רבים שואלים אותנו על ההבדל בין הַתָּכָה להֲמָסָה, ובייחוד מבקשים לדעת אם נכון לומר שקרח נמס או מותך. מקור השאלה בהבדל שיש בין השימוש במילים אלו במקורות – ובעקבותיהם בלשון הכללית בימינו – ובין שימושן בלשון המקצועית בתחום מדעי הטבע.
בלשון המקצועית הַתָּכָה היא melting, כלומר מעבר של חומר ממצב של מוצק למצב של נוזל בעקבות חימום. כך נקבע גם במילוני האקדמיה ללשון בתחום מדעי הטבע. על פי זה אכן נכון לומר שקרח ניתך או מותך. ואולם בלשון הכללית הַתָּכָה משמשת בעיקר בהקשר של מתכת ודומיה (המילה מַתֶּכֶת עצמה גזורה מן השורש נת"ך) ולרוב היא מציינת פעולה יזומה. שימוש זה בהתכה ובפועל הִתִּיךְ הוא המורש לנו מלשון המקורות, כגון "הִתִּיכוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בַבַּיִת וַיִּתְּנֻהוּ עַל יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה" (מלכים ב כב, ט). מכל מקום בלשון הכללית מַתִּיכִים לעיתים גם חומרים אחרים, כגון גבינה ושעווה.
גם בשימוש המילה הֲמָסָה יש הבדל בין הלשון המקצועית ללשון הכללית. במדעי הטבע הֲמָסָה היא dissolving – פיזור אחיד של חלקיקי חומר בתוך נוזל. ואולם משמעותו המקורית של הפועל נָמַס היא 'הָפַךְ ממוצק לנוזל', בדרך כלל בעקבות חימום. כך למשל מסופר על המן שאכלו בני ישראל במדבר: "וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ, וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס" (שמות טז, כא); ובספר תהלים נאמר: "הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ מִלִּפְנֵי ה'" (תהלים צז, ה). אם כן בעקבות המקורות נכון לומר 'השלג נמס' או 'המסת קרחונים' כפי שנהוג בעברית הכללית.
קיצורו של דבר: בלשון המקצועית נכון לדבר על התכה של קרח, אך בלשון הכללית אפשר בהחלט לדבר גם על המסתו.
מילה נוספת שאפשר לנקוט בהקשר זה היא הַפְשָׁרָה – מונח המשמש גם הוא לציון הפיכה ממוצק לנוזל בתחומים כגון גאוגרפיה ומטאורולוגיה, וכמובן גם במטבח. מקורו של הפועל הִפְשִׁיר בלשון חז"ל ופירושו 'עשה לפושר', 'חימם מעט דבר צונן' וגם 'הפך דבר לנוזל על ידי חימום'. השורש פש"ר משמש גם בארמית במשמעות זו, כגון בתרגום אונקלוס לפסוק שראינו לעיל – "וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס" – "כד חמא עלוהי שמשא פָּשַׁר". בלשון ימי הביניים קיבל הפועל הִפְשִׁיר גם משמעות של פועל עומד, ומכאן ניסוחים כגון 'השלג הפשיר', 'הקרחונים הפשירו'.