המילה גֵּו משמשת בצירופים כפיפת גו, הטיית גו, גו זקוף, דקת גו וכדומה. גֵּו הוא חלק הגוף שללא הגפיים והראש, והוא מקביל למונח הלועזי טוֹרְסוֹ (מיוונית, באנגלית trunk). המילה במשמעות זו נקבעה כבר ברשימה הראשונה של מונחי ההתעמלות של ועד הלשון משנת תרע"ג (1913).
המילה גֵּו מקורה בתנ"ך. ארבע פעמים היא נזכרת בהקשר של הכאת הגוף, כגון "גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים" (ישעיהו נ, ו), "שׁוֹט לַסּוּס, מֶתֶג לַחֲמוֹר, וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים" (משלי כו, ג). המילה באה גם בצירוף 'השליך אחרי גוו': "כִּי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גֵוְךָ כָּל חֲטָאָי" (ישעיהו לח, יז), אך בצירוף זה היא רגילה יותר בפתח בגימ"ל, כגון "וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ" (מלכים א יד, ט). המילה גו קשורה למילה המקראית גְּוִיָּה שמשמעה גוף, ונראה שהיא נרדפת לה לגמרי. כך גם פירשוה מדקדקי ימי הביניים, ובראשם מנחם בן סרוק, יונה אבן־ג'נאח ורד"ק, וכך היא מתורגמת בפשיטתא – תרגום התנ"ך לארמית סורית.
עם זאת בתרגום יונתן היא מתורגמת 'גב', ובתרגומים אחרים – כגון תרגום השבעים והוולגטה – יש שהיא מתורגמת 'גוף' ויש שהיא מתורגמת 'גב'. גם במילוני המקרא ובמילונים עבריים בני ימינו מובאים בדרך כלל שני פירושים למילה גֵּו: גב וגוף. הבנת גו כ'גב' נובעת מהקשריה העיקריים בתנ"ך: הביטוי 'השליך אחרי גוו' וכן הכאת הגוף שנקל להבינה כהכאה על הגב. ונראה שתרם לכך גם דמיון הצליל בין גו לגב.
בספרות העברית החדשה בראשיתה המילה גֵּו משמשת במשמעות גוף, כפי שאפשר ללמוד למשל מצירופים כגון 'גו ונפש', 'גו ורוח' (כנראה בהשראת "וְעִם רוּחִי גְּוִיָּתִי" שבפיוט 'אדון עולם'). וכאמור בשימוש המקצועי נבחרה המילה לתיאור מרכז הגוף – ללא הראש והגפיים.