דגש תנייני

נשאלנו למה במילים כמו ש‏ָׁלָב ואֶשְׁנָב מופיע בנטייה דגש חזק: שְׁלַבִּים ואֶשְׁנַבִּים. הדגש במילים אלו מכונה דגש תנייני (או מִשני). להלן ההסבר המלא.

דגש חזק הוא דגש המאריך או מכפיל את העיצור, והסיבות המרכזיות לו הן הידמות של עיצור לעיצור או התבנית שהמילה שקולה בה. הדגש החזק הנובע מהידמות קרוי דגש משלים (כמו בפועל יִפֹּל או בשם העצם מַפָּל), והדגש החזק המתבקש מן התבנית נקרא דגש תבניתי (כמו בפועל שִׁלֵּם או בשם העצם סַבָּל). סוג אחר של דגש חזק הוא זה הקרוי דגש תנייני (או מִשני). תכליתו לסגור את ההברה ובכך לשמר בה את התנועה הקצרה.

בשלב משלבּי ההתפתחות של העברית יכלה תנועה קצרה להתקיים בהברה פתוחה רק אם הייתה מוטעמת (למשל התנועה הקצרה a בנו"ן השנייה של הפועל נְתָנַ֫נִי). אם לא הייתה מוטעמת, נטו הדוברים – לפי כללים שאין זה המקום לפרטם[1] – להאריכהּ (כמו בתי"ו של נְתָנַנִי או בשי"ן של שָׁלוֹם) או לקצרהּ לשווא נע (כמו בנו"ן הראשונה של נְתָנַנִי או בצורת הנסמך שְׁלוֹם־). מסיבה זו גם נמצא אלה לצד אלה צורות מעין יִכְתְּב֫וּ (צורת הֶקשר מלרעית; השווא בתי"ו התקצר מתנועת u קצרה) לעומת יִכְתֹּ֫בוּ (צורת הֶפסק מלעילית; התנועה הקצרה התארכה).

בהברות סגורות לא מוטעמות התקיימו התנועות הקצרות באין מפריע. כך למשל התנועה הראשונה במילים סַלִּים, לִבִּי, עֻזּוֹ, שאת הברתה סוגר הדגש החזק. לעיתים קרה שהתנועה הקצרה בהברה הפתוחה והלא מוטעמת לא התארכה ולא התקצרה אלא השתמרה – אם הברתהּ נסגרה. סגירת ההברה הייתה באמצעות דגש חזק, והוא המכונה דגש תנייני.

כך למשל הקמץ במילה אָסוּר או אָסִיר הוא תוצאה של התארכות a קצרה בהברה פתוחה. לצד הצורות האלה מצויה במקרא גם הצורה אַסִּיר (למשל בישעיהו כד, כב) – בסגירת ההברה ובהשתמרות התנועה הקצרה. מסיבה זו נמצא במשקל פָּעָל לצד הנטייה הרגילה בקמץ באות השנייה (כגון דְּבָרִי דְּבָרוֹ דְּבָרִים, כְּנָפִי כְּנָפוֹ כְּנָפַיִם, מְשָׁלוֹ מְשָׁלִים) גם כמה שמות בפתח ודגש, כגון ש‏ָׁלָב שְׁלַבִּים, גְּמַלִּי גְּמַלִּים גְּמַלֵּי־, קְטַנָּה קְטַנִּים, וכן בנטיית כמה שמות במשקל מִפְעָל/מַפְעָל, כגון אֶשְׁנָב אֶשְׁנַבִּים, מֶרְחַקִּים, מַחֲשַׁכִּים. ככל הנראה התופעה נפוצה בתנועה הקצרה u, אם כי במקרים לא מעטים קשה לדעת אם הדגש הוא תוצאה של סגירת ההברה או שהיה שם מלכתחילה (כלומר שהוא דגש תבניתי). לדוגמה בטוחה של דגש תנייני נחשבים פעלים בעבר בבניין הסביל הפנימי של בניין קל כגון לֻקַּח, יֻלַּד, הנחזים כבניין הסביל של פיעל (ראו בהרחבה כאן).

———————————————-

[1] אפשר לקרוא על כך ביתר פירוט בספרו של יהושע בלאו "תורת ההגה והצורות של לשון המקרא", בפרק על התנועות.