אסתר ראב (1894–1981) נולדה וגדלה במושבה פתח תקווה. שפת אימה הייתה יידיש, ובגיל צעיר למדה עברית בהגייה ספרדית. היא התחנכה במוסדות החינוך העבריים הראשונים שנוסדו בפתח תקווה. בשנות העשרים של המאה העשרים החלה לפרסם שירה עברית, והיא נחשבת למשוררת ה"צברית" הראשונה. בשירתה נתנה ביטוי לנופי הארץ בעברית המתפתחת.
בשנת 1975 ריאיין אותה פרופ' אהרן בר־אדון. בריאיון שהוקלט תיארה ראב את השינוי ביחס של תושבי פתח תקווה לעברית ואת חדירת העברית לחיי היום־יום: "דיברנו יידיש, אבל העברית פרצה בבת אחת". עוד סיפרה על רכישת העברית מפי אנשי החינוך שהגיעו אל המושבה ועל השירים העבריים שלמדה מפי הגברת אלישבע בסביץ' הגננת: "יש לה שמיעה מצוינת וקול אדיר […] אנחנו שרות עברית בפעם הראשונה". ראב תיארה גם את פעילותה בגדוד מגיני השפה: "אני הייתי זורקת אבנים בשמשות, שוברת שמשות", ואת יחסה האינטימי לעברית: "כל מילה יש לה משקל […] אני שומעת הרבה הדים בכל מילה, בי חיה עוד הראשית של השפה הזאת".
*
לִבִּי עִם טְלָלַיִךְ, מוֹלֶדֶת,
בַּלַּיְלָה עַל שְׂדוֹת חֲרֻלִּים,
וּלְרֵיחוֹת בְּרוֹשִׁים וְקִמּוֹשׁ לַח
כָּנָף חֲבוּיָה אֲנִי אֶפְרֹשׂ.
עֲרִיסוֹת־חוֹל רַכּוֹת דְּרָכַיִךְ
בֵּין גִּדְרוֹת הַשִּׁטָּה שְׁטוּחוֹת,
כְּעַל פְּנֵי מֶשִׁי צַח
לְעוֹלָם בָּם אָנוּעַ
אֲחוּזַת קֶסֶם לֹא־נִפְתָּר,
וּרְקִיעִים שְׁקוּפִים רוֹחֲשִׁים
עַל מַחֲשַׁכֵּי יָם עֵצִים שֶׁקָּפָא.
פתח תקוה, סיון תרפ"ג (1923)
אסתר ראב, בתוך: כל השירים, תל אביב תשמ"ח, עמ' 11
