אליעזר בן־יהודה

אליעזר יצחק פרלמן נולד בכ"א בטבת תרי"ח (1858) בעיר לוז'קי Luzhki (אז בפלך וילנה של החבל הצפון מערבי של הקיסרות הרוסית, היום בצפון בלרוס), והיה בן הזקונים של יהודה לייב פרלמן וציפורה (פייגה). את השכלתו הראשונית רכש ב"חדר". אליעזר התייתם מאביו בילדותו, ובהגיעו למצוות (בשנת 1871) נשלח אל דודו בעיר פולוצק ללמוד בישיבה. ראש הישיבה ר' יוסי בלויקר, שהיה משכיל נסתר, הפגיש את הנער עם ספרות ההשכלה ועם הדקדוק העברי, שהיה אסור אז ללימוד. משגילה זאת הדוד, העביר את אליעזר לעיירה גלובוקויה, ובה התוודע הנער לשלמה נפתלי הרץ יונאס, חסיד חב"ד לשעבר שהפך למשכיל, ולבנותיו דבורה (לימים אשתו הראשונה) ולביילה (פולה, לימים אשתו השנייה). אליעזר נחשף לספרייתו העשירה של יונאס, שהכילה לא רק ספרי קודש אלא גם ספרות יפה מקורית ומתורגמת, ומאז נמשך אל לימוד הדקדוק העברי והזניח את לימודי הקודש לטובת ספרות ההשכלה. בהשפעת יונאס החל בן־יהודה ללמוד רוסית.

בשנים אלה למד אליעזר בבית הספר הריאלי בדינבורג. בתקופה זו התעניין במאבקו של העם הבולגרי לעצמאות, ובעקבותיו נתפס לרעיון "תחיית ישראל על אדמת אבות" ומאוחר יותר גם לרעיון תחיית הדיבור העברי. הוא הכיר בצורך במרכז יהודי, וטען לימים שגילוי זה הוא "שעשני מה שאני כעת, כל מחשבותי, כל רגשותי ופעולותי אחרי כן הם תולדות הרגע ההוא".

עם סיום לימודיו בגימנסיה הריאלית בדינבור – בהיותו כבן עשרים – נסע בן־יהודה לפריז ללמוד רפואה. בשנותיו בפריז התעצבו עמדותיו החברתיות והתרבותיות והשקפת עולמו המדינית. 

משנודע לו שחלה בשחפת הוא נאלץ להפסיק את לימודיו, ותחת זאת החל ללמוד בבית המדרש למורים של חברת "כל ישראל חברים". בגין מחלתו נשלח לבית החולים, ושם פגש את אברהם משה לונץ, תושב ירושלים וחוקר עברי. השניים הרבו לשוחח בעברית בהגייה ספרדית ואמונתו של בן־יהודה באפשרות להחיות את הלשון העברית בארץ ישראל התחזקה. בהדרגה התגבשה הכרתו הלאומית בדבר הצורך בתחייה לאומית ולשונית של עם ישראל בארצו.

בשנת תרל"ט (1879) פרסם בן־יהודה את מאמרו הראשון – "שאלה נכבדה" בעיתון "השחר" בעריכת פרץ סמולנסקין, ובו חתם לראשונה בשם העט בן־יהודה. במאמר ניתח את ההוויה היהודית לנוכח התגברות הרעיון הלאומי בקרב עמי אירופה, והציג את האפשרות המדינית כפתרון הלאומי של העם היהודי. בהדרגה הלכה והתגבשה עמדתו בצורך בתחיית הלשון העברית.

בסוף חורף תרמ"א (1881), לאחר ששהה באלג'יר החמה בשל מחלת השחפת, חזר לאירופה והפליג עם דבורה לארץ ישראל. כבר בהפלגה דיברו השניים עברית. הם נישאו והגיעו לחופי יפו בתשרי תרמ"ב (1881). עם הגיעם ליפו הפך אליעזר פרלמן את שם העט שלו לשמו הרשמי ומאז נקרא אליעזר בן־יהודה. בן־יהודה ורעייתו החליטו "לדבר רק עברית לא בלבד אנו שנינו בינינו לבין עצמו, אלא עם כל אדם מישראל ששומע עברית", ובכך הקים הזוג הצעיר את הבית העברי הראשון. השניים קבעו את מושבם בירושלים.

בן־יהודה החל לעבוד כעוזרו של ישראל דוב פרומקין, עורך העיתון "חבצלת", ופרסם בעיתון סדרת מאמרים בנושא העלייה לארץ ישראל. הוא המשיך בעבודתו שם עד סוף שנת 1884. בשנת תרמ"ב ייסד עם יחיאל מיכל פינס את חברת "תחיית ישראל", שמטרתה תחייתו הלאומית של עם ישראל בארץ ישראל והחייאת השפה העברית.

בשנת תרמ"ב (1882) נולד בנם הבכור של אליעזר ודבורה – בן־ציון. לימים שינה בן־ציון את שמו לאיתמר. בן־יהודה קבע שבנו ישמע דיבור עברי בלבד ואסר על דבורה לדבר עם בנה בשפות אחרות. הוא טען שמיום לידת בנו "התחילו דברי הימים של התחיה הלאומית שלנו בארץ האבות". בבגרותו היה איתמר לעיתונאי ועסקן ציוני והתפרסם גם כנואם מצוין. בהמשך נולדו גם אביחיל, ימימה ועטרה. באלול תרנ"א (1891) מתה דבורה בן־יהודה משחפת והיא בת 36. בשנת תרנ"ב נפטרו ממגפה שלושה מחמשת ילדי המשפחה. בשנת 1892 נשא בן־יהודה לאישה את ביילה, אחות דבורה, שעלתה לשם כך לארץ ישראל. בעצת בעלה היא שינתה את שמה לחמדה. היא התקדמה מהר בידיעת העברית וסייעה לבן־יהודה בעבודתו.

בארץ היה בן־יהודה ממפתחיה של שיטת לימוד שנודעה בשם "עברית בעברית", וגיבש תוכנית לימודית שזכתה לתגובות נלהבות. השיטה נפוצה בקרב מורי יפו והמושבות, ובתוך שנים ספורות התקבלה גם במוסדות לימוד בחוץ לארץ.

סגנון הכתיבה של בן־יהודה זכה לכינוי "הלשון הירושלמית", ולה שני סימני היכר בולטים: הינתקות מהמליצה – המקראית בעיקרה, וחידוש מילים. לסגנון החדש קמו מתנגדים רבים, מהם בארץ ישראל ומהם בגולה. חרף הביקורות שספג בן־יהודה בגין הסגנון החדש הוא דבק בו, ושיבח את סגנונם של כמה מהסופרים הירושלמים, שכתבו בשפה חפה מן המליצות ומן השגב שאפיינו את סופרי ההשכלה. הוא הטיף לכתיבה במילים עבריות ולא לועזיות, ואכן המילים החדשות שהוא ושותפיו הירושלמים יצרו נקלטו בהדרגה ושובצו בעיתונות וביצירות ספרות. הסגנון הספרותי החדש שיקף את המהפכה המרכזית שהתחוללה בשפה העברית, והיא הפיכתה לשפת דיבור.

בראשית שנת תרמ"ח (1887) החל בן־יהודה לפרסם בהמשכים את תרגום הסיפור של ז'ול ורן "סביב הארץ בשמונים יום" ("מסביב לעולם בשמונים יום"). בתרגומו גיבש בן־יהודה סגנון חדש של כתיבה בעברית, והסביר את עקרונותיו:

באלול תרמ"ט (ספטמבר 1889) ייסד בן־יהודה עם שותפיו את חברת "שפה ברורה", שמטרתה "להפוך לכל בני עמנו יושבי ארץ אבותינו שפה אחת ברורה, שפת אבותינו הקדמונים הקדושה לנו קדש קדשים". מייסדיה קיוו "לשרש מקרב היהודים יושבי ארץ ישראל את לשונות העלגים, השרגון האשכנזי והספרדי", ולאסוף ולפרסם מילים עבריות. מסגרתה, מצעה ועקרונותיה של האגודה היו הנדבך הראשון לייסוד "ועד הלשון העברית" ארבע־עשרה שנים לאחר מכן.

כעבור חודשים ספורים נוסד "ועד הספרות" של חברת "שפה ברורה", ובן־יהודה נבחר לנשיאו. לאחר זמן קצר שינה הוועד את שמו ל"ועד הלשון". תפקידו היה לחפש בכל גנזי הספרות העברית ולשאוב מהם מילים עבריות ומילים בעלות צורה עברית כדי לפרסמן ולהנחילן. כמו כן נקבע שהוועד יהיה רשאי ליצור מילים חדשות. הוחלט שניתן גם לפנות לערבית. 

חברת "שפה ברורה" וועד הלשון התקיימו עד שנת תרנ"א (1891). באלול תרס"ד (1904) חודשה הפעילות של ועד הלשון ופורסמו רשימות מונחים ראשונות בנושאים שונים.

בשנת תרע"ט (1919) יוסדה "ההסתדרות להשלטת השפה העברית שפתנו" ובן־יהודה נבחר לעמוד בראשה. אנשי ההסתדרות פרסמו רשימות של מילים עבריות "הנצרכות ביותר בחיי יום יום", ובן־יהודה עזר בתרגום, בכתיבת שיחונים, בחיבור מילונים ובעיצוב כרזות "יהודי, דבר עברית!", שנתלו ברחבי ירושלים. 

פעילי "שפתנו", במידה רבה בהשראתו של בן־יהודה, השליטו אווירה קנאית ברחובות ירושלים, ו"בכל פנה ועבר, במשרדים ובחנויות בבתי־המלאכה ובבתי־תספורות וגם בבתי אנשים פרטים נפגשת בתעמולה להפצת העברית: 'יהודים, דברו עברית'". מספרים שבאותם הימים שוטט בן־יהודה בחוצות ובשווקים, וכששמע יהודים שאינם דוברים עברית היה טומן בכיסיהם פתקים שבהם הופיע הכיתוב "עברי, דבר עברית והבראת!" וכיוצא באלה אמרות. בתשרי תרפ"א (1920) התפטר בן־יהודה מנשיאות הוועד, והתפטרותו סימנה את קץ דרכה של "הסתדרות שפתנו", כשנתיים לאחר הקמתה.

בן־יהודה עסק בעיתונות כשלושים שנה – מעלייתו לארץ ועד זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא השתמש בעיתוניו ככלי להפצת דעותיו בעד התחייה הלאומית ונגד היישוב הישן בירושלים וכן להפצת חידושי הלשון שלו וידיעות מועילות על השפה העברית. מאבקיו של בן־יהודה וניסיונו ליצור עיתונות חופשית העלו עליו את חמת השלטונות הטורקיים, ואלה סגרו מדי פעם בפעם את עיתוניו. בחנוכה תרנ"ד (1893) אף אסרו את בן־יהודה לזמן קצר. 

בשנת תרמ"ג (1883) ייסד בן־יהודה בירושלים את השבועון "הצבי – מבשר ירושלם". בהמשך ייסד את העיתונים "האור" ו"השקפה" ואת "עולם קטֹן" לילדים. בעיתוניו הופיע המדור "לתחית הלשון" ובו חידושי מילים ודיונים בסוגיות לשוניות שונות. עיתוניו עוררו עניין רב בארץ ובחו"ל, וטובי הסופרים נטלו חלק בכתיבתם.

בשנת תרמ"ז (1887) החליט לחבר מילון ללשון העברית לכל תקופותיה, ובמשך כארבעים וחמש שנה עסק בהתקנתו. מילונו הגדול של בן־יהודה, מילון הלשון העברית הישנה והחדשה, נחשב למפעל חייו הגדול ביותר זולת החייאת הדיבור העברי. המילון יצא לאור בהדרגה בשנים 1908–1959, ובשלמותו הוא מונה שישה־עשר כרכים ועליהם נוסף כרך המבוא הגדול. במילון מופיעות יותר מחצי מיליון מובאות, ומסומנות בו בסימון מיוחד מילים שחידש בן־יהודה ושהתקבלו בספרות של זמנו או בדיבור העברי בארץ ישראל.

חמשת כרכיו הראשונים של המילון נדפסו לפני מלחמת העולם ראשונה והם היחידים שראו אור לפני מותו של בן־יהודה. בן־יהודה עוד הספיק לערוך את הכרך השישי והשביעי של המילון והם נדפסו לאחר מותו. את הכרך השמיני והתשיעי ערך משה צבי סגל, ואת שאר הכרכים ערך נפתלי הרץ טורטשינר (טור־סיני). המילון זכה להערכה רבה ועד היום הוא משמש מקור ייחודי לחקר הלשון העברית לדורותיה.

בן־יהודה חזר וקבע כי בלשון העברית, שלא הייתה מדוברת יותר מאלף וחמש מאות שנים, חסרות מילים ל"עניני החיים הפשוטים והגסים". הוא תבע להרחיב את הלשון כדי לספק לדוברים פתרונות מיידיים, ובהיעדר מילים מתאימות לצורכי היום יום תבע להרחיב את הלשון בשני צעדים מהפכניים: סיפוח של שורשים בערבית ויצירת מילים חדשות יש מאין. עמיתיו בוועד הלשון לא הסכימו עם גישתו וביקשו לבלום את הצעותיו מרחיקות הלכת.

בן־יהודה התמסר בכל מאודו להעמדת אוצר מילים חדשות, שיאפשר את ההצלחה של תחיית הדיבור. חידושו הראשון היה מילון, במקום הצירוף ספר מילים, שהיה נהוג בלשון המשכילים והוא תרגום המילה הגרמנית Woerterbuch. בן־יהודה חידש כ־220 מילים, מהן נקלטו בעברית כשלושה רבעים. בעיקר הרבה בן־יהודה לחדש על יסוד השורשים העבריים. יש שטבע משמע חדש במילים עתיקות בלשון ויש שהעלה מילים נשכחות מספרות ישראל לדורותיהן, בהגדירו ובהגבילו את שימושיהן החדשים.

אָבָץ (שם מתכת), אָדִיב, אַדֶּמֶת (שם מחלה), אָרָד (שם מתכת), בֻּבָּה, גְּלִידָה, הֲגִירָה, הַצְהָרָה, זֶהוּת, זִים, חֲבִיתָה, חַיְדַּק, חֲמָמָה, מַגְהֵץ, מִדְרָכָה, מִדְרָשָׁה, מִמְחָטָה, מַעֲטָפָה, מִשְׁטָרָה, מִשְׁקֶפֶת, מִשְׂרָד, עִירִיָּה, עִתּוֹן, עָקִיב, עִשְׂבִּיָּה, פְּצָצָה, רִבָּה (שימורי פירות מבושלים בסוכר או בדבש), רִשְׁמִי, תַּכְשִׁיר, תִּמְרוּן, תַּפְנִית, תַּצְפּית

אַבְחֶמֶץ, אַבְחֶנֶק, אַבְמַיִם (=חמצן, חנקן ומימן), אַבְנִיָּה (=מרצפת), אַבְרוֹן (=עיפרון), חַטָּב (=פַּסָּל), מַדְלֵק (=גפרור), מַכּוֹשִׁית (=פסנתר), מָקוֹלִית (=פטפון), מַעֲלֶה־וּמוֹרִיד (=מעלית), עַמּוֹנוּת (=דמוקרטיה), פִּרְקָה (=אוגדה, דיוויזיה), צִיּוּר־אוֹר, צַיַּר־אוֹר (=צילום וצלם)

אליעזר בן־יהודה נפטר בכ"ו בכסלו תרפ"ג (16.12.1922) והובא לקבורה בהר הזיתים. חודשים ספורים לאחר פטירתו נוסדה בירושלים "קרן אמונים לזכר אליעזר בן־יהודה", שמטרתה הייתה "להשלים את פרסום עבודותיו של המנוח אליעזר בן יהודה וביחוד את שאר כרכי המלון הגדול". בשנת 1959 הונפק בול בעיצובו של צבי נרקיס לציון מאה שנים להולדת בן־יהודה. בשנת תשל"ג (1973) נחנכה באקדמיה ללשון העברית יד אליעזר בן־יהודה, ובה הוצגו רהיטים מביתו של בן־יהודה, ספרים מספרייתו, פריטי אומנות ופריטים הקשורים במילונו, שנתרמו לאקדמיה באדיבות משפחתו.

האספה הכללית השלושים וארבע של אונסק"ו (פריז 2008) הכירה באליעזר בן־יהודה כאישיות הראויה להוקרה בין־לאומית ולהנצחה בזכות פעולותיו להחייאת הלשון העברית בדיבור. מאז 2011 החלה הממשלה להעניק את פרס ראש הממשלה על שם אליעזר בן־יהודה על "תרומה מיוחדת לחיזוק מעמדה של הלשון העברית". בשנת 2012 הכריזה ממשלת ישראל על יום הלשון העברית שיצוין בכל שנה בכ"א בטבת – יום הולדתו של אליעזר בן־יהודה.