בדרך כלל השמות מגזרת ל"א באים במשקל פִּעוּל באל"ף בסופם. לדוגמה: בֵּרוּא, וִדּוּא, יִבּוּא, יִצּוּא, וכן מִלּוּאִים, נִשּׂוּאִים.
אולם יש שמות הבאים במשקל זה ובסופם יו"ד. המצויים הם: בִּטּוּי, דִּכּוּי, חִטּוּי, מִלּוּי (לצד מִלּוּא), נִבּוּי, רִפּוּי.
בשמות המסתיימים ב־ְתָן התי"ו מנוקדת בלא דגש אם (א) לפני השווא בא רצף של שתי תנועות קטנות והראשונה בהן בהברה פתוחה או (ב) לפני השווא באה תנועה גדולה. למשל: גַּאַוְתָן, נֶהֶנְתָן, תַּאַוְתָן; נִיבְתָן (בעל חיים), תְּבוּסְתָן. כך גם עַנְוְתָן וכיוצא בו.
לעומת זאת התי"ו מנוקדת בדגש אם לפני השווא באה תנועה קטנה (למעט רצף של שתי תנועות קטנות והראשונה בהן בהברה פתוחה כאמור לעיל). למשל: גְּבַרְתָּן, כְּרַסְתָּן, פְּעַלְתָּן, רְעַבְתָּן, שְׂכַלְתָּן; זְנַבְתָּן, כְּנַפְתָּן (שמות בעלי חיים).
שמות שצורתם זכָרית, והם בני שלוש הברות ששתי האחרונות בהן מנוקדות בסגולים, בא כנגד הסגול הראשון פתח וכנגד הסגול השני שווא הן בנטיית היחיד הן בצורת הרבים ובנטייתה.
למשל: פִּילֶגֶשׁ פִּילַגְשׁוֹ פִּילַגְשִׁים, רַכֶּבֶל רַכַּבְלִים רַכַּבְלֵי־, יוֹעֶזֶר יוֹעַזְרִים, וכן דּוּ־קֶרֶן דּוּ־קַרְנִים.
8. להבעת המושא בכינוי המדבר ליחיד וליחידה הכינוי הוא ־ֵ֫נִי (ולא ־ִי), כגון שׁוֹמְרֵנִי, עוֹשֵׂנִי, מְהַלְּלֵנִי, מְצַוֵּנִי, מַמְלִיכֵנִי, מַשְׁקֵנִי; שׁוֹמַרְתֵּנִי, עוֹשָׂתֵנִי, מְהַלַּלְתֵּנִי, מְצַוָּתֵנִי, מַמְלִיכָתֵנִי, מַשְׁקָתֵנִי.
9. בינוני יחיד: צורות בינוני יחיד של פועלי ל"י נוטות בשתי דרכים – קצרה וארוכה; למשל נטיית פּוֹדֶה: פּוֹדֵנִי, פּוֹדְךָ או פּוֹדֶךָ, פּוֹדוֹ או פּוֹדֵהוּ, פּוֹדָהּ או פּוֹדֶהָ, פּוֹדֵנוּ, פּוֹדְכֶם־ן או פּוֹדֵכֶם־ן, פּוֹדָם־ן או פּוֹדֵהֶם־ן
10. בינוני יחידה: בבניין קל ופיעל הנטייה הרגילה היא על בסיס הצורות בסיומת ־ת, מעין שׁוֹמֶרֶת, מְבַקֶּשֶׁת, כגון שׁוֹמַרְתֵּנִי שׁוֹמַרְתְּךָ שׁוֹמַרְתּוֹ וכו', מְבַקַּשְׁתֵּנִי מְבַקַּשְׁתָּהּ וכו'; בבניין הפעיל – על בסיס הצורות בסיומת ־ָה, מעין מַשְׁלִיכָה, כגון מַשְׁלִיכָתֵנִי מַשְׁלִיכָתְךָ מַשְׁלִיכָתוֹ וכו'.
הערה: הוספת הכינויים לצורות הבינונית הלא שגורות אפשרית אף היא, למשל: שׁוֹמְרָתֵנִי שׁוֹמְרָתְךָ וכו' (על בסיס שׁוֹמְרָה), מְבַקְּשָָׁתֵנִי מְבַקְּשָׁתָהּ וכו' (על בסיס מְבַקְּשָׁה), מַשְׁלִכְתֵּנִי מַשְׁלִכְתּוֹ וכו' (על בסיס מַשְׁלֶכֶת).[1]
א. מיליות אחדות מנוקדות בסגול, כגון אֶת (ציין המושא הישיר), אֶל, פֶּן. במילות היחס אֵת (=עם), מֵאֵת האל"ף מנוקדת בצירי.
במקרא ניקוד את תלוי בהקפה: אֵת קלעי החצר אֶת־עמֻדיו ואֶת־אדניה (שמות לה, יז). וראו עוד צירי בצורת הנסמך, הערה 1.
ב. לצד הניקוד המקראי קָבָל־(עם; בשני קמצים קטנים, בנוסחאות אחרות קֳבָל־) – יכולה מילת היחס להינקד גם קְבַל, קֳבַל.
ג. מילת השאלה למה מנוקדת בקמץ ובדגש במ"ם ומוטעמת בהברתה הראשונה.
במקרא לעיתים (בעיקר לפני גרוניים) המילה 'למה' מוטעמת בהברתה השנייה והמ"ם רפה.
ד. לצד הצורות המקראיות לנוכחת הִנָּךְ, עוֹדָךְ טובות לשמש גם הִנֵּךְ, עוֹדֵךְ.
נטיית 'עוֹד' בנסתר עוֹדֶנּוּ (או עוֹדוֹ) ובמדברים עוֹדֵנוּ.
שמות התואר הלועזיים המסתיימים בהברה ti – מומלץ לכותבם טי, כגון דרמטי, סיסטמטי.
1. מספרים סתמיים (בתרגילי חשבון, במספרי טלפון וכיו"ב) – יש להביעם בלשון נקבה.
כמספר סתמי מובעים גם שמות המספר הבאים בצירופים כגון 'אוטובוס (מספר) אחת', 'בית (מספר) שתיים'.
בצירופים מעין אלו אין לראות בשמות המספר לוואי אלא תמורה – שאינה תלויה במינו הדקדוקי של שם העצם.
2. שבר פשוט המבוטא על ידי ציון המונה והמכנה – מובע כמספר סתמי הן במונה הן במכנה, וביניהם באה המילה 'חֶלְקֵי' (כצורה קפואה). למשל: 'אחת חלקי שתים עשרה' (1/12), 'שמונֶה עשרה חלקי שבעים ושש' (18/76).
א. שמות במשקל פִּעְלוֹן ובמשקל פִּעָלוֹן:
דרך המלך בצורתם של השמות האלה היא במשקל פִּעְלוֹן: בִּדְיוֹן, דִּמְיוֹן, יִתְרוֹן, פִּתְרוֹן, שִׁוְיוֹן.
דרך המלך בצורתם של השמות האלה היא במשקל פִּעָלוֹן: גִּזָּרוֹן, חִסָּרוֹן[1], כִּשָּׁרוֹן[1], סֵרָחוֹן, פִּתָּיוֹן, רִשָּׁיוֹן.
בכלל המילים במשקל פִּעְלוֹן גם קִלְשׁוֹן, קִמְשׂוֹן. במקרא: קִלְּשׁוֹן, קִמְּשׂוֹן.
ב. הערות על נטיית השמות במשקל פִּעָלוֹן:
בנטיית השמות במשקל פִּעָלוֹן ע' הפועל בשווא ובלא דגש. למשל: זִכָּרוֹן זִכְרוֹן־ זִכְרוֹנוֹת זִכְרוֹנִי, דִּכָּאוֹן דִּכְאוֹנִי, גֵּרָעוֹן גִּרְעוֹן־ גִּרְעוֹנוֹת.[2]
כאשר ע' הפועל היא מן אהח"ע והיא מנוקדת בחטף פתח (במקום השווא), פ' הפועל מנוקדת בפתח. למשל: רֵאָיוֹן רַאֲיוֹן־ רַאֲיוֹנוֹת.
כשפ' הפועל היא מן אהח"ע, בנטייה תנועתה לרוב סגול, כגון חִזָּיוֹן חֶזְיוֹן־ חֶזְיוֹנוֹת, עִפָּרוֹן עֶפְרוֹנוֹ עֶפְרוֹנוֹתַי, עֵרָבוֹן עֶרְבוֹנִי עֶרְבוֹנוֹת.
בנטיית כמה שמות שפ' הפועל שלהם חי"ת או עי"ן – פ' הפועל מנוקדת בחיריק, כגון חִוָּרוֹן חִוְרוֹנָהּ, עִוָּרוֹן עִוְרוֹן־ עִוְרוֹנוֹ, עִזָּבוֹן עִזְבוֹנוֹת, עִצָּבוֹן עִצְבוֹן־.
ראו עוד משקל פִּעָלוֹן – שמות בעלי ע' הפועל א"ר.
1. בריחוק מן הטעם הה"א התחילית של הבניין מנוקדת בחטף פתח,[1] כגון הֲקַמְתֶּם, הֲסַבְתֶּם. ואולם לפני פ' הפועל גרונית תנוקד הה"א בפתח, כגון הַעִירוֹתִי הַעַרְתֶּם, הַחִלּוֹתִי הַחַלְתֶּם.
2. בפועלי ע"ו בעבר בגוף ראשון ושני בצורות ללא תנועה חוצצת – פ' הפועל מנוקדת בפתח, ובכלל זה צורות הנוכחים והנוכחות, כגון הֵקַמְתִּי הֲקַמְתֶּם, הַעַרְתֶּם.
במקרא בפועל הֵמִית באה תנועת i בגוף נוכחים ונוכחות – הֲמִתֶּם הֲמִתֶּן, ואף בצורות בעלות כינוי מושא, כגון הֲמִתִּיו.