השם אִתַּי (ובלי ניקוד מומלץ: איתי) הוא מן השמות העבריים הנפוצים בישראל. מקורו בשני אישים במקרא הנזכרים בספר שמואל:
(א) אִתַּי הַגִּתִּי – מעבדי דוד. אומנם נוכרי היה (מגת) אבל דבק במלך דוד בשעתו הקשה, בעת שמרד בו אבשלום בנו. בספר שמואל מסופר כיצד ניסה דוד להניא אותו ואת אנשיו מללכת איתו וכיצד איתי נשבע למלך להיות איתו באשר יהיה:
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אִתַּי הַגִּתִּי: לָמָּה תֵלֵךְ גַּם אַתָּה אִתָּנוּ? שׁוּב וְשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ כִּי נָכְרִי אַתָּה וְגַם גֹּלֶה אַתָּה לִמְקוֹמֶךָ. תְּמוֹל בּוֹאֶךָ וְהַיּוֹם אנועך [אֲנִיעֲךָ] עִמָּנוּ לָלֶכֶת וַאֲנִי הוֹלֵךְ עַל אֲשֶׁר אֲנִי הוֹלֵךְ. שׁוּב וְהָשֵׁב אֶת אַחֶיךָ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת.
וַיַּעַן אִתַּי אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר: חַי ה' וְחֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי (אם) בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם לְמָוֶת אִם לְחַיִּים כִּי שָׁם יִהְיֶה עַבְדֶּךָ.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אִתַּי: לֵךְ וַעֲבֹר.
וַיַּעֲבֹר אִתַּי הַגִּתִּי וְכָל אֲנָשָׁיו וְכָל הַטַּף אֲשֶׁר אִתּוֹ. (שמואל ב טו, יט–כב)
לפני דיכוי המרד הפקיד דוד את איתי על שליש מאנשיו (שם יח, ב ואילך) – לצד האחים יואב ואבישי בני צרויה.
(ב) אִתַּי בֶּן־רִיבַי, מגיבורי דוד (שמואל ב כג, כט; וכן בדברי הימים א יא, לא, אלא ששם נכתב ומנוקד אִיתַי).
השם אִתַּי מתפרש על נקלה כבעל הרכיב אֵת 'עִם', כמו בלשון הסיפור על מרד אבשלום "וְאֶת־אַבְשָׁלוֹם הָלְכוּ מָאתַיִם אִישׁ מִירוּשָׁלִַם" (שמואל ב טו, יא) או "וְהָעָם הוֹלֵךְ וָרָב אֶת־אַבְשָׁלוֹם" (שם יב). ואומנם בנטיית מילת היחס אֵת יש חיריק ודגש: אִתִּי, אִתְּךָ, אִתּוֹ וכו'.
יש אפוא היגיון רב בהצעה שאיתי הוא קיצורו של שם תאופורי (שם שאחד מֵרכיביו הוא משמות האל או מכינוייו) – אולי אִתִּיאֵל (ראו להלן) – כפי ששמו של נתן הנביא הוא גלגולו של שם דוגמת אלנתן, יהונתן, נתנאל או נתניהו. אם כך דומה איתי לשם בנבואת ישעיהו (ז, יא): "הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל".
איתיאל
במקרא יש השם אִיתִיאֵל (נחמיה יא, ז; ואולי גם משלי ל, א), אך כתיבו וניקודו הוא בחיריק מלא וללא דגש כשם אִיתַי בדברי הימים. בכתבי נוזי ממסופוטמיה נמצא השם התאופורי אִלֻ־אִתִּיַ (האל איתִי). גם מלך צידונים, אביה של איזבל אשת אחאב, נקרא אֶתְבַּעַל – שם פניקי הידוע גם ממקורות אחרים. השם אִתִיַ מתועד גם בכתבי אל־עמארנה במצרים כשמו של מושל אשקלון באותם הימים. ולפי הצעה אחרת השם איתי איננו שמי אלא חוֹרי.
לצד השם איתי מקובל היום לא רק השם איתיאל אלא גם השם אִתִּיָּה (במשמעות איתי יָהּ).