הצירוף בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת מתאר מעשה – ולעיתים דווקא חוסר מעש – הגורם נזק חמור לטווח הארוך, דבר שעתידים להצטער עליו עוד זמן רב. למשל: 'אם לא ננצל את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה בדרכנו, זו תהיה בכייה לדורות'; 'ההזנחה הפושעת של השמורה עתידה להיות בכייה לדורות'.
מקורו של הצירוף במדרש חז"ל, והוא קשור בקשר הדוק לאחד הימים הקשים ביותר בלוח השנה העברי – תשעה באב.
בספר במדבר פרק יג מסופר כי לאחר כשנתיים שבהן נדדו בני ישראל במדבר, שלח משה שנים־עשר מרגלים לתור את הארץ המובטחת. בתיאור שליחתם נאמר "וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים" (במדבר יג, כ) – כלומר הדבר אירע בעונת הבשלת הענבים, בחודשי הקיץ. המרגלים תרו את הארץ ארבעים יום, ולאחר מכן שבו ודיווחו למשה ולעם על מה שראו שם: "וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס, כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם". ובהמשך אמרו: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ – אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא".
דברי המרגלים עוררו בעם בהלה ופחד, ככתוב: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה: לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ". על המילים "וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" אמר רבי יוחנן: "אותו היום – ערב תשעה באב היה. אמר הקב"ה: הן בכו בכייה של חינם, ואני אקבע להם בכייה לדורות" (בבלי תענית כט ע"א ועוד). בְּכִיָּה היא שם הפעולה של הפועל בָּכָה בלשון חז"ל – לעומת בְּכִי (או בֶּכִי בהפסק) בלשון המקרא.
אם כן לפי המסורת היהודית חל יום חזרתם של המרגלים מן הארץ בתשעה באב, ובגלל בִּכיוֹ של העם באותו היום נקבע התאריך הזה ליום בכייה לדורות, כלומר למועד שעתידים להתרחש בו אסונות רבים. ואכן במשנה מפורטים חמישה דברים רעים שאירעו לישראל בתשעה באב – הראשון שבהם הוא העונש על חטא המרגלים, ושניים מארבעת האחרים – חורבן שני בתי המקדש: "בתשעה אב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר"[1] (משנה תענית ד, ו).
בעת החדשה חלה תזוזת משמעות קלה בצירוף 'בכייה לדורות': לא עוד בכי שבוכים במועד קבוע בכל הדורות, כי אם צער כבד שיישאר לעתיד הרחוק ויעורר חרטה עמוקה על מה שגרם לו.
———–
[1] מקובל לפרש שהכוונה לירושלים – שלאחר חורבן הבית עשאוה הגויים כשדה חרוש, ונתקיימה בה נבואת הפורענות של מיכה: "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַ͏ִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (מיכה ג יב; וראו גם ירמיהו כו, יח).