלּוֹת.

במקרא קיימות צורות נוספות בחילופי תנועות, כגון נָסֵבָּה, נָבֹזּוּ, נָזֹלּוּ, נָגֹזּוּ, נָרֹץ.

3. שם הפועל בפועלי ע"ע – לְהִסֵּב או לְהִסַּב או לְהִסֹּב.

1. הפעלים במשקל פָּעֵל בעבר נסתר מותרים גם בפתח.[1] למשל: אָפַס, זָקַן, חָמַץ, חָפַץ, חָצַב, טָהַר, יָבַשׁ, יָשַׁן, נָבַל, שָׁלַם, שָׁמַם, שָׁפַל.

הערות

א. אין הכלל חל על הפעלים מגזרת ל"א דוגמת טָמֵא.[2]
ב. צורת הבינוני היא גָּדֵל ולא גּוֹדֵל, יָשֵׁן ולא יוֹשֵׁן וכיו"ב.
ג. צורת הבינוני קָטֵן מותרת אף על פי שאינה במקורות. בעבר: קָטֵן/קָטַן קָטַנְתִּי קְטַנְתֶּם.
במקרא הנטייה במשקל פָּעֹל: קָטֹנְתִּי.
ד. צורת הבינוני של אָפַס היא אָפֵס. לפי זה יש לומר 'הסיכויים הולכים וַאֲפֵסים' (ולא 'אופסים').

2. צורת הבינוני של הפועל גָּבַהּ היא גּוֹבֵהַּ וגם גָּבֵהַּ.

קל ציווי

נטיית כינויי היחיד

[1] במקרא נִצְּרֶהָ (מש' ד, יג).
[2] כפל הצורה בפועל ירש על פי שתי צורות הציווי המתועדות רָשׁ (בהפסק), רֵשׁ.
[3] על דרך הפועל נתן.
[4] או בקמץ קטן, כגון חָנֵּ֫נִי, חָנֵּ֫נוּ, חָנִּ֫יהוּ, חָנּוּ֫הָ.

נטיית כינויי הרבים

בפעלים הלאה, הראה ה"א הבניין מנוקדת בחיריק או בסגול, כגון הִלְאָה, הֶלְאָה; הִרְאֵיתֶם, הֶרְאֵיתֶם.

במקרא גם הֶגְלָה (לצד הִגְלָה); הֶפְדָּהּ.