דברים של טעם

הילד המתוק וחריף השכל התבונן סביבו בפנים חמוצים ולא הצליח להסתיר את מרירותו…

הלשון העברית, כמו יתר הלשונות, עשירה במטפורות הקשורות לחוש הטעם – עדות למרכזיותו הרבה של חוש זה בחיינו. מחקר שנערך בנושא אף הראה כי השימוש במטפורות הקשורות לטעמים מעורר את הפעילות המוחית באזורים הקשורים לרגש יותר מביטויים מקבילים אחרים.

מָתוֹק

הטעם שזכה ליחס החיובי ביותר הוא ללא ספק הטעם המתוק: שם התואר 'מתוק' רגיל ככינוי חיבה לאהוב ונפוץ במיוחד לתיאור ילדים חביבים ושובי לב. בתנ"ך נאמר כי משפטי האל "מְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (תהלים יט, יא), וטובו של האור מתואר במילים "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת יא, ז). מתיקות נקשרת לעיתים לשינה ככתוב "מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל" (קהלת ה, יא), וגם בימינו מאחלים לעיתים "שינה מתוקה" או "חלומות מתוקים". דיבור נעים מכונה מֶתֶק שפתיים (משלי טז, כא), אך כיום הצירוף הזה מציין בעיקר דברי חנופה וחלקלקות המסתירים כוונת זדון.

בתהלים נה, טו נאמר: "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ" (נה, טו). כיום 'להמתיק סוד' פירושו לתכנן יחד בחשאי, אך אפשר שבפסוק המקורי סוֹד משמעו 'חבורת אנשים', כמשמע המילה בכמה מקומות בתנ"ך (למשל בבראשית מט, ה: "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי"). על פי הבנה זו המתקת הסוד היא עצם הנעימות שבהימצאות יחד. הפועל הִמְתִיק משמש גם בצירוף 'המתיק את הדין' שמשמעו כיום 'הקל בעונש'. בספרות הקבלה, שממנה ירשנו את הביטוי הזה, הכוונה דווקא לביטול כוחה של הספירה 'דין' על ידי עירובה בספירות אחרות, למשל 'חסד' או 'תפארת'.

מַר

הטעם המושמץ ביותר הוא הטעם המר, כמו שאפשר להיווכח מצירופים דוגמת 'רע ומר', 'מר ונמהר', 'מר נפש', 'טעות מרה'. מן השורש מר"ר נגזרה גם המילה תַּמְרוּרִים (כמו תַּנְחוּמִים, תַּמְרוּקִים, תַּפְנוּקִים) המוכרת מן הצירוף 'בכי תמרורים' (ירמיהו לא, יד) שפירושו 'בכי מר'. אגג מלך עמלק אמר לפני מותו "אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת" (שמואל א טו, לב), אבנר קרא אל יואב "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב? הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה" (שמואל ב ב, כו), ונעמי ששבה אל בית לחם שַכּולה ואלמנה אמרה לשכנותיה: "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד" (רות א, כ). המצרים העבידו את בני ישראל בפרך "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה" (שמות א, יד), ועל כן אוכלים בליל הסדר מרור. אכילת צמח מר היא דימוי לסבל גם בביטויים 'השביע מרורים' ו'השביע מַמְרוֹרִים' (על פי איכה ג, טו, איוב ט, יח).

חָמוּץ

הטעם החמוץ נושא אף הוא מטען שלילי – בייחוד בצירופים 'פנים חמוצים' (או חמוצות), 'פרצוף חמוץ', המשמשים בעברית החדשה בעקבות מקבילות בלשונות אחרות, ובביטוי 'השאיר טעם חמוץ' (או 'טעם מר').

מָלוּחַ

המלח מוסיף טעם ועניין למאכלים רבים, ועל שמו מכנים אדם פיקח ממולח. מלח הוא גם סמל לדבר נאמן ויציב שאינו מתקלקל, כדברי רש"י על הצירוף המקראי "בְּרִית מֶלַח" (במדבר יח, יט) – "כברית הכרותה למלח שאינו מסריח לעולם". אדם שורשי המשמש מופת במידותיו ובתרומתו לחברה מכונה לעיתים 'מלח הארץ'. ביטוי זה מתורגם מלשונות אירופה (למשל באנגלית: the salt of the earth) ומקורו בברית החדשה: בדרשתו של ישו על ההר בבשורה על פי מתי 5, 13 הוא אומר לשומעיו: "'אתם מלח הארץ, ואם תאבד למלח מליחותו, כיצד היא תוחזר לו?". שימוש שלילי במילה מלח יש בביטוי המתורגם מלשונות אירופה 'זרה מלח על פצעיו' שפירושו הוסיף צער על צערו, נגע בנקודה רגישה וכואבת. בתנ"ך דווקא זורעים מלח – אך לא על פצעים אלא באדמה כדי לפגוע בפוריותה: "וַיִּתֹּץ אֶת הָעִיר וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח" (שופטים ט, מה).

חָרִיף

בתפיסה המסורתית מצוי גם הטעם חריף, אך כיום מקובל שחריפות איננה טעם אלא כאב, תחושה של צריבה בחך. אדם טוב שכל ומהיר קליטה מכונה חריף (בדומה לממולח), ובלשון הדיבור גם "פלפל" (במלעיל). לחריפותו של הפלפל קשורה לכאורה גם שיטת ההסקה הדקדקנית פלפול המוכרת בעיקר ללומדי הגמרא, אך חוקר הלשון חנוך ילון הציע כי מילה זו קשורה דווקא לשורש פל"ל המקביל לפת"ל בהוראה של גלגול והפיכה לכאן ולכאן.

חִכָּנִי (פיקנטי)

שם התואר פיקנטי, המציין ביסודו מאכל מתובל וחריף (מצרפתית piquant 'לעקוץ'), משמש בהשאלה לציון דבר מסקרן ומעורר עניין, כגון בביטוי ידיעה פיקנטית'. החלופה העברית שנקבעה בעבר במונחי כלכלת הבית תמורת פיקנטי היא חיכני (בניקוד חִכָּנִי) – המגרה את החֵךְ.

נקווה שהדברים ערבו לחיככם ושמצאתם בהם טעם.