הרוב הגורף של כתבי היד הליטורגיים מן הגניזה אינו מעמיד העתקות של יצירות פייטן אחד שנועדו ללוות את תפילות ישראל, אלא ליקוטי פיוטים מפייטנים שונים ומתקופות שונות המשמשים בערבוביה, ולעתים קרובות אפילו במערכת ("קומפוזיציה") פיוטית אחת.
המציאות הזאת מעמידה משימה מורכבת עד מאוד לפני חוקרי פיוטי הגניזה, המעוניינים לרוב (על פי התפיסה המודרנית) בהוצאת מהדורות מונוגרפיות של כל פיוטי פלוני ממוינים על פי סוגיהם. דרושות כאן כמה פעולות הכרוכות זו בזו: (א) זיהוי כתבי היד המביאים את הפיוטים המבוקשים; (ב) צירוף קטעים על פי בחנים פָּלֵאוגרפיים; (ג) קביעת ייחוס הן לפיוטים הבודדים והן לקומפוזיציות שאליהן הם מצטרפים; (ד) הרכבת מהדורות טקסטואליות – רובן אקלקטיות בעל כורחן משום המצב הלקוי של ההעתקות השונות; (ה) כתיבת פירוש.
התקנת טקסטים פיוטיים במסגרת עבודת המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית סומכת בדרך כלל על מהדורות מדעיות מוכנות, אך בשל נסיבות אקראי שונות יש שהטקסטים מותקנים על פי כתבי היד מן הגניזה, שכן הטקסטים ה"מתפרסמים" בתוך מאגר המילון נמסרים לעיון קהל החוקרים בלי שיעברו את תהליך הההדרה המקצועי המקובל במקצוע. טקסטים מסוג זה הם למעשה מוהדרים למחצה, וחסרים בהם ניקוד, אַפָּרָט המביא חילופי גרסאות מכתבי יד מקבילים ופירוש. יתר על כן, מבחינה טיפוגרפית אין הם ערוכים כמהדורות המקובלות, עבודה המקשה על קריאתם ועל השימוש בהם לצורכי המחקר לענפיו.
הנאמר לעיל נכון במיוחד במקרה של פיוטי יניי.* עיקר המטרה בפרסום המהדורה החדשה של הקדושתא "אתה אומר ועושה" המונחת בזה לפני הקורא היא אפוא להדגים הן את השלמת הקורפוס של יניי, משימה הרובצת לפתחו של המחקר, הן את חשיבותו של החומר השמור במאגר המילון ההיסטורי ואת חלקו בתהליך ההשלמה הזה.
אנחנו מפרסמים מאמר זה לזכרו של חברנו בנימין לפלר (י"ד בשבט תשי"ג – ט"ז בתשרי תשע"ד). בנימין היה עובד בכיר במפעל המילון ההיסטורי וחוקר חשוב של הפיוט ושל לשונו. מאמרו על "יוסה (יוסף) ברבי ניסן מִשָּׁוֶה קִרְיַתַיִם – קדושתא לסדר ,'הנני ממטיר'" יראה אור באחד הכרכים המתוכננים של כתב העת "לשוננו" בהוצאת האקדמיה ללשון העברית.
* מנציגיו העיקריים של הפיוט העתיק בארץ ישראל (המאות השישית-שביעית, יש המקדימים אותו עד למאות הרביעית-חמישית).