השם הנרדף לחנוכה "חג האורים" עולה במאה התשע עשרה כאחד התרגומים לשם החג שיוסף בן מתתיהו מעיד עליו. האם מחדשי הצירוף התכוונו ל"אוֹרים" (רבים של אוֹר) או ל"אוּרים" (רבים של אוּר)?
בימינו צורת הרבים של אוֹר היא אוֹרוֹת, אבל לא כך היה תמיד. במקרא צורת הרבים מתועדת פעם אחת בלבד, בתהלים – במזמור קלו הידוע: "לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (פסוק ז). גם במגילות שנמצאו בקומראן משמשת לא פעם הצורה אורים, כמו במגילת הסרכים – שם נזכר שר האורים לצד מלאך חושך. צורת רבים זו שימשה לא מעט בפיוטים ואף במאה התשע עשרה אצל סופרי ההשכלה ובמאה העשרים בחיבוריהם של סופרים דוגמת ביאליק וברנר.
במקרא אוֹרוֹת (מלכים ב ד, לט) הוא עשב מאכל, אבל נחלקו הדעות על פירוש אוֹרוֹת בישעיהו כו, יט: "כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ".[1] שמא אוֹרוֹת הוא אותו העשב או צורת הרבים של אוֹר או אוֹרָה? אפשר אפוא שהצורה אורות כבר משמשת במקרא, אבל עיקר השימוש בה בתקופה מאוחרת יותר – למן ימי הפיוטים ואילך.
בלשון ימינו נזנחה כמעט לחלוטין הצורה אוֹרים ופינתה מקומה לאורות, אך במאה התשע עשרה עוד שימשה אוֹרים. ובתקופה זו גם זרח אורו של הכינוי חג האורים לחנוכה. נראה שבתחילה הוא נקרא חג האוֹרים, כלומר 'חג האורות'. מקור השם הוא בשם לחנוכה שנזכר בכתבי ההיסטוריון היהודי הנודע יוסף בן־מתתיהו (הידוע גם כיוספוס פלוויוס): בחיבורו "קדמוניות היהודים", החיבור המקיף שכתב ביוונית על תולדות עם ישראל, הוא מתאר את חידוש העבודה בבית המקדש בידי יהודה (המכבי). לפי תיאורו נמשכה החגיגה על חידוש הקורבנות שמונה ימים, ובעקבותיה קבעו בחוק (כלומר בהלכה) חג של שמונה ימים גם לדורות הבאים. מאז ועד היום, הוא כותב, אנו חוגגים חג זה וקוראים לו φῶτα (באותיות לטיניות fota – או בכתיב המוכר יותר phota – צורת הרבים של φάος או φῶς 'אור') – כלומר 'אוֹרים' או 'אורות'.[2]
בתרגום הראשון של "קדמוניות היהודים" לעברית משנת 1864 נקט המתרגם קלמן שולמאן תמורת φῶτα את הצירוף חג המאורות, וגם כינוי זה לחנוכה שימש מעט בעשורים הבאים. אולם השם שפשט מסוף המאה התשע עשרה היה חג האורים. כך למשל אנו מוצאים בספרו של מאיר ראבינאוויץ "המחנים" משנת 1888: "ובן מתתיהו העיד שנקרא חג האורים מפני שהיתה אור ליהודים".
ואולם כיום נהוג לכנות את החג חג האוּרים, כלומר 'חג האש' – שהרי אוּר פירושו 'אש', כך למשל בתיאור האירוני של ישעיהו הנביא להכנת הפסילים: "חֶצְיוֹ [של העץ לפסל] שָׂרַף בְּמוֹ אֵשׁ, עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל, יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע, אַף יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר" (מד, טז). היקרות סתומה אחת של צורת הרבים אוּרים[3] מזדמנת בפסוק בישעיהו: "עַל כֵּן בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה' בְּאִיֵּי הַיָּם שֵׁם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו כד, טו). בספרות המדרש התפרשה המילה אוּרים שבפסוק כ'פנסים' (כלומר נרות או כלים לנרות), ופירוש זה התקבל בספרות ההלכה לדורותיה.[4]
ייתכן אפוא שגם בעקבות הבנה זו – ולא רק בגלל שקיעת צורת הרבים אוֹרים ובגלל הקֶשר בין אוֹר לאוּר 'אש' ובין אש לנרות החנוכה – היה חג האוֹרים בפי כול לחג האוּרים.
* * *
מתוך "קַדמֹניוֹת היְהוּדִים", תרגומו של קלמן שולמאן משנת 1864, עמ' 102 (ספר שני, פרק שביעי; התרגום נושא אופי של תרגום חופשי ומורחב):
וכה גדולה התשועה ההיא בעיניהם עד כי צִוה יהודה ואחיו וכל קְהַל ישראל לָחֹג את חֲנֻכַּת המזבח ביום החמשה ועשרים לחדש כסליו שמנת ימים מִדֵי שנה בשנה לדורות עולם ולהלל את ה' בשירי הללויה בכל מקומות מושבותיהם. ומאז ועד היום הזה נָחֹג את החג ההוא ונקרא לו בשם "חג המאורות" יען כי פִּתְאֹם האיר ה' אור חדש על זרע יעקב, ויתן להם עֹז ועָצְמָה לֵאור באור התורה וללכת בה כבימי עולם וכשנים קדמוניות. [ההדגשות אינן במקור]
תרגומו של אברהם שליט, ירושלים תשכ"ג (1963), ספר 12, פרק 7, פסקה 7 (תרגום הנאמן למקור היווני):
323. ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקרבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים, ולא הניח שום צורה של שמחה, אלא היטיב לבם בזבחים מפוארים שעלו בדמים מרובים, וכיבד את אלוהים בשירי תהילות ומנגינות עלי נבל ושימח את העם.
324. וגדולה כל כך היתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך, לעבוד את אלוהיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים.
325. ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו (חג) האוּרים. ונראה לי שנתנו את הכינוי הזה לחג, משום שאותה זכות (לעבוד את אלוהינו) הופיעה לנו בלי שקיווינו לה.
מתוך "המחנים" מאת מאיר ראבינאוויץ, נויארק 1888 (שנת תרחם), עמ' 312:
_______________________________
[1] הצירוף טל אורות בצורת הרבים טללי אורות מוכר מ"שיר הכבוד", המושר בבתי הכנסת בחלק מקהילות ישראל בשבתות ובחגים ומתוארך למאה השתים עשרה: "טַלְלֵי אוֹרוֹת רֹאשׁוֹ נִמְלָא, קְוֻצּוֹתָיו רְסִיסֵי לָיְלָה".
[2] קדמוניות היהודים, ספר 12, פרק 7, פסקה 7, סעיף 325.
[3] במקומות אחרים צורת הרבים אוּרִים מוכרת מן האוּרִים והתומים – אותם גורלות קודש שהיו בחושן הכוהן הגדול.
[4] הפירוש ניתן בפסיקתא דרב כהנא (קומי אורי, א): "במה מכבדים אותו? באילין פנסייא (=בפנסים הללו)". טור "אורח חיים" נסמך על פירוש זה באומרו "ונוהגין בכל מקום להרבות נרות [בערב יום הכיפורים] בבתי כנסיות משום דכתיב 'על כן באורים כבדו ה" ומתרגמינן בפנסיא יַקרו ה'" (סימן תרי).