אָסָף הוא שמם של כמה אישים בתנ"ך, ובהם שוער, משורר, שומר פרדס ואביו של מזכיר המלך חזקיה.
המפורסם שבהם הוא אבי משפחת הלויים המשוררים: "וְהַמְשֹׁרְרִים הֵימָן אָסָף וְאֵיתָן" (דברי הימים א טו, יט); "וְהַמְשֹׁרְרִים בְּנֵי אָסָף עַל מַעֲמָדָם כְּמִצְוַת דָּוִיד" (דברי הימים ב לה, טו). שמו מופיע בראשי מזמורי תהלים – שנֵים עשר במספר (פרק נ ופרקים עג–פג) – כגון "מִזְמוֹר לְאָסָף", "מַשְׂכִּיל לְאָסָף". אף בתלמוד הבבלי נמנה אסף עם כותבי ספר תהלים: "דוד כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים: על ידי אדם הראשון… ועל ידי הימן ועל ידי ידותון ועל ידי אסף…" (בבא בתרא יד ע"א–ע"ב).
כדרכם של שמות קצרים אחרים, כגון חָנָן ונָדָב, מקובל להסביר שאסף הוא קיצורו של שם תאופורי (שם שמכיל רכיב לציון אלוהות), ואומנם כך – אחד מבני קורח הנזכרים בספר שמות הוא אֲבִיאָסָף (הרכיב אֲבִי־ ככינוי לאל נפוץ למדי בשמות אלו).[1] שם אחר – אספהדד – מופיע באחד מכתבי המאֵירות המצריים (טקסטים מגיים בני כארבעת אלפים שנה המזכירים שמות אנשים ומקומות בארץ ישראל וסביבתה). לעומתם ולמרות דמיון הצליל השם אַסְפָּתָא – הנזכר ברשימת עשרת בני המן – אין לו דבר עם השם אסף; מדובר בשם פרסי הגזור מן המילה aspa, 'סוס' בפרסית, וייתכן כי הוא מורה 'פָּרָשׁ'.
מן השורש אס"ף נגזרים שמות ופעלים רבים בתנ"ך, רובם במשמעות 'ליקוט', 'כינוס', 'קיבוץ', הן בני אדם הן עצמים (בעיקר תבואה): "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ג, טז); "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יא, יד). מן ההוראה היסודית של אס"ף נגזרות כמה הוראות קרובות: לאחר לידת יוסף מטעימה רחל: "אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי" (בראשית ל, כג), ולפי זה אסף עניינו 'הסיר', מעין 'אסף פנימה' – ומכאן נטו לפרש כי השם אסף (וגם אביאסף) קשור בעקרוּת ופירושו 'האל הסיר (חרפה מעליי)'. ואולם לדעת אחרים אין להסביר את השם בהוראה כה ייחודית. בפסוק "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי" (תהלים כז, י) אין יאספני אלא 'יכניסני תחת חסותו', ומתקבל על הדעת כי השם אסף קשור בהוראת משנה זו 'האל אספני אליו', 'האל פרשׂ כנפיו עליי'.
אסף הוא שם נפוץ לבנים בימינו. ידוע במיוחד בשם זה "אסף הרופא", אסף בן ברכיהו, רופא יהודי בן המאה השישית שמפורסם הודות לספר הרפואה שחיבר ולשבועת הרופאים שניסח.
אֲסֻפּוֹת ואֲסֻפִּים
לבד מן המילים המוכרות אָסִיף (איסוף התבואה), אֹסֶף, אֲסֵפָה ואֲסַפְסוּף (המון עם שנאסף), באות בתנ"ך צורות הרבים הייחודיות אֲסֻפּוֹת ואֲסֻפִּים, שתיהן בפסוקים מעט מוקשים.
את הצורה אֲסֻפּוֹת אנו מוצאים בקהלת: "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד" (יב, יא). בהקשר זה מוכר המדרש: "בעלי אסופות – אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות [=קבוצות קבוצות] ועוסקין בתורה" (בבלי חגיגה ג ע"ב). בכיוון זה היו שפירשו אֲסֻפּוֹת כ'קובצי משלים', ומכאן המשמעות שקיבלה המילה בעברית החדשה – 'אוסף מאמרים או יצירות ספרות שכונסו בכרך אחד', ובהמשך כחלופה העברית לקולקצייה בתחום האופנה (לפי קביעת האקדמיה). אך יש מי שהלך בכיוון אחר לגמרי: רש"י בפירושו לפסוק בקהלת מביא את שיטתו של המדקדק דונש בן לברט שאין אסופה אלא מסמר שבקצהו "ראש", וכלשונו של דונש: "הם המסמרות המאספים את הלוחות ומחזקים את הדבק היטב למען לא ימוט, להם נדמו רועי ישראל ושטריו [=ושוטריו] ולהם נמשלו דבריהם".[2]
צורת הרבים אֲסֻפִּים אף היא כאמור איננה מחוורת. היא באה שלוש פעמים בספרי המקרא המאוחרים, למשל בצירוף "אֲסֻפֵּי הַשְּׁעָרִים" (נחמיה יב, כה). מקובל לחשוב כי היא קשורה למילים סף או אסקופה, ולפי זה הכוונה למעין 'בית שער'. גם כאן הוצע כיוון אחר לחלוטין: חוקר הלשון נפתלי הרץ טור־סיני ביאר כי בית האסופים הוא כינוי ל'בית בני אסף', הוא אסף המשורר שנזכר מעלה.
________________________________________
[1] בדברי הימים צורתו אֶבְיָסָף.
[2] בן־יהודה הסכים לפירושו ולכן הפריד בין הערכים "אֲסֻפָּה" בהוראת 'מסמר' ובין ״אֲסוּפָה" בהוראת 'קבוצה' (כמו במדרש).