נשאלנו אם יש הבדל משמעות בין המילים הודיה והודאה, ובאיזו מהן משתמשים בהקשר של הכרה באשמה.
שתי המילים מקורן בלשון חז"ל, והן באות בה בלי כל הבדל משמעות. מדובר בשתי צורות של שם הפעולה של הפועל הוֹדָה על שתי משמעויותיו: אמירת תודה והכרה באשמה.
כפל הצורות הודיה–הודאה נובע משתי הגיות שונות שהיו בעברית של חז"ל, וההבדל ביניהן הוא הבדל גאוגרפי: הצורה באל"ף אופיינית ללשון חז"ל בבבל, והצורה ביו"ד – לארץ ישראל.
צמד המילים הזה מצטרף לצמדים אחרים של מילים בגזרת ל"י, כגון הַשְׁקָאָה–הַשְׁקָיָה, הוֹרָאָה–הוֹרָיָה (השוו שם המסכת הוריות), הוֹנָאָה–הוֹנָיָה, הַזָּאָה–הַזָּיָה, וכן בַּנָּאִים–בַּנָּיִים, אֲפָאוֹ–אֲפָיוֹ (=אפה אותו). המשותף לכל המילים האלה שלפני היו"ד המקורית יש קמץ. במעמד זה חל מעתק של היו"ד לאל"ף, והוא משתקף בכתבי היד של ספרות חז"ל הכתובים על פי מסורת בבל. נראה שסיבת המעתק היא השפעת הקמץ על העיצור שאחריו: הקמץ מייצג תנועה נמוכה ובהשפעתו העיצור הגבוה י התחלף בעיצור הנמוך א. לעומת זאת בכתבי היד המשקפים את מסורת ארץ ישראל השתמרה היו"ד המקורית.
בימינו בשמות פעולה שירשנו מלשון חז"ל השתרשו בדרך כלל הצורות באל"ף כבמסורת הבבלית, משום שבמהלך הדורות התלמוד הבבלי נלמד יותר והיה מוכר יותר מן התלמוד הירושלמי.
בצמד הודיה–הודאה ניצלה לשון ימינו את כפל הצורות לבידול בין שתי המשמעויות של הפועל הודה: המילה הודאה מציינת הכרה באשמה, ואילו מקבילתה הודיה מציינת כמעט תמיד הבעת תודה.
נציין כי הבידול הזה הוא תהליך שנוצר במציאות ואינו קביעה מחייבת. בלשון אנשי המשפט יש שימוש בצורה הודיה גם במובן 'הכרה באשמה'. כך למשל הביטוי "שתיקה כהודאה", שמקורו בתלמוד הבבלי, משמש בקרב משפטנים גם בצורה "שתיקה כהודיה".
הבידול בצמד הוֹדָאָה–הוֹדָיָה דומה לזה שחל בעברית החדשה בצמד הַלְוָאָה– הַלְוָיָה: בלשון חז"ל שתי הצורות משמשות לשתי המשמעויות, ואילו בימינו יוחדה הלוואה למתן כסף והלוויה להבאת המת לקבורה.