המילה בַּר שאולה מן הארמית ופירושה 'בן'. למשל ר' שמעון בר יוחאי הוא בנו של יוחאי. לצד המשמעות הביולוגית של המילה היא משמשת חלק מצירוף המציין תכונה או מעמד של אדם או של דבר, כגון 'בר דעת', 'בר־מצווה', 'בר־אוריין'. צירופים אלו ואחרים נקרים בספרות חז"ל.
שימוש זה של 'בר' מקביל בדיוק לשימוש במילה בן: 'בן חיל', 'בן נכר', 'בני תמותה' – במקרא; 'בן זוג', 'בן חורין', 'בן תורה' – בספרות חז"ל, ועוד דוגמאות רבות עתיקות וחדשות.
בימינו רווחים הצירופים שבהם 'בר' או 'בן' מציינים תכונה אפשרית (ומקבילים לסיומות able באנגלית ו־bar בגרמנית), כגון 'בר מימוש', 'בר השגה', 'בר הסגרה', 'בן השוואה'.
נשאלת השאלה מה צורת הנקבה ומה צורת הרבים של 'בר' בצירופים הללו. רבים נוהגים להטות בפשטות: 'בַּר מזל', 'בָּרַת מזל', 'בָּרֵי מזל', 'בָּרוֹת מזל'. אלא שצורות אלו בָּרת־, בָּרי־, בָּרות־ בעייתיות: ברוב ניבי הארמית צורת הנקבה וצורת הנסמך־רבים של בַּר הן כבעברית: בַּת־, בְּנֵי־. אומנם בכמה ניבים, כגון בארמית הגלילית, מצויה הצורה ברת־, ואולם על פי הדקדוק הארמי ניקודה בשווא: בְּרַת־. הצורה ברי־ אינה מתועדת כלל.
אם כן דרך המלך בנטייתם של צירופים דוגמת 'בר מזל' ו'בר השגה' היא על דרך העברית בדומה לצירופים בר מצווה ובת מצווה: 'בת מזל', 'בני מזל', 'בנות מזל'; 'בת השגה', 'בני השגה', 'בנות השגה'. כיוצא בהם: 'בני סמכא', 'בת מימוש', 'בנות הסגרה'.