אחד מן החידושים בלקסיקון הפועל של לשון חכמים הוא השינוי במשמע השורש על"י. במקרא הוא משמש בעיקר במשמע של תנועה פיזית לגובה, ובלשון חכמים נוסף לו גם משמע של ביטול.
אומנם הוראה קרובה של השורש על"י במשמע 'היעלמות והסתלקות' מתועדת כבר במקרא, ויש לה מקבילות גם בארמית ובלשונות אחרות. ואולם שימוש בולט ושיטתי בשורש על"י במשמע הלכתי־משפטי של ביטול מופיע בפעם הראשונה במקורות התנאיים העוסקים בהלכות תערובת תרומה.
מלבד ההתפתחות הסמנטית בשורש על"י חלה בלשון חכמים התפתחות מורפולוגית הקשורה לתחום הלכתי זה — יצירת השורש התנייני תר"ם תחת רו"ם המקראי, חברו של השורש על"י.
המחבר מבקש לבחון את הדיונים ההלכתיים של התנאים בנושאים אלו מתוך התמקדות במשמעים המשתנים של השורשים על"י ורו"ם/תר"ם. טענתו העיקרית היא שהחידושים ההלכתיים בהלכות תערובות שלובים באופן הדוק בהתפתחויות הלשוניות בלשון חכמים.