אחת משאלות הניסוח המתגלגלות שוב ושוב לפתחנו היא אם נכון לומר 'החל מ־' או 'החל ב־'. מתברר כי שאלה זו העסיקה מאוד את מתקני הלשון באמצע המאה הקודמת: הם התחבטו בה והביעו דעות סותרות, ומקצתם אף חזרו בהם מן ההגבלות שהציעו. המסקנה העולה מקריאת דבריהם היא שיש מקום לשני הניסוחים, ואין סיבה להעדיף דווקא אחד מהם.
אף על פי כן נציין כי כיום הניסוח 'החל מ־' הוא הרווח בבואו לבדו, לרוב לציון זמן, כגון 'החל מיום שלישי'. לעומת זה בצירוף 'החל ב־' משתמשים בעיקר כאשר נוקטים את ההמשך 'וכלה ב־', כגון 'החל במנהלים הבכירים וכלה בדרג הזוטר'.
עוד נֹאמר כי בהיעדר ההמשך 'וכלה ב־' לרוב אין כלל צורך במילה 'החל', ואפשר לומר בפשטות 'מיום שלישי', 'משעה 9:00', 'משנת תש"ח' וכדומה.
ועתה לפירוט הדברים:
איך מתחילים בעברית?
ביסוד הוויכוח שניטש בין מתקני הלשון עמדה השאלה אם לאחר הפועל הֵחֵל או הִתְחִיל יכולה לבוא מילת היחס מ־. ובמילים אחרות: האם אפשר 'להתחיל מ־' או שחייבים 'להתחיל ב־'?
בתנ"ך אנו מוצאים כמה פעמים את הפועל הֵחֵל עם ב־, כגון בסיפור יוסף ואחיו: "וַיְחַפֵּשׂ, בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה" (בראשית מד, יב). כך גם בתיאור טיהור המקדש בימי חזקיהו המלך: "וַיָּחֵלּוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לְקַדֵּשׁ…" (דברי הימים ב כט, יז). מתקני הלשון יצחק אפשטיין ויצחק פרץ כתבו כי גם בימינו ראוי לדבוק בניסוח הזה, כלומר להתחיל ב־ ולא להתחיל מ־. טענתם העיקרית הייתה שאפשר לעשות פעולה מזמן מסוים, אבל להתחיל אותה אפשר רק בזמן מסוים – שכן לעומת הפעולה הנמשכת מכאן והלאה (שיפה לה מילת היחס מ־), ההתחלה שלה מתרחשת רק בנקודת זמן מוגדרת אחת (ולכן יפה לה מילת היחס ב־).
לטענתם של אפשטיין ופרץ קמו כמה מתנגדים, ובראשם חוקר הלשון רפאל ספן. ראשית הראה ספן כי כבר בתנ"ך אפשר למצוא את הפועל הֵחֵל גם עם מ־: "וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ" (יחזקאל ט, ו),[1] "מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה'" (עזרא ג, ו). עוד הוא הראה כי הפועל המקביל בלשון חז"ל – הִתְחִיל – רווח גם עם מ־, כגון "שנים שהתחילו מאמצע השורה" (משנה פאה ו, ד), וכן בדברי רש"י בפתח פירושו לתורה "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחֹדש הזה לכם". נגד הטענה העקרונית כתב ספן כי אין זה המקרה היחיד שבו מילת היחס חוזרת כביכול על משמעות הפועל שלפניה, כגון 'עָלָה על' או 'יָצָא מ־'. אדרבה, לדבריו מילת היחס מ־ "מגבירה את רושם ההמשכיות של הפעולה המותחלת", ולכן ניסוח זה טבעי יותר לכותבים.
בעקבות המאמר של ספן הוסכם על דעת רוב מתקני הלשון להתיר את שני הניסוחים.[2]
והיטיב לסכם את העניין משה גושן־גוטשטיין:
ההלכה ברורה: האומר "החל מן…" אינו משתבש ואין לכפות עליו "החל ב…" ואלו תיקון הפוך – המרת הבי"ת במ"ם – סתם הזית־עורכים היא. ושמא שמע אותו מתקן, שבביטוי זה "נוהגים לתקן משהו" – ותיקן, ולא ידע מה שנוהגים לתקן. שתי דרכי ביטוי כשרות לפנינו. כל עוד אין ברצונו של הכותב להדגיש גונון [=גַּוְנוּן, בן־גוון] של שינוי נקודת־ראות דוקא – לרוב אין שום מקום לדיוק כזה – שתי הדרכים כשרות הן ואין לערער.
רוסית מקראית
הביטוי 'החל מ / ב… וכלה ב…' נשמע כמעט מקראי, ואין פלא בדבר: רכיביו לקוחים ישירות מן הכתוב "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל עֵלִי אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּיתוֹ הָחֵל וְכַלֵּה" (שמואל א ג, יב), ולשונו קרובה לכמה מן הפסוקים שראינו לעיל, כגון "בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה" (בראשית מד, יב). אך למרות הלבוש המקראי – ביטוי מחודש לפנינו. ההיקרויות הראשונות שלו שמצאנו עד כה הן מאמצע המאה התשע עשרה ועיקר שימושו למן המאה העשרים.
ייתכן מאוד כי ביסוד הביטוי המחודש עומד הביטוי הרוסי המקביל начиная с/от… и кончая (מעין 'מתחיל מ… ומסיים ב…'). ברוסית משתמשים לרוב בביטוי השלם, ואולם בהקשר של זמן רגיל השימוש בחלק הראשון בלבד – בדיוק כמו 'החל מ־' בעברית. הבחירה בצורות המקור המקראיות הָחֵל וכַלֵּה העניקה לביטוי גוון עברי מקורי ואף מליצי. בעבר רווח מאוד גם בביטוי השלם הניסוח 'החל מ־' כברוסית (לצד 'החל ב־'). הינה כמה מובאות מגדולי סופרינו:
- "תמול, תמול נולדנו – והכל צריך להתחיל מהיום. נסיונות חדשים – החל מן הלחם אשר אנו אוכלים וכלה בבית־הספר שלנו" (יוסף חיים ברנר, מתוך הפנקס, 1914).
- "ספר מעניין בלשון עברית – זהו ה"טפוס הרצוי" בשביל ביבליותיקה של ילדינו. לתרגם, לתרגם ולתרגם – החל מ"מעשיותיו" של ווילהלם הויף וכלה ברומניו של שפילהאגן…" (זאב ז'בוטינסקי, שפת ההשכלה, 1914).
- "במקום שיש המוני קוראים למיליונים, כשיורדים מעל הבמה הרבה מקצועות של ספרות, עדיין נשארות הוצאות גדולות, לצרכי יום יום, החל מספרי למוד וכלה בספרי שמוש" (חיים נחמן ביאליק, על היחס לספרות העברית ולספר העברי, 1926).
'הַמשך', 'עבוֹר' או 'דרך'?
לעיתים אין מסתפקים בקצוות 'החל' ו'כלה' ורוצים לציין גם את מה שביניהם. שלושת הניסוחים הרווחים לשם כך הם אלה:
- החל ב… דרך… וכלה ב…
- החל ב… עבור ל… וכלה ב….
- החל ב… הַמשך ב… וכלה ב…
גם בעניין זה אין כל פסיקה מחייבת, אך נראה שיש מקום להעדיף את הניסוחים 'עבור ל' ו'המשך ב־', משום שיש בהם צורת מקור כמו 'החל' ו'כלה'.
נסיים בקטע מתוך הצהרה שנשא משה שרתוק (לימים שרת) במסיבת עיתונאים בשנת 1944 בעקבות החלטת הממשלה הבריטית להקים חטיבה יהודית לוחמת:
בתחום הזמן של המלחמה הנוכחית עברה תנועת ההתנדבות דרך ארוכה וקשה: החל מכניסת מתנדבים יהודים ליחידות אנגליות, עבור לפלוגת החפרים המעורבת, ממנה לפלוגות היהודיות בחיל החפרים ובענפי השירותים המקצועיים, דרך פלוגות חיל הרגלים הנפרדות, עד הגדודים העברים המכלים כוחם בעמידה על המשמר וכלה – לעת עתה! – בחטיבה היהודית הלוחמת המתכוננת לקרב (מובא בעיתון הצפה, 29 באוקטובר 1944).
_________________________
[1] אפשטיין ופרץ מזכירים אף הם את הפסוק הזה, אך אינם רואים בו ראיה (אפשטיין טוען שיש כאן הבדל משמעות כלשהו, ואילו פרץ רואה בזה חריג שאין ללמוד ממנו).
[2] עם זה היו שביקשו למצוא הבדל דק של משמעות ביניהם, כמו שכתב למשל אבא בנדויד: "מתחילים ביום פלוני אם יש חשיבות למה שנעשה בכל יום ויום בפני עצמו; אבל מתחילים מיום פלוני, אם אין חשיבותו אלא כנקודת התחלה, ועיקר הפעולה בימים שלאחריו".