השימוש בביטוי הקישור במידה ו־ אינו תקני כלל. הביטוי הנכון הוא במידה ש־ ככתוב במימרת חז"ל: "במידה שאדם מודד – מודדין לו" (מגילה יב ע"ב ועוד).
זאת ועוד – נראה שלמעשה גם השימוש בביטוי במידה ש־ שגוי אצל רוב הדוברים והכותבים. ביטוי זה מתאים למשפט שבו מציינים מידה של דבר ולא למשפט תנאי. למשל אפשר לכתוב: 'במידה שירד גשם, יתמלאו אקוות הארץ', או 'במידה שתלמדו לשון, יתרחב אוצר המילים שלכם'. אם כן כאשר שני חלקי המשפט תלויים זה במידתו (או בהיקפו) של זה, הביטוי במידה ש־ מתאים. למשל, המידה או ההיקף של אוצר המילים תלויים במידת ידיעת הלשון.
אבל כאשר מדובר בתנאי, הביטוי אינו מתאים. למשל אין לכתוב "במידה שנגרמו לכם נזקים, תוכלו לתבוע פיצוי כספי". אין קשר בין מידת גרימת הנזקים למידת יכולת התביעה. מדובר במשפט תנאי: הפיצוי הכספי מותנה בנזקים שנגרמו. לכן במשפט הזה מתאימה מילת התנאי אם – 'אם נגרמו לכם נזקים, תוכלו לתבוע פיצוי כספי.[1]
אם כן יש לשים לב לטעות הכפולה בשימוש בביטוי: ראשית אין משתמשים בו' החיבור אלא בש' הזיקה, ושנית יש לייחד את השימוש בביטוי רק למשפטים המביעים מידה.
על עניין זה כתבה גם שושנה בהט במאמרה "על ענייני ניסוח או ניסוח ענייני":
המילה 'אם' קטנה היא בעיני רבים והם בזים לה בכתיבתם. מעמדה משול למעמד מיליות אחרות דוגמת כְּדֵי או שֶ. כדי לשוות לשון של חשיבות לכתיבתם מחליפים אותן רבים במילים "מכובדות" יותר. 'כדי ש' מומרת ב'על מנת ש' (אף על פי שבמשמעה 'על מנת' היא על גבול התנאי, ואינה יפה להביע תכלית כַּמילה 'כדי'), ו'ש' מומרת במילה 'אשר'. זה הטעם שהצירוף 'במידה ו' כבַש את הלבבות, כי מה היא 'אם' הקטנה לעומת 'במידה ו', והיודעים ששיבוש כפול הוא, שאין הווי"ו אלא טעות, והמידה אף היא אינה מידה טובה כאן, חוזרים על כורחם ל'אם', אבל לא בתשובה שלמה. כדי להאדירה קצת עומדים הם ומוסיפים ב' בראשה.
__________________________
[1] ראובן סיוון, "במידה שאינה במידה", לשוננו לעם יא, א (תש"ך), עמ' 11.