נשאלנו מדוע יש האומרים "בּוֹאִי כַלָּה" בלי דגש קל בכ"ף, אף שידוע כי אותיות בגדכפ"ת בראש מילה דגושות בדגש קל (בהגייה הישראלית בימינו הדבר נוגע רק לאותיות בכ"פ).
אכן הכלל הבסיסי הוא שאותיות בגדכפ"ת בראש מילה דגושות. כלל זה משתלשל עוד מניקוד המקרא, כגון "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים". ואולם במקרא נמצא גם מקרים רבים שבהם אותיות בגדכפ"ת אינן דגושות בתחילת המילה, למשל "וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר", "וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ", "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ". כך קורה לאחר מילה המסתיימת בתנועה ("וַיְהִי", "נָפְלוּ", "נָשַׁפְתָּ") ושתי המילים נקראות ברצף ללא הפסקה ביניהן. למעשה מדובר בשני מקרים:
א. במילה הראשונה יש טעם מחבר. למשל ברצף "כִּי בוֹ שָׁבַת" המילה כי מסתיימת בתנועה (חיריק) ומוטעמת בטעם המחבר מונח, ולכן הבי"ת במילה בו רפה. דוגמה נוספת אפשר לראות בתהלים קמח, ב: "הַֽלְל֥וּהוּ כׇל־מַלְאָכָיו הַ֝לְל֗וּהוּ כׇּל־צְבָאָו" (לפני 'כָל' הראשון בא הטעם המחבר מירכא, לפני 'כָּל' השני בא הטעם המפסיק רביע מוגרש).
ב. במילה הראשונה אין טעם ואחריה בא מקף, המורה על חיבורה למילה הבאה. למשל: "וַיְהִי־בֹקֶר", "וַיְהִי־כֵן".
בגדכפ"ת ללא דגש לאחר מילה המסתיימת בתנועה מצוי במידה זו או אחרת גם בחלק ממסורות לשון חכמים, בייחוד במקומות שבהם יש קשר הדוק בין המילים. תופעה זו מוכרת גם מלשון התפילה והפיוט, שיָנקה מלשון המקרא והושפעה ממנה. מסיבה זו היו מהדירי סידורים שהחילו את הכלל המקראי על ניקוד הסידור, כגון "המחדש בטובו בכל יום תמיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית", "ברוך אתה… אשר קידשנו במצוותיו וְרָצָה בָנוּ" (בקידוש ליל שבת). כך גם נוקד בפיוט "לכה דודי" צירוף המילים שפתחנו בו "בּוֹאִי כַלָּה". גם בעת החדשה יש שנהגו כך בנקדם שירה, ספרי ילדים ואפילו מונחים של ועד הלשון והאקדמיה בראשית דרכה.
בעברית ימינו הכלל הוא שאותיות בגדכפ"ת דגושות בראש המילה, וכך נוסחה החלטת האקדמיה: "בגדכפ"ת בראש תיבה דגושות גם כשהתיבה באה אחרי נסמך, מילת יחס או מילית המסתיימים בתנועה. למשל: כְּלֵי בַּיִת, לִפְנֵי בּוֹאוֹ, דּוּ־כִּוּוּנִי, אִי־בְּהִירוּת, לֹא־פָּעִיל."
עם זאת לתופעה של רפיון אותיות בכ"פ לאחר מילים המסתיימות בתנועה נותרו בפינו שרידים מעטים בביטויים שגורים. את הבולטים שבהם הוציאה האקדמיה מגדר הכלל בקובעהּ כך: "יוצאים מן הכלל: הצירוף 'לא כלום' וצירופים כגון 'לפני כן', 'אחרי כן', 'כמו כן', 'אף על פי כן', '(ה)לא כן'."
הרחבות
1. על ההגייה הכפולה של בגדכפ"ת
רפיון בגדכפ"ת במקרא בראש מילה שנייה ברצף שבו המילה הראשונה מסתיימת בתנועה עולה בקנה אחד עם הכלל הבסיסי של רפיון בגדכפ"ת בתוך המילה ובסופה.
הכלל הוא שאותיות בגדכפ"ת רפות אחרי תנועה (אלא אם כן הן דגושות בדגש חזק, כגון שַׁבָּת) ודגושות כשאינן אחרי תנועה – כלומר בבואן אחרי עיצור או כשהן בראש מילה. למשל במילה כָּתַב הכ"ף הבאה בראש המילה דגושה, ואילו התי"ו והבי"ת הבאות אחרי התנועות קמץ ופתח רפות. לעומת זאת במילה יִכְתֹּב הכ"ף רפה משום שהיא באה אחרי התנועה חיריק, ואילו התי"ו דגושה משום שהיא באה אחרי שווא נח, דהיינו אחרי עיצור. במילה וְכָתַב הכ"ף באה אחרי שווא נע (תנועה חטופה, מעין חצי תנועה), ואף במקרה כזה אין דגש קל.
ההגייה המקורית של עיצורי בגדכפ"ת היא ההגייה המסומנת כיום בדגש קל ומכונה 'הגייה סותמת' (או 'הגייה פוצצת'). ההגייה השנייה, המיוצגת באות רפה (שאין בה דגש), מכונה 'הגייה חוככת'. ההגייה החוככת של עיצורי בגדכפ"ת בבואם לאחר תנועה התפתחה בהשפעת התנועה על העיצור. בהגיית התנועות יש זרימה חופשית של האוויר, ואילו בהגייה סותמת של עיצורים האוויר נעצר עצירה מוחלטת. בהגייה חוככת יש זרימה חלקית של האוויר, ולכן קל יותר לעבור להגייה זו לאחר תנועה. הגייה כפולה של בגדכפ"ת נשתמרה בהגייה הרווחת בימינו רק בעיצורים בכ"פ.
2. עוד על בגדכפ"ת בראש מילה במקרא
במקרא נמצא מקרים של אותיות בגדכפ"ת דגושות בראש המילה גם בבואן בלי הפסקה לאחר מילה המסתיימת בתנועה. לעיתים הסיבה לכך ידועה. למשל ב"קריאת שמע" בפסוק: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ז) הבי"ת הראשונה במילה בְּבֵיתֶךָ דגושה (בשונה מן הבי"ת במילה בַדֶּרֶךְ) כדי שלא ייווצר רצף בי"תים רפות. לעיתים הסיבה לכך אינה ידועה. למשל ב"שירת הים" בא פעמיים צמד המילים "מי כמֹכה" (שמות טו, יא); בפעם הראשונה התיבה מי מוקפת והכ"ף כצפוי רפה (מִי־כָמֹכָה), אך בפעם השנייה בתיבה מי טעם מחבר ולמרות זאת הכ"ף דגושה (מִי כָּמֹכָה).