נסו רגע לחשוב כיצד הייתם מביעים בפנטומימה או במחוות פנים וידיים את הרעיונות והמושגים חֶבְרָתָנוּת (סוֹצְיָאלִיזְם), לְכִידוּת (קוֹהֵרֶנְטִיּוּת), מִסְגּוּר רְפוּאִי (מֵדִיקָלִיזַצְיָה).
ברור שזו משימה כמעט בלתי אפשרית להביע מושגים כאלה או רעיונות מופשטים אחרים רק באמצעות פנטומימה או מחוות. לעומת זאת שפת הסימנים מסוגלת להתמודד עם הבעה של רעיונות מורכבים ומופשטים כמו כל שפה אנושית אחרת.
אם כן בניגוד לטעות הרווחת שלפיה שפת סימנים אינה אלא פנטומימה ושימוש במחוות פנים וידיים – מדובר בשפה של ממש.
הינה פירוט הדברים:
בערוץ החזותי-ידני אפשר לתקשר בכמה צורות תקשורת מובחנות זו מזו. נעמוד כאן על טיבן.
פנטומימה – הצגה של מעמד או של עלילה באמצעות תנועות גוף והבעות פנים בלבד. בדרך כלל הגוף כולו משתתף בתהליך העברת המסר. התהליך התקשורתי הוא מסורבל והתקשורת בערוץ זה היא תקשורת באמצעות סימנים מובנים מאליהם המכונים סימנים תמונתיים: "בית", "תנועת אכילה" וכדומה. הפנטומימה מובנת לכולנו גם בלי שלמדנו את 'שפת הפנטומימה'.
מחוות (ג'סטות) – מחוות מוגדרות כתנועות של חלקי גוף, של הפנים ושל הגוף כולו. הן בדרך כלל באות במקום ביטוי מילולי או בנוסף לו. הן יכולות לשמש להבעת רגש, למשיכת תשומת לב, להעברת מידע מלווה למלל וכד'. יש מחוות בעלות משמעות מוסכמת באזור גאוגרפי נתון. למחוות דומות יכולים להיות הקשרים תרבותיים שונים. למשל:
- תצורת היד מציינת בישראל בקשה להמתין:
- בארצות הברית מציינת את אותה משמעות התצורה הזו:
מחוות תקשורתיות אלו הן מחוות המופקות באופן מכוון ומשמעותי כדרך להעצים או לשנות את הדיבור המופק במערכת הקול, והדובר אף עשוי לעשות אותן בלי שהוא מודע לכך.
שפת הסימנים – לעומת הפנטומימה והמחוות שפת הסימנים היא שפה לכל דבר ועניין. יש לה תחביר ודקדוק משלה. אפשר להביע בה תיאורים , לתת הסבר, להביע דעה, לבטא רגשות, להשתמש בחוש הומור ולספר סיפורים. המסמנים ("דוברי" שפת הסימנים) יכולים לבטא באמצעותה דקויות וגּוֹנִיּוֹת (ניואנסים) שאי אפשר להביעם בפנטומימה או במחוות.
זאת ועוד: שפת הסימנים, כמו השפה הדבורה, היא שפה טבעית, אך כמו כל שפה טבעית היא דורשת לימוד והתנסות כדי להשתמש בה וכדי להבין אותה.
ברשומות הבאות נחשוף את עומקה ואת ייחודיותה של שפת הסימנים בכלל ושל שפת הסימנים הישראלית בפרט, שפת הקהילה החירשת בישראל.