שם הצמח אֹרֶן מופיע בתנ"ך פעם אחת בלבד. בפרק מד הנביא ישעיהו מונה עצים שאדם משתמש בהם לצורכי היום־יום – לחימום, לבישול ולאפייה (וגם לגילוף פסלים) – ובהם גם 'אורן': "לִכְרׇת לוֹ אֲרָזִים, וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ לוֹ בַּעֲצֵי יָעַר, נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל" (יד). זיהויָם של הארז והאלון אינו מוטל בספק, זהות התרזה (אף היא נקרית כאן בלבד) נותרה עלומה[1] – ומה לגבי אורן?
יש ממפרשי המקרא בימי הביניים שסברו שאין הכוונה לשם של עץ אלא למילה כללית נרדפת ל'ענף', 'שורש' או 'ייחור'. ואולם דומה שהאורן נזכר במשנה ברשימת העצים שמשמשים לשרפה לשם הפקת אֵפר הפרה האדומה: "ועצים היו מסודרין שם, עצי ארזים ועצי ארנים[2] וברושים ועצי תאנה חלקה" (פרה ג, ח). בתלמוד הבבלי מסבירים כי "ארנים" הם 'ערֵי' בארמית (בחלק מהנוסחים 'ארי'; ביחיד 'ערא') ואין הכוונה אלא לשיח שנקרא בימינו עָר אָצִיל (בערבית: غَار, 'ע'אר') ומוכר לדוברי העברית בעיקר בשמו היווני – דַּפְנָה.[3] רוב החוקרים סמכו ידיהם על פירוש זה.[4]
ברם בתרגום השבעים אֹרֶן מיתרגם pitus, היינו העץ הגבוה והמחטני ששמו בלטינית הוא Pinus (ובאנגלית pine) – זה שאנו מכנים בימינו בשם אֹרֶן. זיהוי זה הולם את רשימת העצים במשנה שכן גם ארזים וברושים הם עצים ממשפחת המחטניים המשמשים לבעֵרה. לדעת חוקר הצומח המקראי והתלמודי יהודה פליקס, הזיהוי הזה אינו סביר שכן האורן הוא אחד מעצי היער החשובים בישראל (כוונתו היא למין אֹרֶן יְרוּשָׁלַיִם[5] הגדל בר בארץ) ומצופה היה למוצאו בנבואת ישעיהו על עצי הארץ שיפריחו את השממה: "אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו" (מא, יט). לכן לדעתו העץ שמכונה בימינו אורן הוא עֵץ שֶׁמֶן, שנזכר לא פעם במקרא ובמשנה.[6] כך למשל המשנה במסכת ראש השנה דנה במנהג השׂאת המשואות על ראשי ההרים כדי להודיע על קביעת החודש: "כיצד היו משיאין משואות? מביאין כלונסאות של ארז ארוכין וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן וכורך במְשִׁיחָה [=חוט עבה] ועולה לראש ההר ומצית בהן את האוּר" (ב, ג), ובתלמוד הירושלמי: "מהו עצי שמן? דדנין" (שם נח ע"א). דדנין (גם בכתיבים אחרים) היא מילה יוונית שהוראתה 'עשוי עץ אורן'.[7]
מלבד אֹרֶן יְרוּשָׁלַיִם, גדל בארץ גם אֹרֶן הַצְּנוֹבָר (Pinus pinea).[8] זה המין שפירותיו מכונים בלשון חכמים על פי היוונית אצטרובלין, וזרעיו נקראים בפי כול בימינו בשם צנוברים (כמו صَنَوْبَر, 'סַ'נַוְבַּר' בערבית).[9] חוקר התלמוד שאול ליברמן ניסה להוכיח כי בנות שׁוּחַ הנזכרות במשנה הוא שמם הקדום של פירות האורן, על פי התלמוד הירושלמי: "מהו בנות שוח? פיטיריה" (שביעית ה, א; לה ע"ד). 'פיטיריה' זו היא מילה ביוונית לציון עץ אורן קטן.[10]
במקרא נזכר אדם בשם אֹרֶן (דברי הימים א ב, כה), ובימינו הוא חזר ונעשה נפוץ במיוחד כשם לבנים. לבנות, בעיקר בדור הקודם, ניתן השם הנגזר ממנו בסיומת ־ָה: אָרְנָה (ללא ניקוד: אורנה), על דרך עֹפֶר ועָפְרָה. יש המשערים כי השמות המקראיים אֲרָן ואַרְנָן קשורים אל המילה אֹרֶן. יש לציין שמילה דומה מוכרת מן האכדית ומובנהּ 'מיני ארז', ואולי היה זה שם כללי לעצים מחטניים.
————————————————————–
[1] ברוב תרגומי המקרא הקדומים מילה זו לא תורגמה או הובאה כצורתה. בתרגומו של ר' סעדיה גאון לערבית הוא תרגם 'צנובר', ומכאן שכוונתו ל'אורן הצנובר' (ראו להלן).
[2] בעדי הנוסח המנוקדים מוצאים אֳרָנִים (וליתר דיוק: אֳרָנִין) וגם אֲרָנִים; וסביר להניח ששניהם מכוונים לצורת הרבים של 'אֹרֶן'.
[3] במקורות העברית הקלסית הוא מוכר רק בצורתו הארמית־בבלית: דפנא. ביוונית המילה היא δάφνη.
[4] אף שסביר שגם בבבל של תקופת האמוראים הוראת המילה 'אֹרן' כבר לא הייתה מחוורת דייה, ולכן נדרשו לפרשהּ.
[5] שמו המדעי הוא Pinus halepensis, היינו 'אורן חאלבּ'.
[6] אפשר שהוא נקרא כך על שם השרף הנוטף מגזעו ואפשר שעל שם השמן שהכינו ממנו בימי קדם לצורכי רפואה.
[7] התלמוד הבבלי מציג מסורת שונה (אפרסמון), ויש מחוקרי ימינו שסבורים ש'עץ שמן' הוא בפשטות עץ זית.
[8] בעבר נקרא גם אֹרֶן הַסֶּלַע ואֹרֶן הַגַּלְעִין.
[9] בתלמוד הירושלמי נזכר שם מקום ליד הכינרת שנקרא 'צנבראי' (מגילה ג, א; עד ע"א), כנראה על שום עצי אורן.
[10] התלמוד הבבלי מציג גם כאן מסורת שונה (סוג של תאנים), וגם בעניין זה יש שיטות אחרות.